השבוע הזה היה שבוע של מצבי רוח מתחלפים. לשנייה הכל היה בסדר, ולשנייה הייתי בדאון.

אני מרגישה כמו אישה בהיריון, עם פרץ הורמונים חזק במיוחד.

בימי ראשון ושני נשארתי בבית, ממש לא היה לי כוח לצאת מהבית.

ביום שלישי כבר הלכתי לבית ספר. דיברתי עם רויטל, חופית ודרור.

חופית אומרת לרויטל שהיא בעצמה אמרה לה על הבלוג שלי, ורויטל אומרת לחופית שזה לא נכון. היא משקרת לנו במצח נחושה. אני רואה בעיניים שלה שהיא משקרת לנו.

ומה שהכי מוזר, שעכשיו חופית לא מוצאת את השיחה הזאת בהיסטורי באיי סי קיו.

האמת, כבר אין לי כוחות להתעסק בזה.

ביום חמישי היה לי מבחן במתמטיקה, והיה ממש מזעזע. כל הזמן טעיתי עם הפלוסים והמינוסים, ונראה לי ששום דבר לא יצא לי נכון.

ביום שישי בערב הלכתי לאדיר. תגידו מה שתגידו, זה לא מעניין אותי.

קודם עמרי בא אליי, ואז ענת אספה אותנו ואת מור.

חוץ מאיתנו היו שם גיא, רועי, אלון, ודרור ורויטל שהלכו מוקדם, ואח"כ ערן, חיית המחמד ותום באו.

בקיצור, סתם ישבנו בסלון ודיברנו וראינו טלוויזיה.

אה כן וכולם הזמינו פיצה, ואני לא רציתי לאכול, כי אני לא אוהבת פיצות בכלל, אז עמרי אמר דבר מאוד חכם וגאוני "אבל הדר, לא אכלת כלום כל היום". ואז כולם התחילו להטיף לי ולעשות לי הרצאות. הרגשתי כמו הילדה הקטנה ששברה את הואזה היקרה של אמא שלה, ועכשיו כל המבוגרים כועסים עליה.

זה ממש לא היה במקום, והרגשתי ממש לא נעים. כמעט אמרתי להם "אני אנורקסית, תתמודדו עם זה". כשבא לי לאכול – אני אוכלת. כשלא בא לי – אני לא.

באיזה שלב אני מור ורועי הלכנו לשבת במרפסת. ישבנו על הרצפה, וצחקנו מדברים מפגרים. באיזה שלב רועי הלך, ואז חזר. אני ומור נשארנו לדבר. וגם אדיר כל הזמן בא והלך ושוב בא ושוב הלך. הוא דיבר איתי ועם מור, והוא הסתכל לנו בעיניים ואמר שהוא לא העביר לאף אחד מלבד פנינית. וכן, אני מסוגלת לסלוח על זה. אני לא מאמינה שהוא ישקר לנו ככה.

בכל מקרה, הוא ומור דיברו עליי, כאילו לא הייתי שם.

ואז אלון בא, והיה לו חיוך מעצבן, כאילו הוא יודע משהו ושמע אותנו.

בערך בשלוש וחצי הלכתי לישון.

וכל היום קראתי והייתי במיטה, הראש שלי מתפוצץ.