"אכלת היום?"

"כן. ואז הקאתי"

"אני מקווה מאד שלא בכוונה."

"ברור שבכוונה.זה בציניות....תמיד אני עונה ככה... למי ששואל על הרגלי האכילה שלי..."

"הבנתי. ציניות אני עוד יודע לזהות."                        

"כי יש אנשים שלוקחים את זה ברצינות."

"אני לא מאשים אותם. יש לך נטייה די בולטת לעשות דברים שמזיקים לעצמך."

"כמו?"

"כמו לרצות לחזור לאדיר אחרי הפרידה המתוקשרת ומעשיו כיוצ"ב...כמו שביתת האכילה הספונטנית הזאת...כמו יום ההולדת של עמרי...כמו שמאולג באת עם דמעות...אני צריך להמשיך?"

"אני חושבת שאני ילדה מספיק גדולה בשביל לעשות החלטות על החיים שלי."

"נכון. אני רק מציין שאת מחליטה לעשות את הדברים האלה."

"נכון."

"וזה גורם לנו לדאוג... כמה שזה נשמע פולני."

"אין סיבה לדאגה."

" 'לא' ".

"הכל איתי בסדר."

 "(גם זה היה בציניות חחחחח)"

"מוחי עדיין מסוגל לזהות ציניות."                                                                     

" 'להההה' (גם ציניות שזיהית). 'הכל איתי בסדר' זה לא משפט קסם."

"נכון. אבל אני בסדר. רוצה לשמוע עוד משהו? אני גם חותכת לעצמי את הורידים."

"חמוד..."

"וזה ברצינות הפעם."

"אני הייתי ממליץ לעשות את זה אגב בכלים סטריליים. אחרת סתם נדבקים בזיהום."

"אתה מזלזל בהגיינה שלי? או איך שלא כותבים את זה..."

"חחחחחח. התאבדות זה דבר מלוכלך מאד."

"זה לא בשביל להתאבד."

"אלא?"

"לא יודעת למה. זה כשאני עצבנית ועצובה."

"וזה 'הכל בסדר'?"

"זה לא בסדר. אני משתדלת לא לעשות את זה הרבה."

"אם את צריכה עזרה - תבקשי עזרה. אם לא ממני אז מאמא שלך, אחותך, מור, *השם של היועצת של הבית ספר* מצידי..."

"כבר ביקשתי עזרה. אפילו הלכתי לפסיכולוגית. אבל זה ממש לא בשבילי.כן, מור כועסת עליי כל פעם שאני עושה את זה...."

"מור יודעת מזה??"

"כן...וגם הילה. למה אתה מתפלא?"

"כי זה מסוג הדברים שהיו מביאים לי התקף לב אם הייתי יודע."

"הן באמת כמעט חטפו התקף לב."

"למה הפסקת ללכת לפסיכולוגית?"

"אחרי שתי פגישות הבנתי שזה לא בשבילי. סתם הרגשתי מפגרת בטירוף."

"לא עדיף על האלטרנטיבה?"

"לא. כי שנאתי את זה. פשוט קיללתי כל שנייה שהייתי שם."

"אמא שלך יודעת מזה?"

"לא. חסר אם היא תדע."

"טבעי..."

"אני לא רוצה לצער אותה."

"אבל... למה לעזאזל?"

"אני לא יודעת...... כדי להפוך את הכאב הנפשי לפיזי... אני לא חותכת עם סכין, אני עושה את זה עם סרגל."

"אם יש כאב נפשי אז תדברי עם מישהו. כל אחד. גם באמצע הלילה."

"זה לא עוזר."

"ניסית מישהו\י?"

"כן...."                          

"את מי?"

"ניסיתי לדבר עם החברות שלי..."

"וזה לא הלך?"

"לא...."

"זה מפחיד אותי. איך אפשר לדעת שלא תנסי פעם על אמת? מתי עשית את זה פעם אחרונה בכלל?"

"לפני שבוע.... ביום שני.... אני לא אנסה על אמת,כי אני לא רוצה להתאבד או משהו כזה."

"אם לפני 3 שנים היו אומרים לך שתעשי דברים כאלה, איך היית מגיבה?"

"הייתי יכולה להאמין."

"ואם הילה או מור היו מספרות לך לפני כמה שנים שהן נוהגות ככה?"

"הייתי נותנת להן מכות."

"אז מה הן אמורות לעשות עכשיו?"

"כלום האמת...אני לא אוהבת לדבר על זה... מור הצליחה להכריח אותי ללכת לפסיכולוגית,אבל מעבר לזה - שום דבר."

"מתי התחלת דברים כאלה?"

"אה, זה היה באותו שבוע של המסיבה של עמרי. אז זו הייתה פעם ראשונה."

"*פרצוף מופתע* בגלל מה שקרה?"

"אצל עמרי?"

"כן?"

"לא, זה היה לפני."

"למה? סתם היית מדוכאת או שקרה משהו?"

"הילה ואני לא דיברנו..."

"בגלל זה? ובאיזה עוד נסיבות זה קרה?"

"פסיכומטרי,אדיר, המון כעס על העולם, נמאס לי מהכל, אנשים רעים."

"תגידי... אם היה כתוב בעיתון על נער שהתאבד, והיה כתוב שהוא היה מדוכדך, והשתכר כשהזדמן לו, ונכנס לקשרים מזיקים, עושה 'הפסקות אכילה' וסיפר לחברים שלו שהוא חותך את הורידים עם סרגל. והחברים שלו לא עשו כלום, מה היית אומרת?"

"שלחברים שלו לא אכפת."

"זה מה שאת חושבת עכשיו?"

"שלא אכפת לכם?"

"כן?"

"לפעמים."

"שלא איכפת? להיפך... מור והילה התייחסו אלייך בכפפות של משי בגלל שאיכפת להן. אנחנו מתרגזים עלייך בגלל שאיכפת לנו!! את ה-י-ח-י-ד-ה שמפגינה חוסר איכפתיות כלפי עצמך... כולם דואגים ומודאגים. למה את חושבת שהייתי סקרן על מה דיברתם אצל אדיר ביום שישי? כדי לשמוע את רועי צוחק על הנהיגה של עמרי? את מור מקטרת שאין מה לעשות בעולם? אותך!"

"דיברנו על דברים אישיים שלא קשורים אליי."

"יופי... שמח לשמוע."

"אז גם אני שמחה."

"אני לא מבין למה את היחידה שלא איכפת לה מעצמך? לכוווווולם איכפת."

"אכפת לי מעצמי.....זאת אני, קבלו אותי איך שאני, עם כל הבעיות שלי."

"אנחנו מקבלים אותך לעזאזל... למה את לא מקבלת את עצמך?"

"אני כן מקבלת את עצמי! מי אמר שלא?"

"כי לגרום לעצמך כאב זה לא מעיד על אהבה עצמית רבה."

"אז כן, אני שונאת את עצמי. בסדר? מה אני יכולה להגיד לך פה?"

"למה. את יכולה להגיד - למה?"

"כי אין מה לאהוב בי."

"את נחמדה, את חריפה, את מצודדת, את בוגרת...'ממש אין מה לאהוב'."

"אני לא מרגישה שיש משהו לאהוב."

"אז את טועה... לגמרי!"

"אולי אני טועה, אבל זה מה שאני מרגישה."

"אז תבקשי עזרה לעזאזל... גם אם זה גורם לך להרגיש מטופשת. אם את חושבת שאין בך מה לאהוב אז את כנראה לא צריכה לדאוג מלהיות מטופשת...את כבר הרחק שם."

"אני לא רוצה עזרה... אני לא מאמינה בפסיכולוגים. אני גם ככה לא אוהבת לדבר על עצמי. זה לא עוזר. רוב הזמן אני יושבת ושותקת."

"גם זה משהו. גם זה התחלה. זה לא פיתרון קסם של שתי פגישות. ואם אצלה לא הרגשת בנוח אז תלכי לאחר\ת. תשבי. תדברי. תקטרי."

"נכון, אבל זה בזבוז זמן, אין לי כוחות לזה, אני לא מאמינה בשטויות האלו

וממש לא בא לי לקטר מול אנשים אחרים שלא מכירים אותי."

"אז איך את מתכננת לצאת מהדיכאון הזה?"

"אני לא בדיכאון."

" 'עצבות', 'עיסוק יתר בכלי-הנדסה', איך שאת רוצה לקרוא לזה."

"זה לא כל הזמן!!!"

"יופי... אז 90% מהזמן את בסדר...זה היה בסדר גמור אם ה10% האלה לא היו מסכנים את היתר."

"אני לא מסכנת את עצמי."

"בינתיים אם תשאלי אותי.את אולי לא רואה את זה עכשיו, אבל כל פעם את חוצה קו אדום נוסף במחשבה שלך. את מתירה לעצמך קצת יותר."

"אני לא אתאבד, אם זה מה שאתה חושב שאני אעשה. אני ממש לא רוצה למות, ואני לא אנוכית, ולא אעשה כזה דבר להורים שלי."

"זו הדר של ה90%."

"והדר ב- 10% הנותרים גם כן לא רוצה למות. תתפלא, אבל כשאני עושה את זה, אני עושה את זה בראש צלול לחלוטין. זה לא התקף או משהו כזה."

"את חושבת שהראש שלך צלול. כמו אדם בן 60 שהראייה שלו הידרדרה וחושב שהוא רואה 6-6."

"הראש שלי בסדר גמור. ואני בסדר גמור."

"מה יקרה אם יהיה לך טיפה יותר אומץ?"

"אני לא אחצה את הגבול הזה."

"ואף פעם כשאמרת דבר כזה לעצמך לא חצית את הגבול אחר כך?"

"זה גבול אדום, ברור ומסומן. ומעולם לא הצבתי לי גבולות. חוץ מבכיתה ט', שחשבתי שלא להיות 4 יחידות במתטיקה זה אסון."

"לא ראית שום גבול מאחורייך? ושיכורה את גם יכולה להבטיח את זה?ואם תריבי בגדול עם אמא שלך - גם אז לא תהיי אנוכית? את יכולה להבטיח את זה?"

"כן, אני יכולה להבטיח את זה."

"הלוואי שיכולתי להאמין לך. אבל כל פעם זה רק מחריף...בצעדים."

"אתה לא חייב. אני מאמינה לעצמי. זה לא מחריף בכלל."

"לא? אז הסרגל הוא רק חידוש טכנולוגי? גרימת כאב פיזי זה הרגל מכיתות נמוכות יותר?"

"לא...אבל זה לא יחריף מעבר."

"אז זה כבר החריף.והצעד הבא לא חייב להיות גדול. כבר לקחת פעם כדור בלי מרשם. אז תקחי שניים... ניחא. או אולי תעברי לחפץ טיפונת יותר חד. צעד קטן."

"אני לא אעשה את זה...אני יודעת שלא."

"בודאי. כדור בלי מרשם - אפשר, אבל שני כדורים בלי מרשם - אסור. הקו הזה בחיים לא ייחצה. הוא כל כך מסומן טוב."

"לקחתי כדור בלי מרשם כי כאב לי הראש נורא."

"וגם הייתי מצוברחת."

"לא, כי כאב לי הראש."

"כשאני אעבור לאיי.סי.קיו השני מחר אני אשלח לך את הפרוטוקול משיחתנו דאז. היה לך הסבר טיפה יותר משכנע."

"אין בעיה."

"ואגב... זה סרגל פלסטיק או מתכת?"

"מתכת."

"טוב. תודיעי לי כשאחותך תאבד את הסרגל ותפשפשי בבית למצוא חפץ אחר. כל עוד 'הכל בסדר'.'אין מה לדאוג' ".

"יש לי סרגל משלי.... ואין מה לדאוג...אני הולכת לישון עכשיו. צורבות לי העיניים."

"לילה טוב הדר..."

"לילה טוב אלון..."