אבל אני מעדיפה את הכמעט, על פני הכלום הריקני שהיה חונק אותי.

הכמעט הזה, זה הכמעט שמחזיק אותי.

אבל הוא לא תמיד, הוא רק כשאנחנו לבד, וגם זה לא מחייב.

וכל החיים שלי סובבים סביב הכמעט הזה, וכשהכמעט הזה מגיע אני מרגישה הכי טוב שרק אפשר, עד לירידה התלולה, שבה אני אבין שזה רק כמעט.

ואני רק אחכה לכמעט הזה.

כי זה רק במרחק נגיעה.

זה גורם לי להשתגע.

גורם לי לשקר לכל מי שרק אפשר.

אני אפילו שוקעת בהזיות שוב בגללו.

אני נעשית שבוייה שלו.

לא יכולה להפסיק.

כי טוב לי ככה.

או שאולו זו רק הצגה, כי לא סתם קוראים לי פייק.

אבל אני אעדיף את הכמעט הזה, על פני הכלום.

כי מסוג האנשים שלעולם לא יקבלו את הכל, אז הם יסתפקו במועט.