כמה אני אוהבת פוסטים של בוקר.
הכי כיף זה לקום בבוקר ולהתחיל לכתוב.
היום, אני מתחילה בתשע, אז ככה שיש לי מספיק זמן. קמתי בשבע ורבע (הידד! שעה נורמלית לקום בה), קראתי עיתון, צחצחתי שיניים, אכלתי, שתיתי, התקלחתי והנה עכשיו, אני מול המחשב. קודם סידרתי קצת את הדו"ח מעבדה בביוט'. הוא לא משהו, אבל זה סביר. נראה לי אני מקבלת עליו שישים.
אתמול כרגיל היה בית ספר. קיבלנו את הציונים באנגלית. קיבלתי 60. יחסית לכיתה זה מעולה, כי הציון הכי גבוה הוא 73, והממוצע הוא 50. אנחנו כנראה כיתה של מפגרים. יחסית לעצמי, שלפני שנה הציון שלי היה 80, זה ממש גרוע ורע. למזלי המורה מתחשבת ולא תחשיב את המבחן הזה.
חוץ מזה בבית ספר לא היה שום דבר מיוחד. חוץ מפאדיחה קטנה. דיברתי עם סמארט על סמייל או משהו כזה, ואז ראיתי אותו הולך, והוא היה יחסית רחוק אליי, ואמרתי "מדברים על החמור והחמור מגיע". ואז החמור סובב את הראש והבין שמישהו מדבר עליו וגם קרא לו חמור. אופס.......
אחרי הצהריים היה את הקורס ללשון. הקורס הזה ממש לא אפקטיבי. אני באה אליו עייפה, אחרי בית ספר, אחרי שעשיתי שיעורי בית, והמוח שלי לא קולט. אני סתם יושבת בכיתה כמו אני לא יודעת מה......
שחזרתי מהקורס ראיתי טלוויזיה והלכתי להתקלח. שלוש דקות אחרי שיצאתי, כבר הייתי צריכה ללכת לרופא עיניים שלי. הלכתי עם כל המשפחה. (כמובן שהם נשארו בחוץ ורק אני ואמא שלי נכנסנו). אחרי הרבה בדיקות, הרופא אמר שהמספר שלי בעיניים ירד (מה שמנוגד לכל הגיון, אבל ממתי אני הגיונית) ושהקרנית שלי משופשפת! אני צריכה עכשיו לשים טיפות שלוש פעמים ביום (ואני מפחדת לשים טיפות) ואם אני לא אשים הקרנית שלי תמשיך להשתפשף ואז אני אהייה עיוורת! *עכשיו כואבות לי העיניים* חוץ מזה, הוא ניסה להפוך לי את העין כדי לראות אין בה משהו, אבל לא נתתי לו כי זה כאב. בכל אופן, ביום שישי על הבוקר שוב אני הולכת אליו כי צריך לעשות הרחבת אישונים. ביום של המסיבה שלי! ואני גם לא אלך לבית ספר כי אני פשוט אראה מטושטש. אני שונאת לראות מטושטש.
אחרי הרופא הלכנו לחפש נעלי ספורט לי ולאחותי הקטנה, אבל לא מצאנו כלום. ואח"כ אבא שלי קנה לנו פלאפל. אני בדר"כ לא אוהבת פלאפל אבל הייתי רעבה וחוץ מזה זה היה טעים.
ואתמול בערב, בריין ניסה להוציא ממני למה בדיוק בדיוק אני וסמייל רבנו. לבן אדם יש שיטות להוציא מאנשים את הסודות שלהם. ו.....נשברתי. סיפרתי לו. לספר לבריין, זה ממש ממש סוף מערכת היחסים שלי עם סמייל. בריין וסמייל אף פעם לא חיבבו אחד את השני יותר מדי. אבל בשנה שעברה היה פיצוץ כלשהו ביניהם, והם הפסיקו לדבר לחלוטין ולהתחיל לשנוא אחד את השני. סמייל בחיים לא יסלח לי על זה, אם הוא יידע. זה אולי מטופש, אבל עדיין אכפת לי ממנו. אבל שהוא לא ראוי לסליחה. אני לא יודעת למה. שנה אני מכירה אותו. תמיד היינו ידידים טובים, תמיד אהבתי אותו בתור ידיד. נכון שהוא התנהג אליי מגעיל, והתנהג אל אנשים אחרים מגעיל, גם חברות טובות וגם אנשים שאני אוהבת, אבל בכל זאת, כמו לפי הגישה של איינג'ל "אי אפשר לשנות אותו – אז צריך לקבל אותו". ואני כנראה כל כך רגילה לנוכחות שלו בחיי....... אני יודעת, שרק אם הוא יבקש סליחה ממני אני אסלח לו. אני לא אשפיל את עצמי ואחרי כל הדברים שהוא אמר לי אלך ואתחנן לפניו. אני לא יודעת למה, אבל הייתי רוצה שנשלים. זה מוזר נכון, כי הוא ראוי להיות בודד בלי חברים. אבל רק אם הוא יבקש סליחה. זה אף פעם לא יקרה. ואף פעם לא נדבר יותר. חבל לי........ בכל אופן, בריין היה מזועזע קשות, וניסה להבין למה. הוא אמר שמגיע לי הרבה יותר טוב ממנו. חבל שלא שמרתי את השיחה איתו.......
זהו. סיפרתי. לא צריך להיות לי אכפת בכלל. מה גם שהחברה של סמייל יודעת שהוא התנשק עם מישהי. (מעניין איך היא הגיבה. אני בטוחה שהיא הייתה בסדר עם זה).
אני צריכה להתחיל להתארגן לבית ספר. יש לי עכשיו היסטוריה ואח"כ יום ארוך למדיי.
