אומרים שצריכה להיות לי הערכה עצמית. שאני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני, אבל איך אני יכולה לעשות את זה, שכל פעם שאני מסתכלת במראה אני נגעלת?
אני רק מרגישה כמו לא יוצלחית כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה זמן, וכל הרחמים העצמיים שלי רק גורמים לי להרגיש יותר ויותר פאטתית.
אני שונאת את הגוף שלי. כולו מגעיל ודוחה, ואני רק נגעלת ממנו. אני בטוחה שכל מי שמסתכל עליי – פשוט בא לו להקיא. לי בא לי להקיא. אפילו שאני צריכה נגיד לקנות חזיות עם אמא שלי, אני מתביישת שהיא תראה, כדי שהיא לא תיגעל ממני. עוד מעט יתחיל קיץ ובטח כולם ירצו ללכת לים, אבל רק אני לא אוכל, כי עושה לי רע שאנשים יסתכלו עליי.
ולא אכפת לי שאני רזה מדיי, אין דבר כזה רזה מדיי. אם אני אהייה שמנה אף אחד לא יטרח להעיף בי מבט. ואני יודעת שיש משהו דפוק בחשיבה שלי, אני יודעת שאני אנורקסית, אבל לא אכפת לי האמת. אני קוראת בלוג של ילדה שהיא אנורקסית, ומאשפזים אותה וזה פשוט רע רע רע. ונכון, אני יודעת שזו מחלה איומה ואני יודעת שצריך לטפל, אבל המצב שלה רק הדרדר מאז שהיא בטיפול הדפוק הזה... למה מכריחים אותה לאכול דברים שהיא לא אוהבת? אי אפשר ללכת איתה בטוב?
אולי בגלל זה אני לא רוצה עזרה, כי מי יודע איזה מפגר יבוא לי ויחליט שהוא מבין ויודע מה הכי טוב בשבילי.
ואולי טוב לי ככה. לא, לא טוב לי עם זה. אני שונאת את הרגשות אשמה ואת ההלקאה העצמית כשאני כן אוכלת. ואני באמת מנסה לאכול, כי אם לא, אני פשוט ארגיש רע ולא אוכל לתפקד, וזה ממש לא טוב, בעיקר עכשיו שמתחילה תקופת הבחינות... בעצם זה לא משנה, גם ככה אני לא מסוגלת ללמוד.
אבל כשאני יכולה להחזיק מעמד ולא לאכול יום שלם – זה נותן לי הרגשה כל כך טובה. אני פשוט נהיית כל כך שמחה, שהצלחתי לשלוט בעצמי ולא לאכול.
לפעמים הייתי רוצה להיות בולמית. זה נראה לי כל כך נהדר שאם אוכלים אז אפשר להקיא וככה לא לסבול מרגשות אשם.
ולפעמים אני חושבת שיש בנות שהן נראות טוב ואוהבים אותם, למרות שהן טיפה מלאות.
אבל אני לא יכולה להיות כזו.
מצטערת אם אני פוגעת פה במישהו, אבל להיות שמנה, או אפילו קצת מלאה – זה משהו נורא ואיום מבחינתי.
אולי יש בנות שזה יפה ומחמיא להן, אבל אצלי, לא לא לא. אני צריכה להיות רזה.
הכי רזה שיש.
ונכון שאני על תת משקל.
ונכון שאני כמעט 40 קילו.
אני רק חושבת איזה כיף זה יהיה להוריד עוד.
רק שכל התחת השמן והגדול שלי ייעלם.
אני כן מבינה שזה לא נורמלי. שזה לא בריא.
אבל אני לא רוצה שמישהו יקרא לי שמנה.
ואתם יכולים להגיד שאני יפה, שאני רזה,שאני נראית טוב, אני לא אאמין לכם.
כי ברור שאומרים את זה רק כדי לעודד.
ותגידו שהיו איתי בנים. טוב בסדר.
איך אני יכולה בכלל להתנחם בעובדה הזאת, כשהבחור הקודם אמר דברים ממש מגעילים על איך שאני נראית, שהוא לא היה נוגע בי.... אבל בכל זאת שכב איתי. בסדר, אני לא מכריחה אף אחד לאהוב את איך שאני נראית, אבל איך אני אמורה להרגיש עכשיו?
כמו איזו זונה מכוערת ומלוכלכת.
בחיי, חסר רק שהוא היה נותן לי כסף.
זה לא הקטע של מה שאני עשיתי איתו, שזה גורם לי להרגיש ככה. זה מה שהוא אמר.
לפעמים אני מרגישה כל כך אפסית, שאני לא מגיעה לכלום.
אני חתיכת שקרנית מגעילה.
אני משקרת לכולם,
משקרת לעצמי,
בקשר להכל.
רק שלא יידעו איזה טירוף הולך לי בראש. מי רוצה להיות בקשר עם בחורה דפוקה ברמות, שבחיים לא הגיעה לשום דבר וגם לא תגיע.
אחת שחותכת את עצמה ורוצה לפגוע בעצמה,
שכל החיים שלה סובבים סביב אוכל.
הכל סובב סביב מה אכלתי, מה אני אוכל.
אני לא סופרת קלוריות, יש אוכל טוב ויש אוכל רע.
וכמעט הכל זה אוכל רע.
אני לא מסוגלת לסבול את העובדה שאני אשמין. אפילו בגרם.
זה מגעיל, זה דוחה אותי.
לפחות עכשיו, אני מרגישה איכשהו נורמלי עם הבגדים שלי, ולא שהירכיים שלי גורמות לג'ינס להתפוצץ.
אני שונאת את זה.
אני שונאת את הגוף שלי. את המבנה שלו, את השומן שלו, את כמה שהוא מגעיל.
אני שונאת את הפרצוף שלי. מי הדפוק שאמר שיש לי פנים יפות? יש לי פנים עקומות...
אני שונאת אפילו את השיער שלי, סתם חסר צורה.
אני שונאת את הכל.
מילא אם היה לי איזה אופי מיוחד, אבל אני שום דבר.
אני שונאת להסתכל במראה.
אני שונאת את הפוסטים האלו שמי יודע מאיפה הם מגיעים לי פתאום.
אני שונאת לקרוא את זה ולדעת שהכל אמת.
אני שונאת להמשיך ברחמים העצמיים שלי, ואני מרגישה שאני אפילו מגעילה את מי שקורא פה.
ולא, אני לא יודעת מה אני רוצה בעצם.
כלום.
רק להיקבר איפשהו.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
