"אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לרגע לראות
כמה זה עולה לי
אהוב יקר
לא השארתי גם לא זיכרון
שיהיה לי בלילה קר"

לא יודעת למה אני כותבת את זה. לך? לעצמי? בשביל מה...... לא יודעת למה אני מטריחה את עצמי וכותבת. כל כך הרבה מכתבים כתבתי לך. כל כך הרבה. יותר מדיי. אבל אני חייבת לכתוב לך. חייבת לפרוק את זה ממני.

כמעט שנה עברה. כמעט שנה שבו השארת אותי מרוחה במסדרון בית ספר כשהדמעות מנעו ממני לראות. לא טרחת להסתכל לאחור ולחשוב לשנייה עליי כשהמשכת הלאה. יותר מדיי מהר. כמעט שנה עברה מאז שניפצת אותי ואת הלב שלי לאלפי רסיסים. שנה שבמהלכה רבתי והשלמתי ושוב רבתי ושוב השלמתי איתך. כמעט שנה אחרי ששיקרת, שבגדת, שהעמדת פנים. כמעט שנה אחרי שהרסת אותי לגמרי. כמעט שנה אחרי הכל.

כמעט שנה שאני לא מצליחה להתגבר עליך. ואולי אף פעם אני לא אצליח. אולי כי אתה הראשון שלי בכל המובנים האפשריים. כמעט שנה שבה מצבי הרוח שלי השתנו מכעס, לשנאה ולאהבה. ויותר מדי זמן אני אוהבת אותך.

כי אני מחלקת את עצמי ללפני ואחרי. אף פעם לא ידעתי איך להראות לך שאני אוהבת אותך. אף פעם לא ידעתי להראות לך כמה אתה חשוב לי. כמה אני צריכה אותך. ואני צריכה אותך נואשות. אתה מחזיק אותי. רק שנפרדנו, בעצם הבנתי עד כמה אני אוהבת אותך. וזה לא נפסק. כי אין יום שבו אני לא חושבת עליך. אין יום שבו אני חושבת מה היה קורה אילו לא נפרדנו. אין יום שבו אני לא רוצה שנחזור. מוכנה לוותר על עצמי.... על הכבוד.... על הכל. כי פשוט, עד לפני כמעט שנה הייתי בן אדם אחר לגמרי.

" הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
זה לא אתה שמשתנה לי"

הכי מצחיק הוא, שאני בזה ולועגת לכל אותן בחורות המאוהבות בגבר שלא רוצה אותן. בחורות המסרבות לקלוט שזהו. שנגמר. שצריך להמשיך הלאה. ואולי זה בעצם כי אני בזה ולועגת לעצמי. אולי זו סתם אובססיה. אולי אני תלותית בך יותר מדי. אולי יש בי איזה בעיה פסיכולוגית, שאני לא מסוגלת להיות מאושרת בלעדיך. או בלעדי כל אחד אחר. אולי זה כי אתה האהבה הראשונה שלי וקשה לשכוח. אולי כי אני פשוט אוהבת אותך.

לא משנה מה ניסיתי לעשות כדי לשכוח. כדי לברוח מזה. הייתי אפילו לוקחת מזוודות וטסה מפה לאיזו עיר אחרת. בורחת ממך. אבל אני לא יכולה. אני מנסה הכל.  אני מנסה לכעוס עליך, לריב איתך, לשנוא אותך, להזכיר לעצמי כמה אתה לא שווה את זה. אני מנסה להתאהב בבנים אחרים, אני מכניסה לעצמי לראש שאני מאוהבת בידיד הכי טוב שלי. אני מנסה להתנשק עם אחרים כדי לשכוח אותך. אפילו ניסיתי לבחור באקמול. אבל זה לא עוזר. זה פשוט נשאר.

וזה כואב. אני מנסה לשכוח אבל זה לא מרפה. כי אתה בכל מקום. כל דבר ישר מתקשר אליך. כמעט כל פעולה שאני עושה קשורה אליך. אני אפילו חולמת עליך. כל שיר פתאום מקבל משמעות שונה. מתקשר אליך. אני אפילו רוצה להחזיר את הכל לאחור.... לשנות משהו. אולי זה גורל. אולי אנחנו פשוט לא צריכים להיות יחד. אולי אני לא מבינה את זה.

זה כואב. זה חסר תקווה.

כי אף פעם לא הפסקתי לבכות עליך. מאותו יום שהתחלתי לא יכולתי להפסיק.

ואני הגיונית. אני יודעת שקשר שנגמר לא יכול לחזור. שהקשר שלנו היה דפוק מההתחלה. כי אני לא יודעת אם בכלל אהבת אותי. אולי אהבת את הגוף שלי. את הפנים שלי. אולי אהבת לגעת בי. אולי אהבת להתנשק איתי. לשכב איתי. מצחיק לא? אתה, שתמיד הראת את האהבה שלך, ובסוף הסתבר שהיא לא הייתה כל כך קיימת.... ולעומת זאת, אני, שמעולם לא הראיתי לך כמה אני צריכה אותך, כמה אני אוהבת, ומסתבר שזה עדיין נמשך. מסתבר שרק אחרי שהלכת ולא חזרת ולא הפנית מבט לאחור, קלטתי עד כמה אתה יקר לי. הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך. אני עדיין מוכנה.

ואין בך שום דבר מיוחד. אתה לא כזה יפה. אתה לא כזה..... לא בעל אישיות כזאת כובשת. או שרק אותי,  הטיפשה, הצלחת לכבוש.

יש בתוכי חור. חור שרק אתה הצלחת למלא. חור שרק אתה תצליח למלא. והדמעות זולגות. הן אפילו זולגות עכשיו. יותר מדי דמעות בכיתי...... יותר מדי.

אתה יודע? אי פעם ידעת את זה? ברור שלא. אני מנסה להשתחרר ממך אבל זה לא עוזב אותי. אתה לא נותן לי מנוח. אולי כי אתה תמיד שם והכי נוח זה לחזור אליך. אבל אתה לא חוזר. אני כל כך מתגעגעת אליך....... אתה לא יודע עד כמה.

הנה, כבר הפכתי לאלו שמחכות. ואני מחכה.... מחכה ומחכה.

אני יודעת שאתה לא ראוי לדמעות שלי.

לא אחרי שפגעת בי כל כך קשה, לא אחרי ששברת אותי לאלפי חתיכות קטנות שאני לא יכולה לחבר.

לא אחרי ששיקרת לי כל כך הרבה.

אני לא יכולה לבטוח בך.

אולי זה רק פיסי. אולי גם אני אהבתי להתנשק איתך. לשכב איתך. להיות איתך.

אבל עובדה שזה לא מרפה.

ואני רוצה שזה יעזוב אותי.

זה לא מצליח.

אפילו שרבנו, אפילו שהייתי בתקופה ששנאתי אותך...... תמיד חשבתי עליך.

אני יודעת שאני חייבת להרפות ממך. להמשיך הלאה. לשכוח. אבל אני לא מוצאת בי את הכוח.

אני יודעת שאתה לא ראוי. לא שווה. אני יודעת שבטוח מחכה לי מישהו יותר טוב. כל הקלישאות האלו...... כל המשפטים שתמיד אומרים בשביל לנחם. אני יודעת שהם נכונים. השכל הבין אבל הלב שלי... הלב ההרוס שלי מסרב להבין.

מעניין אם תקרא את זה אי פעם. מעניין אם יהייה לי את האומץ. אבל אין לי אותו. כי אני פחדנית. כי זה לא ישנה כלום. כי יש לך מישהי אחרת. וגם אם לא הייתה לך, זה עדיין לא היה משנה. כי דבר מת אי אפשר להחזיר לחיים. לא משנה כמה מנסים.

אבל זה לא משנה לי כלום. כי אני ממשיכה להתגעגע, לחשוב..... לרצות שתחזור. ולאהוב אותך.

 "הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
אתה רואה את השלכת
וזה הזמן ללכת"