אז אבחנו אותי כחולת אנורקסיה. אנורקסיה קשה אפילו, כך שבעצם מעתה החיים שלי יהיו מלווים בביקורים אצל דיאטנית, פסיכאטרית, טיפול תרופתי,  מטפלת משפחתית, טיפול פסיכולוגי, ואיום האשפוז בבית חולים מרחף מעל ראשי.

תמיד היו לי בעיות עם משקל, נטייה להשמנה יותר נכון. בסביבות גיל 12, התחלתי להיות מודעת למשקל שלי. תמיד בחורף עליתי במשקל, ואז לקראת הקיץ ירדתי שניים – שלושה קילו, וכך חוזר חלילה.

עד כיתה י"א.

הייתי שמנמונת, ומאוד לא אהבתי את זה. החלטתי שבמקום לאכול כמו חזיר, אני עושה דיאטה ומורידה במשקל. הצבתי לעצמי משקל יעד. ובאמת, עשיתי דיאטה ורזיתי.  הורדתי את כל המתוקים, עברתי ללחם קל, למזונות דיאטטים..... והמחמאות לא פסקו.

אבל זה לא הספיק לי. גם אחרי שהגעתי למשקל היעד שלי, רציתי לרזות עוד. ועוד. ועוד. רק עוד קצת. כדי להיות יותר רזה. רק רציתי לראות עד כמה נמוך המשקל שלי יכול להגיע.

הגעתי ל-40 קילו, אני אבל חושבת שזה היה פחות מזה.

הייתי מאוד חלשה, אבל לא הבהבה לי שום נורה אדומה מעל הראש. מדיי פעם היו הערות על כך שאני רזה, ואף רזה מדיי, אבל אז... זה לא היה דומה לאנורקסיה.

אחרי שיחה שההורים עשו לי, ואחרי שאמא שלי נדנדה לי שאעלה שני קילו, עליתי במשקל. באותה תקופה הגיע גם צו ראשון, והייתה לי מוטיבציה להתגייס, ולא רציתי שיורידו לי פרופיל על תת משקל, או שלא ייגייסו אותי בגלל זה.

אז קצת פחות שמרתי, התחלתי לאכול "דברים משמינים", שעד כה נמנעתי מהם....

ובהתחלה הייתי בסדר עם המשקל החדש שלי. שקלתי בסביבות ה-47 קילו,  משקל תקין ונורמלי בהחלט. אבל אחרי תקופה מסויימת, התחלתי להרגיש לא נוח עם הגוף שלי. הרגשתי שמנה. הרגשתי שמכנסיים מתפוצצים עליי. וחופית שאלה אותי אם השמנתי שוב. זה כנראה היה הטריגר, אם כי אני לא זוכרת מתי הרגשתי שמנה, לפני או אחרי שהיא שאלה.

החלטתי שאני רוצה להיות רזה. הכי רזה שיש. לא אכפת לי איזה מחיר אשלם. החלטתי שאני רוצה להיות 45. רק עוד שני קילו. רק. אני חושבת שברגע זה, האנורקסיה התחילה אצלי. אכלתי רק שתי ארוחות ביום, לי זה נראה הרבה מאוד. הייתי אוכלת רק אוכל דיאטטי. על מתוקים ומיני מאפים לא היה בכלל על מה לדבר. וכן, לפעמים חרגתי מהתפריט שלי, ואכלתי דברים משמינים שלא הייתי אמורה לאכול אותם, אבל כל כך הרבה רגשות אשמה.

וכן, היו ימים שלא אכלתי כלום. והרגשתי חזקה. הרגשתי סוג של כוח. הרגשתי שאני מצליחה לשלוט באוכל שלי, שהנה אני מצליחה להתגבר על משהו, שלא רבים מתגברים עליו. לא הייתי מאלו שלובשות בגדים רחבים כדי להסתיר את הרזון. להפך. לא הייתה לי בעייה להשוויץ בזה. רציתי שכולם יידעו "הנה, היא מסוגלת להיות רזה."

והמשקל המשיך לרדת כלפי מטה.

ההרגשה הפיזית הייתה על הפנים. סחרחורות, כאבי ראש, כאבי בטן ובחילות אחרי שאכלתי. הרגשתי חלשה, לא מתפקדת. לא יכולתי ללמוד כמו שצריך. השיער התייבש ונשר, הציפורניים נשברו מהר, התחילו להתקלף, העור איבד מהחיות שלו, נראה כל כך נורא, כל כך חסר חיים. עייפות איומה, אבל לא יכולתי להירדם בלילה. תחושת קור איומה. היה לי קר כל הזמן.

וההרגשה הנפשית הייתה איומה. דיכאון תמידי. היו ימים שהייתי כל כך עייפה ולא רציתי לצאת מהמיטה. לא היה לי חשק לראות אנשים, לא היה לי חשק לכלום. זה לא שהייתי עצובה, פשוט הייתי אדישה, חסרת שמחת חיים. זאת אומרת, לפעמים הייתי שמחה, לפעמים הייתי עצובה.... אבל ההרגשה הייתה של כלום. כל הזמן.

וככל שרזיתי יותר, איבדתי את ההערכה עצמית שלי. הרגשתי שאני כל כך אפס. שאני כלום. הרגשתי שמנה. מכוערת. לא שווה שום דבר. אחת שלא תצליח בכלום. אנשים פה בישרא אמרו שאני יפהפייה, אבל לא יכולתי להאמין להם באמת. אולי כי הם רק אנשים וירטואליים. אולי כי האנשים האמיתיים.... לא היו.... לא יודעת, לא העריכו אותי מספיק. או שאני לא ראיתי את זה. נכון, צריך להקשיב רק לאנשים טובים ולא לאנשים רעים, אבל תמיד לוקחים ללב ביקורת שלילית. אולי פשוט הייתי צריכה שיגידו לי כל הזמן שאני יפה, אבל האמת, זה לא היה עוזר לי. הייתי פוגעת בעצמי. הייתי שונאת את עצמי.

והכי גרוע, הרגשתי שאם אני אשמין, זהו. אני בכלל לא אהייה שווה. הרגשתי שאם אני לא מצליחה בכלום, לפחות אצליח להיות רזה. ורציתי להיות הכי רזה שאפשר. רק הייתי חושבת על מה אני אוכל, וכמה אכלתי, ועל זה סבבו החיים שלי. על זה, ועל הדיכאון. ולא יכולתי להוציא, לדבר, כלום. כי הרגשתי שאף אחד לא רוצה לשמוע, שאני רק מדכאת, ושאף אחד לא יכול לעזור. ואף אחד לא יכול לעזור לי. הרגשתי שבאיזו זכות אני מדכאת אנשים. אז לא דיכאתי. אז הייתי מעמידה פנים לכמה שעות, שמה מסיכה.... משקרת. כי לא הייתה לי ברירה.

וידעתי שיש לי בעייה. אבל לא רציתי לפתור אותה, כי זה נתן לי כוח. עם כמה שזה נשמע מעוות, זה נתן לי כוח.

והיו הערות על המראה שלי. שאני רזה. רזה מדיי. שלד. שכל הגוף שלי כבר התעוות מהרזון הזה.

אבל אני לא רואה את זה. אני יודעת שאני לא שמנה, אבל אני לא רואה שום רזון מחריד כמו שכולם אומרים, וזה משגע אותי.

הגעתי לאבחון.

התוצאה הייתה אנורקסיה קשה. דבר שמצריך אשפוז. למזלי, לא מאשפזים אותי. אבל לא חשבתי שהמצב כל כך גרוע.

ואני מרגישה אכזבה.

אני מרגישה שאכזבתי את ההורים שלי. שמה הם עשו שיצאה להם ילדה כזאת מפגרת. שעכשיו הם צריכים לבזבז זמן וכסף וכוחות על זה. שאני רק פוגעת בהם.

ואני פוגעת בכל אחד. אני פוגעת בחברות שלי, ואני גורמת להן לסבל.

אני גורמת לסבל לכל מי שמתקרב אליי.

מה יש בי?

למה אני כזאת?

ועכשיו יהיה טיפול. ומצד אחד, המוח שלי מבין שזה לא בסדר. שאלו לא חיים נורמליים ובריאים, שאני חייבת לעבור את זה, שגם אם אני אעלה קצת במשקל לא יקרה כלום, שאני עלולה למות. ואני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות.

אבל מצד שני, יש את הרגש. או את האנורקסיה שהשתלטה על הרגש. כי האנורקסיה הפכה לחברה.  זה נותן משהו להתעסק איתו, זה נותן לי תחושה של כוח. אני אוהבת להיות רזה....

ואף אחד לא מבין. אף אחד לא יכול להבין. ואני הכי שונאת שאומרים לי "תאכלי". מה תאכלי? אוכל זה רע! זה אוייב! זה משמין! אני לא יכולה ככה סתם לאכול.

אני לא יודעת מה לחשוב עכשיו.

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

נמאס לי כבר לבכות בחושך.