קמתי היום בעשר ומשהו. ברבע לאחת עשרה התכוונתי להיכנס למקלחת, אבל אז סימפל התקשרה אליי, וגם היא בדיוק התכוונה להתקלח, אבל היא נזכרה  בחלום שלה והיא הייתה צריכה להתקשר אליי.

התקלחתי.

אכלתי.

קראתי עיתון.

הלכתי לקוסמטיקאית.

בערך בעשרים לאחת האקס התקשר. הוא רצה לבוא כדי שנצרוב את הדיסק (התוכנה של הצורב נדפקה בלה בלה בלה).

הייתי נורא עייפה אבל לא היה לי אכפת.

אחרי חצי שעה הוא בא. שלחתי את אחותי להוריד לי תוכנה חדשה לצרוב. צרבנו. הוא היה אצלי מאחד עד רבע לשלוש.

ישבנו על המיטה שלי ודיברנו על כל מיני דברים. רוב הזמן דמיינתי איך אני קורעת ממנו את הבגדים.

ואז אמרתי לו "אולי זה לא התפקיד שלי להעיר את זה, ואולי זה חצוף, ולא יהייה לך מה להגיד על זה  אבל למה אם יש לך חברה ואתה אוהב אותה אתה נמרח על ___(פאני)?"

והוא שתק.

פשוט לא היה לו מה להגיד. הוא פשוט הסתכל עליי וראו שהוא חושב על מה לענות. הוא אמר שזה ידידותי והכל מידידות, אז אמרתי לו שידידים לא מתנהגים ככה, והוא שאל אותי מאיפה אני אמורה לדעת מה ידידים עושים, ועניתי לו שלי יש ידידים ולחברות שלי יש ואנחנו לא מתנהגים ככה. וזה מאוד לא במקום מה שהוא עושה, נראה מאוד לא ידידותי, ועוד אנשים אומרים את זה, ושאם אני הייתי חברה שלו הייתי מחטיפה לו סטירה. הוא אמר ששוב, זה ידידותי אבל הוא ייקח את זה לתשומת ליבו.

אח"כ הצטערתי ששכחתי להגיד לו שאם זה היה כזה ידידותי, הוא היה נמרח עליה גם ליד חברה שלו.

שהוא הלך לא רציתי שהוא  יילך. נתתי לו נשיקה, ואמרתי לו שישמור על עצמו, ושיהנה ושאני אתגעגע אליו קצת.

כי היום בלילה, הוא וכל שאר החברות שלי נוסעים למשלחת לפולין. גם אני רציתי לנסוע. רציתי לראות את הגיהינום במו עיניי. אבל זה לא הסתדר. להורים שלי אין כסף להוציא 1200 דולר. בעיקר לא עכשיו, עם המצב הכלכלי של היום. כל כך חבל לי שמשרד החינוך הופך את הטיול הכל כך חשוב הזה, לטיול של עשירים בלבד. כנראה שהרצון של משרד החינוך ובתי ספר הוא לא שכמה שיותר תלמידים יפיקו וילמדו משהו, אלא להוציא ולסחוט כמה שיותר כסף מההורים. כי אם אני הייתי נוסעת לבד, זה היה עולה לי 600 דולר מקסימום. ובזה, אני חושבת שאולי ההורים שלי כן היו יכולים לעמוד.

כל כך רציתי לנסוע. באתי לכל הפגישות. הרגשתי שזה משהו שאני חייבת לעשות ורציתי את זה מגיל קטן. אבל זה לא הסתדר. וכל החברים שלי יהיו שם ויקפאו מקור, ואני אשב פה ואקפא מגעגועים ודמעות. ולא יכולתי לעשות כלום. ידעתי שאין סיכוי שאני אמצא עבודה שבה ארוויח כל כך מהר 5000 שקל. פשוט ככה.

וזה מייאש.

לא משנה כמה דמעות נשפכו.....זה לא עזר.

כנראה שפשוט אני צריכה להתרגל לעובדה שהחיים לא הוגנים, והמציאות לא תמיד ורודה.

מתוקות שלי, תשמרו על עצמכן שם. ותדעו שאני אחשוב עליכן ואתגעגע. ואני מקווה שתהנו אם אפשר לקרוא לזה ככה. מקווה שהמסע הזה באמת יתרום לכן.

וכשתהיו שם, על אדמת הגיהינום,  על האדמה שבה רוב משפחתו של אבא שלי נרצחה, תזכרו בשביל מה באתן ותזכרו את הגאווה שלכן על מה שאתן. ושתדליקו נרות נשמה, ושתעשו את הטקסים, ושתבכו ותתרגשו, תעשו את זה גם בשבילי.