כל כך מבאס לחזור לשגרה.

בית ספר בית ספר ושוב בית ספר.

ביום שישי נקבל את הלוח מבחנים.... ולפי מה שהבנתי הוא עמוס בטירוף. אני מקווה שיהיה לי כוח להשקיע וללמוד. כי אף פעם אין לי חשק.

בעיקר לא בזמן האחרון.

החזרה לבית ספר היא בסדר. משעמם כרגיל.

אתמול הייתי תקועה עד עשרה לארבע בבית ספר. הייתה לנו מעבדה בביולוגיה. היום דווקא עבר לי מהר.

אבל שוב ושוב אני מוצאת את עצמי כמעט נרדמת בשיעורים. בזמן האחרון אני כל כך עייפה. אני הולכת לישון מוקדם (סביבות 10 –11 בלילה) אבל עדיין קשה לי לקום בבוקר. בכיתה רוב הזמן אני עם עיניים עצומות משתדלת לא לישון על השולחן. שאני חוזרת הביתה במקום ליפול לתוך השיעורים אני נופלת למיטה. העייפות הזאת משתלטת עליי! והלוח מבחנים הזה.... אפילו שלא ראיתי אותו הוא מלחיץ אותי. אני יודעת שאני חייבת להשקיע וללמוד. אני לא טיפשה. בהחלט לא. יש לי שכל, יש לי אינטליגנציה. נכון שיש מקצועות שקצת קשה לי בהם (מישהו דיבר על כימיה?) אבל אני יודעת שאם אני רק אשב על התחת אני אוכל להצליח בהם. הבעיה היא שאני עצלנית, מפחדת מכישלונות ומרימה ידיים מהר. כל תחילת שנה אני אומרת לעצמי שהפעם אני אשב ואלמד, אבל בסופו של דבר זה לא יוצא לפועל. אני פשוט לא מאמינה בעצמי. או שאני פשוט עצלנית מדי. או שניהם. אני יודעת שאני חייבת לעשות את המקסימום. אני לא רוצה כמו כל שנה להיות בלחץ נוראי לפני כל יום הורים, לא רוצה שוב את העונשים, הצעקות והאכזבות של ההורים שלי. לא רוצה שוב להרגיש נחותה ליד כל החברים שלי. אני רוצה להצליח. אני רוצה שההורים שלי יהיו גאים ואני רוצה להיות גאה בעצמי ולא להחביא את הממוצע במקום נידח כלשהו. אני יודעת שזה תלוי רק בי....אבל זה קשה. מעולם לא למדתי. כל 11 השנים שבהם אני לומדת מעולם לא למדתי ברצינות. תמיד החומר היה קל והייתי מצליחה, ואם לא – תמיד אפשר היה ללכת לבכות למורה שתעלה את הציון או שתתחשב. אבל זה נגמר. השנה יש לי עומס בגרויות ומבחנים ומה לא..... אני יודעת שאני חייבת להצליח. להכריח את עצמי לשבת ללמוד ולהשקיע. וגם אם בהתחלה קשה והתוצאות לא מזהירות אסור לי להתייאש. בינתיים קיבלתי 78 במתמטיקה (וזה טוב כי במתמטיקה אני אף פעם לא מצליחה להוציא ציונים מעל 65...אני גרועה במקצוע הזה.... וגם כי זה כמעט 80 וזה מספק אותי). ובלשון קיבלתי 72 (זה בסדר בשבילי, כי לפני שנה בקושי גירדתי את ה- 40, וחוץ מזה היו לי טעויות ממש מטופשות וארבע נקודות הלכו להן סתם בגלל שלא רשמתי נקודה בסוף משפט). אנגלית קיבלתי 60. שזו באסה באמת עצומה, אבל המורה שלי הבטיחה שהיא לא מתחשבת במבחן הזה בכלל.... אז ככה שיש לי הזדמנות לחזור ל – 80 שהיה לי, ואפילו יותר, ואז לעוף לחמש יחידות סוף כל סוף. בכימיה נכשלתי בבוחן. אני שוקלת ברצינות לפרוש מזה. אני פשוט לא מסתדרת עם המקצוע. עם תנ"ך – אני ממש לא יודעת. אבל אני לא מצפה למשהו טוב מדיי. בנתיים הציונים האלו דיי בסדר. אני יכולה ליותר ברור. אבל אני לא משלה את עצמי. אני לא איזה גאונה ו/או חרשנית עם ממוצע 95. אני תלמידה ממוצעת בהחלט, שגם ממוצע 80 מספיק. אני יודעת שאני חייבת השנה הזאת "לקחת את עצמי בידיים" ולהפסיק להתבטל. אין שום סיבה שגם לי לא יהיו ציונים גבוהים, אין שום סיבה שיהייה לי נכשל אחד, אין שום סיבה שבגללה אני אגיש פחות טובה מהאחרים ועם רגשי נחיתות, אין שום סיבה! תאחלו לי בהצלחה......

ולעניין אחר. מחר הם חוזרים. מפולין. אם להודות את האמת – לא התגעגעתי כמו שחשבתי שאני אתגעגע. ברור שהתגעגעתי ורציתי שהם יהיו פה..... אבל זה לא היה נורא כמו שחשבתי שיהיה. כי סה"כ היה לי נחמד. נכון שאם הם היו פה היה הרבה יותר נחמד, אבל סה"כ השתדלתי להעסיק את עצמי כמה שיותר, בריין ושאי הנעימו לי את הזמן, יצאתי ביום שישי, בבית ספר יש לי את החברות של בית ספר ואני יושבת ליד אנרג'י שזה נחמד..... וסה"כ לא הייתי עצובה יותר מדי.

גם לא חשבתי עליהם יותר מדי. גם לא עליו.

אבל לא יודעת, יש בי מין תחושה מעורבת..... מסע כזה משנה אנשים. אמא שלי אמרה לי ביום שהם נסעו והייתי מבואסת, שמסע כזה, ללכת ולראות כל הזמן מחנות השמדה ולהיות בבתי קברות ורק לחיות את הנושא במשך שבוע...... זה לא הכי טוב. לא בגיל ההתבגרות. שעדיף לבוא לשם בגיל יותר בשל ומבוגר. כי לא יודעת, פתאום שאתה רואה את זה במו עינייך, אתה באמת קולט מה הלך שם. ומסע כזה משנה אנשים. ואני מפחדת שהם ישתנו לי פתאום. שהם יהיו אחרים. או שהם רק ידברו על המסע הזה ואני אשאר בחוץ, ארגיש לא שייכת.

אבל כמובן שאני שמחה ולא יכולה לחכות לרגע שבו אוכל לראות את החברות שלי ולתת להן את החיבוק הכי גדול בעולם.

וזהו. שמתי לב שבזמן האחרון התחלתי לחלום חלומות מוזרים....

וגם קיבלתי היום מייל ממאליס אהובתי. זה עשה לי מצב רוח כל כך טוב.....