כמה כיף להתחיל בתשע. עוד שנת שינה מבורכת. קמתי בעשרים לשמונה, צחצחתי שיניים, אכלתי ושתיתי. במקום להתארגן נכנסתי לאינטרנט. כמה אופייני. אחרי שסיימתי עם האינטרנט הלכתי להתקלח. לבשתי את הג'ינס הבהיר שהלכתי איתו ביום שישי. ולקחתי חולצה אפורה. פעם היה עליה סמל בית ספר, אבל היא התלכלכה בחזית שלה משוקולד (פעם עזרתי לאחיות שלי לעשות עוגה..אני כנראה אף פעם לא אתבגר...), אז הפכתי אותה וגזרתי אותה למעלה. לקח לי דיי זמן לגזור אותה. חולצה עקשנית.

התיק שלי היה נורא כבד. היו לי בו מלא ספרים ענקים ושמנים, שלושה קסרים, יומן וגם חולצת בית ספר (אני כזאת חננה).

כשבאתי להוציא את הדברים שלי לפני שיעור היסטוריה, גיליתי שאין לי קלמר! אני שונאת שזה קורה לי.

חוץ מזה, היום הייתי בפעם הראשונה בחיי בשיעור "חינוך תעבורתי". כלומר, הפעם הראשונה שטרחתי להופיע.  אנחנו לומדים עם מגמת מחשבים, או לפחות היינו אמורים ללמוד. הרוב במגמת מחשבים הם בנים וונבי ערסים או אנערף, שכל ייעודם בחיים הוא להפריע למהלך השיעור ולעשות רעש ולהתנהג כמו ילדים קטנים. אני ישבתי ליד שאי, הוא נראה לי בין הנורמליים היחידים במגמה המוזרה הזאת. המורה שלי נראה קצת מוזר. הוא קצת מוזר. אבל הוא "בן אדם טוב". יש לו מלא שערות על החזה שיוצאות מתוך החולצה, ותכף הן יתחילו לשיר ולרקוד סטפס. המורה לא ממש יכל ללמד. גם לא הבנתי ושמעתי שום דבר מהכמה משפטים שהוא אמר ומהכמה סרטונים שהוא הראה לנו. זה היה פשוט בלתי אפשרי, כי כל שניה היו הפרעות. יש אנשים שקוראים לזה מצחיק, אבל אני לא באה לבזבז את הזמן שלי..... זו השקפת העולם שלי : אם יש שיעור שאני טורחת לבוא אליו, זה אומר שאני באה ללמוד ולא להקשיב להפרעות ולרעש של כל מיני מפגרים שעושים פוזות. בכל אופן, המורה החליט ששתי המגמות (מחשבים, וביוטכנולוגיה שזה אנחנו) ילמדו בנפרד, כל שבוע מגמה אחרת. חוץ מזה, הוא הביא לנו סיפור של בחורה מארה"ב, צעירה ויפה, שנהג שיכור בן 17 נתקע במכונית שלה. המכונית נהרסה לגמרי.....  הבחורה נשרפה. לרוע מזלה של הבחורה, הצליחו להוציא אותה חיה. ואני אומרת לרוע מזלה, כי אחרי 40 ניתוחים.... היא נראית כמו מפלצת. אין לה שיער, העור שלה לבן וחיוור, הפנים מעוותות לגמרי – פשוט יצאו מכלל פרופורציה, הנחיריים נראים גבוהים, עין אחת יותר קטנה מהשנייה, אין לה אצבעות בידיים אלא רק גידים. זה מחריד.

 ולדבר הכי טוב ומעניין של היום: דיברתי עם הרכז הפדגוגי של כל המגמות בבית ספר שלנו. אמרתי לו שאני לא יכולה ללמוד כימיה יותר. אני לא מסתדרת עם החומר הזה, לא משנה מה אני אעשה וכמה אני אלמד אני לא אבין כימיה בחיים. אני רוצה לפרוש. הוא הסתכל עליי במבט מאוכזב, אמר שחבל לי להתייאש ולהרים ידיים.... אבל אם אני באמת לא רוצה ללמוד – אז אין בעיה. הוא חישב לי את היחידות לוודא שיש לי מספיק יחידות לבגרות מלאה (יש לי 30 יחידות וזה מספיק!). הוא אמר לי שאני צריכה להביא אישור מההורים והוא יחתום לי על איזה טופס.. וזהו. נו מור כימיה.

ההורים שלי לא ידעו מה להגיד. אבא שלי לא ממש הגיב. אמר שהוא לא יכריח אותי ללמוד. אמא שלי הייתה מאוכזבת. כמובן שהיא לא טרחה להסתיר את האכזבה שלה.... אבל היא חתמה על האישור (היה ממש סימפוזיון על זה). היא אמרה שהיא מקווה שאני אלמד ואשקיע במקצועות האחרים.

זהו.

אין יותר את הסיוט הזה שנקרא כימיה.

החיים יפים!