יום ראשון

שוב קמתי מתה מעייפות, חושבת לעצמי אם ללכת או לא ללכת לשיעור אנגלית. איכשהו החלטתי כן ללכת לשיעור אנגלית. כרגיל שיעור אנגלית משעמם ומשמים, ואח"כ שעתיים מתמטיקה ושעה תנ"ך. ואח"כ הלכתי ביחד עם לאפ לשיעור ספורט, ושהיינו בחדר הלבשה, אמרו לנו שיש שיעור בכיתה. אז לאפ הייתה צריכה להחליף את המכנסי ספורט לג'ינס, וזה לקח זמן. היינו אחרונות בחדר הלבשה. חזרנו חזרה לבניין של התיכון, ועלינו לכיתה – רק סימפל הייתה שם והיא בדיוק סיימה להשלים דברים בתנ"ך. ראינו עוד בנות מהכיתה המקבילה, שאיתנו בספורט. אבל המורה לא באה, ולא ראינו אף אחת מהכיתה שלנו.  התחלנו לעלות, לרדת, לחפש. בסוף סימפל הלכה לחדר מערכת ושאלה איפה אנחנו אמורות להיות ובאמת שלחו אותנו לחדר, וקצת אחרי שנכנסנו, נכנסה אחרינו חבורת בנות של הכיתה המקבילה. המורה לספורט (לא שלי, אלא המורה של הכיתה המקבילה) צעקה עלינו קצת. אנחנו כל כך לא אשמות! אף אחד לא אמר איפה אנחנו אמורות ללמוד, אף אחד לא רשם על הלוח מודעות, ובסופו של דבר אנחנו היינו צריכות להתרוצץ ולחפש איפה לומדים. ממש חוצפה! איזה בית ספר לא מאורגן!  בכל אופן, הסבירו לנו על ה"ריקוד" בספורט. המורות קוראות לזה "תרגיל בתנועה". אבל זה סתם בולשיט, כולן יודעות שבעצם זה ריקוד. וזה אחד הדברים הכי דפוקים שקיימים. יש בנות (כמוני) שאין להן קורדינציה, שהן לא יודעות לרקוד ובטח שלא להמציא ריקודים. אני לא מבינה את הטמטום הזה!!! אני הולכת להיכשל בספורט רק בגלל הדבר הזה! אני לא אקבל תעודת בגרות בגלל הספורט הדפוק הזה! אלוהים, אני מוכנה לרוץ, לקפוץ, לעשות שכיבות סמיכה 100 פעם  רצוף, כל מה שהמורה תרצה, רק לא לנסות להמציא איזה ריקוד מטופש (בחוסר הכשרוניות שלי) ולנסות לפתח קורדינציה וחוש קצב ולעמוד שם שכולן מסתכלות עליי ושופטות אותי ורואות את כל השומנים שלי רוטטים. אלוהים, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני מעדיפה למות ולא לעשות את זה.

בכל אופן, חזרתי הביתה, ורוב הזמן ישנתי. זה היה כל כך כיף!!! וחוץ מזה אמא קנתה לי שתי חולצות עם קפוצ'ון אחת בשחור ואחת בתכלת, אבל הן לא חמות מספיק. אני צריכה סוודרים!

‏יום שני‏ ‏

שוב, בקושי קמתי בבוקר. אבא שלי טוען שזה בגלל שאני הולכת לישון מאוחר. אבל אני לא! אני הולכת לישון מקסימום ב-11 ואני ישנה בין שבע וחצי – שמונה שעות שינה. אבל זה לא עוזר. אני פשוט מתעוררת בלילה לפרקי זמן, וזה גוזל מזמן השינה שלי. זה מה שקרה לי בלילה בין יום ראשון לבין יום שני. כל הלילה פשוט התעוררתי, כנראה מרוב החלומות המוזרים שחלמתי.

בכל אופן, הטרחתי את עצמי לקום, לבשתי את החולצה החדשה, ונורא קיוויתי שאני לא אאחר ביותר מדיי זמן. בסוף לא איחרתי, פשוט המורה לא באה. כולנו חיכינו למורה לביוט', והיא לא באה. עברה כמעט כל השעה הראשונה ואז החלטנו ללכת. אח"כ אני וסימפל הלכנו לשאול אם המורה הגיעה. ומה מסתבר? שהמורה חולה ורק עכשיו היא נזכרה להודיע! הטרחתי את עצמי וקמתי מוקדם והיא מבריזה! נראה לי שהיא פשוט לא רוצה ללמד אותנו, אחרי מה שקרה בשבוע שעבר. אבל היא מורה, ויש לה מחויבות כלפינו. סליחה, יש לי בגרות לעשות.

החלטנו אני וסימפל ללכת אל סימפל הביתה. סימפל סיפרה לאמא שלה על המתרחש, ועל מה שקרה לפני שבוע, ואמא של סימפל צעקה והתעצבנה על סימפל, למה אף אחד לא קם ואמר לאותו ילד ללכת משם ולא להפריע למורה ללמד. אבל אני חושבת, שאף אחד לא היה מעז להגיד לו כלום, כי מצטערת, הוא נראה דיי עבריין + ערס, ויש גבול לכל דבר. אני לא טורחת לדבר עם ערסים (בעע עושים לי בחילה) ואני גם לא מתעסקת עם עבריינים. חוץ מזה, עם בעניין אמא של סימפל עסקינן, היא אמרה לי שהיא וסימפל "ריכלו" עליי – דברים טובים, והיא אמרה שהיא זוקפת את זה לזכותי שאני ילדה טובה שנשמעת להוריי. (ולשמוע מחמאה מאמא של סימפל זה באמת דבר טוב. תאמינו לי.) ואז סימפל הסבירה לי שיום קודם היא דיברה עם אמא שלה על זה שהיא (סימפל) רוצה ללכת למועדון, ועל זה שההורים שלי לא מרשים לי. האמת, זה רק מראה עד כמה ההורים שלי שמרנים (אפילו שהם ממש לא. הם פשוט דאגניים ופולניים יתר על המידה). אז אני וסימפל ישבנו מול המחשב, וסימפל הראתה לי תמונות, וזה רק עשה לי חשק למצלמה הדיגיטלית החדשה שלנו. לפני שהלכנו לשיעור היסטוריה, אמא של סימפל נתנה לי לטעום עוגיה שהיא אפתה – זה לא ממש עוגיה, זה יותר כמו עוגת רולדה קטנה שבתוכה יש ריבת חלב. וזה היה ממש טעים. והלכנו לשיעור היסטוריה. בהפסקה הגדולה, אני וסימפל הלכנו לכיתה של איינג'ל, ודיברנו איתה ועם שאי, וסיפרתי להם על החלומות המוזרים שאני חולמת לאחרונה. שאי אמר שבן אדם שחולם הרבה זה אומר שיש לו הרבה בעיות לפתור, וסימפל אמרה שאני מתוסבכת. Tell me about it. . ת'אמת, יש לאיינג'ל ספר על חלומות ואני רוצה לקרוא אותו, אני רוצה לדעת מה צופנים חלומותיי. אחרי היסטוריה היה לשון, והיה משהו קצת מצחיק. יש ילדה אחת בכיתה שלי (שמדברת בצורה בהמתית, ובשפה גסה) והמורה ללשון אמרה שהיא לא באה לשיעורים שלה יותר, משמע היא העיפה אותה מהשיעורים שלה. אז היום, המורה העיפה אותה שוב, ואז אותה ילדה הביאה את המחנכת שלנו שתכניס אותה. המחנכת ניסתה להכניס אותה, אבל המורה שלנו אמרה שהיא לא מוכנה, ואם אותה ילדה נכנסת, אז היא יוצאת והמורה כבר הייתה מוכנה ליציאה.  בסוף המחנכת וויתרה, והוציאה את אותה ילדה שהיא בוכה וצורחת. סיימתי מוקדם לאותו יום, וב-12 הלכתי הביתה. אבל לפני שהלכתי, אני וסימפל דיברנו עם איינג'ל עד שהמורה של איינג'ל לביולוגיה תבוא. למען האמת, סימפל הלכה יותר מוקדם ממני. טוב היא הייתה צריכה לאכול ולחזור אח"כ לכימיה. ואחר הצהרים – ישנתי כרגיל.

‏יום שלישי‏ ‏

 הפעם, באמת התחלתי ללמוד בתשע. התבטל לי אנגלית – כולי אושר ושמחה. באתי לביצפר בתשע, ובדיוק שהמורה לספרות וללשון נכנסה לכיתה, מישהו פוצץ פצצת סרחון (ואין לי שמץ של מושג איך המורה לא ראתה מי זה). פצצת סרחון למי שלא יודע, זה גזים רעילים ושאר כימיקלים שמאוד לא בריא וממולץ לנשום אותם (וגם הרבה ריח מסריח). היות ולמדתי פעם כימיה – אני יודעת את זה. הילדים בכיתה שלי, ילדים מאוד אינטליגנטים, התחילו לצרוח ולהתנהג בהיסטריה וכמו ילדים בכיתה א', וסימפל צרחה בעוצמה כזאת, כאילו בזה הרגע מחבל נכנס לכיתה וציווה עליה לתת לו את כל מחברות תנ"ך שלה ואמר שהוא יקרע אותן לגזרים – אחרת הוא יורה בה. אני פשוט הייתי במקום שלי והסתכלתי על כולם בציניות האופיינית לי. אח"כ יצאנו מהכיתה, כי הריח היה פשוט בלתי נסבל!  אחרי כמה זמן, שעמדתי בחוץ עם סימפל, סאד, לאפ, סמול ווייס, החלטנו לחפש את המורה ולחפש איפה לומדים. גילינו שהמורה פשוט מלמדת כרגיל! בכיתה המסריחה! עם כל הגזים והכימיקלים והחיידקים של כולם! ווייס התווכחה איתה ויצאה מהכיתה. גם אני רציתי לצאת, אבל לא עשיתי את זה. הריח היה פשוט נוראי והיה קשה לי לנשום, והראש שלי כאב. ואני לא היחידה שסבלה בכיתה. בסוף, אם אני אחטוף מחלה סופנית, אני אתבע את הבית הספר. וגם אם לא, אני אתבע את הבית ספר על נזק נפשי וגופני. אחרי שיעור ספרות, היה ביטול ביוטכונולוגיה, והקדימו לנו את ביולוגיה בשעה. אז ככה שיצא לנו שעה חלון. אני ווייס הלכנו לסימפל הביתה, ואכלנו, ושתינו ודיברנו...ובסופו של עניין עשינו שיחה על....אהמ;-) (אם אתם יודעים למה אני מתכוונת). אח"כ הלכנו לשעתיים ביולוגיה (כמובן שלקח למורה הרבה זמן להגיע ואז היינו צריכים למצוא חדר). חזרתי הביתה והלכתי לישון כמה שלוש שעות (כי עדיין כאב לי הראש) וגם התחלתי לקרוא את "הארי פוטר וחדר הסודות" באנגלית (טוב שזכרתי לקחת את הספר מסימפל). זה דווקא נחמד, ואני דיי נהנית לקרוא באנגלית, אבל הקריאה שלי קצת איטית יותר.