קמתי אתמול בבוקר עם הסערה. גשמים, רוחות, מה לא. לדעתי זה נחמד, ושאבא לקח אותי לבית ספר, והסתכלתי דרך החלון – הכביש היה פשוט מוצף במים עם בוץ!

כשהגעתי לא היה בכיתה אף אחד, מלבד "דחליל" וכמה תיקים. הלכתי לכיתה של איינג'ל ודיברתי איתה, ועם סמארט ושאי – סיפרתי להם על החלום שלי. ואז היה צלצול והייתי צריכה לחזור לכיתה.... אבל שוב, בקושי היו ילדים. ישבתי מול סאד אבל לא ממש דיברנו. ואחרי כמה דקות, באו כל הילדים של המגמה שלי – היה להם כימיה, ושמעתי מהם שהרכז הטכני שלנו ועוד כמה ילדים מי"ב שגם כן לומדים ביוטכנולוגיה עשו להם הרצאת חפירות. ואז היו שעתיים תנ"ך – והיה מצחיק, כי שוב שיעור תנ"ך נגרר לשיעור חינוך מיני, ולמדנו על איך חרדים עושים את זה, והיה משעשע. לשיעור חינוך – נשארה בערך חצי כיתה. והמחנכת שלנו התחילה לעשות לנו שיעור בזוגיות. היא קראה לנו כל מיני היגדים כמו "לבחורה חתיכה יש יותר הצלחה עם בנים" ו"האם בת צריכה לחכות שבן יזמין אותה למסיבה" ואנחנו היינו צריכים להגיד מה דעתנו עליהם. זה נשמע ממש מיושן, כי אחד מההיגדים היה "אם זה בסדר שבת ובן יהיו לבד בבית בלי ההורים".

אחרי השיעור הלכנו הבייתה, והייתה רוח, והתחיל גשם, וסימפל התחילה לצפצף שיורד עלינו "גשם חומצי" ואני התחלתי לצחוק ואמרתי לה לחכות לי שנייה כי "אני מדליקה את המטריה". מצחיק. אחרי שסימפל הלכה לבית שלה, ואני המשכתי לשלי, התחיל גשם ממש חזק עם רוחות חזקות, ואחזתי מאוד חזק במטריה שלי שלא תישבר ונרטבתי כולי וכאבו לי האוזניים. אבל זה היה כיף ושחזרתי הביתה עשיתי מקלחת חמה.....וישנתי הרבה.

ושקמתי ראיתי טלוויזיה, ואח"כ הלכתי למחשב. לא עשינו כלום, כי לא היה לאן, וכי היה כזה גשם וסערות, שלא היה חשק. אז סימפל התקשרה אליי ודיברנו קצת, והורדתי שירים של קיס צ'ויס ושל היהודים, ודיברתי עם בריין, ושאי ואיינג'ל, והגעתי למסקנה שהחיים שלי משעממים. בהתחלה חשבתי שסטאר תבוא אליי, אבל זה לא הסתדר בסופו של דבר....

היום התעוררתי ברבע לאחת בצהרים. ולא ממש עשיתי משהו מעניין. כל מה שעשיתי היה להסתכל באבא שלי מכין ארוחת צהרים, ולא הרבה זמן אחרי זה אכלנו צהרים – אכלנו דג. יאמי! אחרי ארוחת צהרים – ראיתי עם האחיות שלי "פינת אור" ואפילו התעניינתי בזה. אני בושה ונכלמת ועומדת בפינה. ועשיתי שיעורים במתמטיקה, ניסיתי להכין שיעורים באנגלית, התחלתי ללמוד לביוט' – אבל זה כל כך שיעמם ולא הבנתי כלום אז עזבתי את זה באמצע, התקדמתי בספר באנגלית וסידרתי מחדש את הארון.

באמצע שעזרתי לאחותי ללמוד למבחן שלה באנגלית, סימפל התקשרה אליי. והיא בכתה בהיסטריה. לא הבנתי מה קרה לה, חשבתי שמישהו מת לה או משהו כזה.  היא בכתה בהיסטריה וניסיתי להרגיע אותה ולהבין מה קרה. ואז היא אמרה לי שהיא סיימה לקרוא את הספר באנגלית ל"בוק ריפורט" שלה, וכולם מתו שם בסוף וזה כזה עצוב. בגלל זה היא בכתה. אני התחלתי לצחוק ולהגיד לה שהיא לא נורמלית, ושהיא הפחידה אותי, ולמה היא בוכה בכזאת היסטריה מספר. היא פשוט בכתה ובכתה ובכתה. אפילו אני, לא בוכה ככה. ואני יכולה לבכות מהכל. איזו רגישה.....