הגיע הזמן לקצת כרונולוגיה ממה שעבר עליי בשבוע האחרון... הסוף למחסומי הכתיבה!

בצבא נחמד לי וכיף לי, המפקד שלי פשוט מתוק.יום אחד הוא אמר לי "חמודה" ואז הוא נבהל ואמר "אהממ סליחה, חיילת". זה היה כל כך מצחיק, הוא כזה חמוד. הוא נראה לי אוהב אותי, הוא נתן לי פעם לאכול מהאוכל בריאות שלו – זה פשוט זוועה.

אז כל יום אני נוסעת לבסיס, עושה הרבה כלום, ובתשע בלילה כבר נופלת למיטה. אלו הם חיי הג'ובניקים.

חוץ מזה, יש את קשת, החברה הכי הכי בבסיס. היא פשוט טרה לה לה (במובן החיובי), וכל כך כיף לי איתה, אנחנו עושות צחוקים כל הזמן, עושות שיחות על חשבון צה"ל, מציקות אחת לשנייה ב"עבודה" המרובה שלנו, הולכות לאכול צהריים ביחד ומביאות כמויות של עוגות למשרד, נוסעות יחד לבסיס ובחזרה, ושתינו "מאוהבות" (היא קצת יותר) בבחור אחד סקסי בטירוף מהבסיס. אנחנו אשכרה מתנהגות כמו ילדות קטנות: "ראיתי היום את ***!" "*** התקשר אלי למשרד!" ועוד כל מיני שטויות שכאלו.

התחלתי לצאת עם חבריי הישנים שוב, וזה דיי נחמד. היינו בנאפיס יום שישי אחד, ובדרך חזרה היה ערפל – ממש לא ראינו כלום. זה היה כה קריפי, וגיא ניסה להפחיד אותי ואת רועי ותיאר לנו כל מיני תסריטים מסרטי אימה, מה שגרם לי להתפוצץ מצחוק.

גם היינו בבית קפה דיי נחמד, שמעוצב כמו בית של מישהו, הזמנתי אייס קפה עם וניל פצפוצים, משהו בסט. רוב החברים שלי נמצאים בטכניון (עתודה), חרשנים שכמותם, אז רוב השיחות נסובו על הדברים האלו. פשוט שעמום. אני ורועי התחלנו להתכתב באס אמ אס, ולצחוק על כולם, זה כל כך מזכיר לי את התיכון. חוץ מזה, גם הייתה מיטל. אני שונאת את מיטל. היא כה כוסית. היא מהכוסיות האלו, שבכל מצב שבעולם, הן ייראו כוסיות על. כן, פייק מקנאת.

אה והיה שבועות. לא ממש הרגשתי באווירת חג, שכן מעולם לא הרגשתי שזה חג כלשהו, אבל קיבלנו חצי יום חופש מהצבא על חשבון המערכת! אז הייתה ארוחת חג, עם אחות של אמא שלי+בעלה+הילדים, וסבא וסבתא, והיה כל כך כיף, הבני דודים שלי כה חמודים ומתוקים. תמיד כיף לאכול עוגות גבינה, וגבינות, ובורקסים, אין כמו מאכלים חלביים... אבל לבשתי גופייה לבנה לכבוד המאורע.

יום שבת הייתי עם הילה בים, ישבנו ופטפטנו לנו. לא יוצא הרבה להיפגש כי היא סוגרת המון. חיל אוויר טוחנים ונהנים. כמובן שיצאנו עם נזקים, נשרפנו קשות.

לפני שבוע, ביום ראשון קרה מאורע מצער מאוד. איבדתי את משקפי השמש האהובות שלי ברכבת. כל כך אהבתי אותן, הן היו כל כך יפות. *דקת דומייה*.

יום ראשון שלאחר מכן (השבוע), קרה מאורע עוד יותר מצער. נסעתי ברכבת, ושתי דקות לפני שהייתי צריכה לרדת בתחנה שלי, הראש שלי הסתובב והתחלתי לראות שחור בעיניים. אז התיישבתי על הרצפה, וזה עבר. כשהגענו לתחנה וקמתי, שוב זה התחיל. פשוט לא ראיתי כלום, והתחלתי להתקדם ולנסות להבין מה קורה איתי. חיילת שהייתה שם שאלה אותי אם אני מרגישה טוב, אז עניתי לה שלא, ושתעזור לי לרדת לרציף. אז כמה חיילים חסונים לקחו אותי ושמו אותי על הרציף (לא ראיתי כמובן אם הם היו חסונים, זה בפנטזיה שלי). ואז התחלתי איכשהו להתאושש ולראות משהו. אז כן, התעלפתי ברכבת, ועצרו את הרכבת, וכל הרכבות ללא יוצא מהכלל איחרו באותו היום... אופס...

בקיצור, הזמינו לי אמבולנס, ולקחו אותי לרמב"ם, וזה היה מאוד מאוד לא כיף, שכן תקעו לי אינפוזיה. ונשאר לי שטף דם כי המחט לא נכנסה לוריד.

אז זהו פחות או יותר, היה לי כיף לכתוב פוסט קליל, קופצני ופקצתי.