ושוב הוא ייתן לך את האשליה הזאת. יגרום לך לחשוב, יגרום לך להרגיש הכי טוב שבעולם.

ושוב הוא ייגע בך כמה שהוא רוצה, ושוב את תיתני לו לגעת בך. ושוב יהיה לך הכי טוב, הכי כיף, וואת תרגישי ברת מזל. ושוב תרגישי שתגיעי לנקודה הכי גבוהה. רק לא תדעי שאחר כך את תדרדרי לתהום.

עד שהוא יעזוב.

ואז הוא יעזוב אותך, הוא פשוט יילך. הרי מה חשבת לעצמך? את בסה"כ שעשוע רגעי, כמו חתלתולה קטנה שמשחקים איתה קצת, מלטפים אותה קצת, ואז הולכים כי כבר כמה אפשר לשחק איתך.

ואחרי שהדלת תיסגר מאחוריו ותנסי למשוך את האשליה הזאת, ותגידי לעצמך שהכל בסדר. ובתוך תוכך את תדעי שכלום לא בסדר. את תגידי לעצמך שכבר התגברת עליו וגם הוא היה שעשוע רגעי, כמו שאת היית בשבילו.

אבל על מי את עובדת. על אף אחד, רק אולי על עצמך.

כי אז תבוא תחושת הריקנות הזאת.

כי כל פעם שהוא הולך חלק ממך הולך.

עכשיו כבר לא נשארו לך חלקים. את סתם גוף בלי נשמה. אולי נשמה שיודעת לבכות.

ואחר כך את רק תחשבי עליו כל הזמן. כמו איזו ילדה קטנה. נו באמת, הרי הוא לא הראשון שנוגע בך. הוא אמור להיות חסר משמעות, אבל הוא לא.

ואז את כל הזמן תתהי אם הוא חושב עלייך גם.

אבל את יודעת שלא.

הרי הוא במילא חושב עלייך בתור צעצוע, בתור אחת שאפשר לעשות איתה מה שרוצים. את לא משהו רציני בשבילו. הוא לא מתכוון להיות איתך אף פעם. הוא רק יבוא לכמה שעות ואז יילך.

והוא יבוא – ואת לא תשלטי בעצמך. את תשחקי במשחק שלו, את תעשי איתו הכל. הוא ירצה להתנשק איתך? את תסכימי. הוא ירצה לשכב איתך? את תסכימי. את הרי תעשי כל מה שהוא ירצה. את מוכנה להכל. לא משנה כמה תגידי לפני שאת חזקה, שאת יכולה לסרב לו. אבל את לא תסרבי. והוא יודע. הוא ימשיך לגרור אותך וימשיך לגעת בך ותשתפי איתו פעולה, והכל במסווה של "גם אני רוצה את זה. גם בשבילי אתה סתם משהו לשחק". אבל בתוך תוכך את יודעת שזה לא נכון.

הוא מעולם לא השלה אותך. הוא לא גרם לך להאמין שהוא רוצה משהו. הוא רוצה אותך עד גבול מסוים. הוא רוצה אותך בשביל הכמה שעות האלו במיטה. והוא ימשיך לתת לך להשפיל את עצמך, והכי גרוע – את יודעת שאת מושפלת. אבל את ממשיכה.

הרי זה ברור. אף אחד לא רוצה אותך. כל אחד שהיית איתו רצה רק את הגוף שלך, כי זה מה שאת שווה.

ואז תהיה בך התחושה המעצבנת הזאת. תחושת הריקנות. ואת רק תחכי לו. רק תחשבי עליו. רק תרצי עוד. רק תתגעגעי אליו ותרגישי איך הלב שלך נקרע לרסיסים.

ואת לא תעשי כלום. את תמשיכי להסתובב עם פרצוף של תשעה באב, את תבכי כל הזמן ותישני. את לא תאכלי, רק תשתי תה מגעיל ותתרצי שאת לא מרגישה טוב. את לא תלמדי למבחן שיש לך, למרות שאת לא יודעת כלום, ותיכשלי. אבל מה אכפת לך. אז עוד נכשל במתמטיקה. בכלל לא אכפת לך להרוס כל דבר, כולל את עצמך.

את לא תרצי לצאת יום שישי ותישארי בבית, לבד, רק בשביל לבכות ולייבב על מר גורלך.

ואז את תנסי לחתוך, ואת לא תצליחי. כי גם להתאבד את לא יודעת כמו שצריך.

ורק תחשבי עליו, ותרצי לגעת בו שוב, ותרצי שהוא ייגע בך שוב, כי את חתיכת שרמוטה.

ויהיה לך רע. אבל את תשפילי את עצמך. את תהרסי את עצמך, עד שלא יישאר כלום.

והכי גרוע זה שאת יודעת שאת הורסת את עצמך. את עושה את הכל במודע. כי את חלשת אופי. אבל ככה את. את גם ככה כל החיים שלך רק עצובה, אז תמשיכי בזה. תמשיכי להכאיב לעצמך, כדי שתהיה לך עוד סיבה לדיכאונות.

ואת יודעת שלא כדאי לך להיות לבד, אבל את תישארי לבד. כי ככה את צריכה. ויכאב לך נורא בכל הגוף.

ואת תמשיכי להשלות את עצמך. וזה כל כך מגוחך, כי האשליה הזאת כבר מזמן התנפצה לך מול הפרצוף, כבר מזמן גרמה לך לדמם, ואת עוד מאמינה בה.

ואת תרגישי כל כך מגוחכת.

ואת תמשיכי לחייך אליו, את החיוך המזויף הזה. ובתוכך – כבר אין בך תוך.