אני מחכה לחורף האמיתי שיגיע, בנתיים יש רק שעון חורף, ואני חוזרת הבייתה מהצבא בחושך, וזה לא כיף בכלל. היה סוף שבוע ארוך במיוחד, קשה לחזור לצבא אחרי כל כך הרבה זמן בבית. אבל עכשיו הביאו מישהי חדשה שתעבוד איתי, והיא פשוט מקסימה.

היה לי זמן לסדר ולנקות. הרגשתי שאני מנקה ומטהרת את החדר שלי. זרקתי, ניקיתי, סידרתי והחלפתי עד  שהחדר שלי היה נקי ומצוחצח. ניקיתי גם את עצמי, עם כל מוצרי הספא החדשים שיש לי, אני באמת יכולה לפתוח ספא פרטי משל עצמי.

ביום שישי בבוקר עשיתי הרבה סידורים – סוף סוף הלכתי לתופרת שתצר לי (שוב) את המדים, נמאס לי ללכת עם סיכת ביטחון מאחורה ולהיראות כמו ילדה מסכנה.

בערב הייתי אמורה ללכת לנאפיס, אבל בגלל שלא היה מישהו שמוכן/יכול  לקחת אותי – לא יכולתי לבוא. זה קצת אכזב אותי, אבל ניסיתי לתכנן עם מורן באיי סי קיו והילה בטלפון מה לעשות, ובסוף יצא ששלושתנו נפגשנו אצל מורן. פשטנו על המקרר העמוס שלהם, והיה כיף. ניהלנו שיחות ארוכות וכיפיות, הן הביאו לי במתנה ספר וחוץ מאותו הספר לקחתי המוני ספרים, גם קפצנו לארומה באיזה שלב.

יש חברויות אמת, ואני יודעת שתמיד אוכל לספר להן את הכל, בלי להרגיש ריקנית ומבויישת.

החבר שלי בא ליום כיפור.

גם השנה לא צמתי, מסיבות רפואיות, אבל אני חושבת שמי שצם ועדיין משחק במחשב ורואה טלוויזיה ומדבר בפלאפון – זה לא שווה. הרי כל המטרה של יום כיפור זה לענות את עצמך ולא לצום כדי להגיד שצמת.

בערב הלכנו כרגיל לרועי, שמכיתה י"א אנחנו נפגשים אצלו במרפסת בערב יום כיפור.

היום עצמו עבר ככה, בהרבה שינה.

נוכחתי לדעת שאני חיה בבועת זכוכית, ושבבועה זו נוצרים סדקים, אם לא משגיחים עליה היטב.

וכמעט הבועה נשברה לי.

אבל רק כמעט.