בדרך כלל אני לא מתגעגעת לתקופות. כי תמיד אחרי שתקופה מסויימת עוברת, אני מגלה שהיא לא הייתה משהו בכלל, ובתקופה הנוכחית אני מגלה שיותר טוב לי.

אבל לפעמים אני מתגעגעת, רק קצת.

נגיד לחטיבת הביניים. אני מתגעגעת לתמימות של אז. לרצון הפשוט והטהור שיאהבו אותי, ש"חבר" נראה משהו בלתי מושג, ולכן הוא כייפי יותר. שהאמנתי שחברות נשארות לנצח. אז הייתי עדיין ילדה. כשאני רואה את הילדות בגיל הזה- אני חוטפת שוק. כל הפרחיות, הלבוש החשוף והמוגזם.... אני ממש לא הייתי ככה. שתי חברות של אחותי (בכיתה ח') מאושפזות בבית חולים בגלל אנורקסיה -  אז זה היה רחוק ממני, ואני מתגעגעת לתמימות הזאת של פעם.

או לתיכון. גם אז הייתי תמימה, האמנתי שחברים זה לנצח, עד שלב מסויים. בזמנים מסויימים הייתי כל כך קשורה אליהם וחשבתי שהם הדבר הכי טוב שקרה לי. כל הבילויים, הדברים שהייתי עושה מאחורי הגב של ההורים שלי – גרמו לי להרגיש פושעת ומרדנית. היציאות של יום שישי, הטיולים השנתיים, שלמרות שקיטרתי עליהם כל כך – ברור שלא הייתי מוותרת עליהם. הצחוקים, ההרגשה שמבטלים שיעור, הישיבה בהפסקות במסדרון... אני מתגעגעת לעובדות שלא הערכתי כמו  שלחזור הבייתה ב14:00 זה צ'ופר – אפילו לחזור ב 16:00זה צ'ופר, ואם לא תהייה בסדר – אף אחד לא יחשוב שלרתק אותך לבית ספר זה לגיטימי. וזה שיש חופש – חנוכה, סוכות, פסח – אתה לא חושב פעמיים, אתה בחופש- לעומת עכשיו שחושבים אלף פעם אם לקחת את הימי חופש האלו, או שמישהו תוקע לך שמירה בהדממה. וזה שאתה לא מרגיש טוב – אתה לא צריך להתחנן לשום רופא כדי לקבל גימלים- או למפקד שלך לימי ד'- פשוט לא באים ומי יגיד לי אחרת!

לדברים הקטנים האלו אני מתגעגעת....

לתקופה שלפני הגיוס – היה לי חופש אחד גדול ויכולתי לעשות מה שעולה על דעתי. מתגעגעת לימים שלפני צבא – לאפשרות לעשות מה שבא לך באמת. אפילו לחופשים הגדולים שהיו לי, מושג שכבר לא קיים בלקסיקון שלי.

לצבא אני בטוחה שאתגעגע. למרות שלפעמים אני מיואשת ורוצה כבר לצאת משם – אני יודעת שביום השחרור אבכה ולא ארצה ללכת.

אבל כרגע, אני הכי הכי מתגעגעת לבחור אחד מיוחד. לשפתיים הטעימות שלו, לחיוך שלו, לריח שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו, להכל בו...

אני מתגעגעת לחבר שלי.