“And you can't fight the tears that ain't coming
Or the moment of truth in your lies
When everything feels like the movies
Yeah you bleed just to know you're alive

And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am”

אחרי הטיול השנתי, היה לי קצת קשה לחזור לשגרה. בעצם לכולם. מאז ומתמיד אחרי טיולים שנתיים ובפרט בחודשים מאי – יוני, העומס עלינו בלימודים יורד, פחות לומדים, אין מבחנים וכולם מעבירים את הזמן בסבבה עד החופש המיוחל. אבל לא. עכשיו אלו החודשים הכי עמוסים שלנו. וכבר נמאס לי למען האמת. נמאס לי מהחיים השגרתיים משהו. נמאס לי מהבית הספר הזה. נמאס לי מהכל. נמאס לי משגרת החיים העגומה שלי. אפילו נמאס לי מהבלוג הזה, כי הוא גורם לי לא לכתוב כמו שצריך.או שבעצם אף פעם לא כתבתי כמו שצריך והבלוג הזה רק גורם לי לראות את האמת. אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את עצמי על טיסה ראשונה לניו יורק עם 60 דולר בכיס. תצליח שם- תצליח בכל העולם. ככה מדונה התחילה ותראו אותה היום. בעצם מדונה היא לא דוגמה כל כך טובה. היום היא בעצם אישה מבוגרת ומתדלדלת שבאופן נואש מנסה לשמור על עצמה צעירה ומגניבה.

אז פיתחתי את התמונות מהטיול. יצאו מצחיק ולמען האמת דיי השתפרתי בצילום. סרקתי את הכל, אבל משום מה אנשים לא מצליחים לקבל אותן. כנראה איזו מכשפה הטילה עליהן קללה.

אתמול שוב דיברתי עם איינג'ל איזה חצי שעה אם לא יותר. זה דיי מצחיק, כי אף פעם לא היינו חברות כל כך טובות. ואז קבעתי עם סימפל ללכת לסמארט. שהגעתי אליה, היא אפילו לא הייתה מוכנה. אז הייתי צריכה לחכות לה שעה בערך, עד שהיא תתקלח ותתלבש, אבל זה לא היה כזה נורא כי בנתיים זכיתי לצפות בבוב ומרגרט. אחלה סדרה. הגענו אל סמארט באיחור אופנתי של שעה. היה מצחיק למען האמת. גם בריין ואיינג'ל היו. אכלנו פיצה וצילמנו את סימפל ישנה. היא פשוט נרדמה. הבייתה הגעתי בארבע וחצי.

היום ואתמול . רוב הזמן ניסיתי ללמוד למתכונת שיש לי במתמטיקה ביום שני. אתמול חזרתי על החומר אבל באמצע נרדמתי. היום סקורפיו באה אליי בבוקר (היה לנו חופש) והיינו אמורות ללמוד אבל רוב הזמן דיברנו. אחה"צ עוד עשיתי חזרה על החומר – מכל נושא פתרתי שניים שלושה תרגילים ורשמתי נוסחאות,אבל למען האמת – עד כמה שזה נשמע מגוחך, אין על מה ללמוד. המורה נתן לנו שאלות ממאגר שאלות והיינו צריכים לפתור אותן, ואם פותרים את הכל אין בעייה להצליח במבחן כי אתה מוכן. ופתרתי את הכל. אז ברור שעושים קצת חזרה אבל ככה אין לי מה לחרוש יותר מדיי. כל התרגילים אותו דבר ואם אתה פותר אחד כמו שצריך, אז גם את השני אתה תפתור כמו שצריך. אלו החיים של 3 יחידות לימוד. מה לעשות. ואני לא לחוצה ומשום מה אני בטוחה בעצמי. כי את כל החומר אני יודעת והוא יושב לי טוב טוב בראש. וזה קצת מוזר לי ההרגשה הזו, כי תמיד במתמטיקה הרגשתי אפס (אלו החיים של 4 יחידות לימוד לשעבר) והכל אצלי הפוך מהחוקים הלא כתובים בבית ספר שלנו לגבי מבחנים במתמטיקה – להיות כמה שיותר לחוץ ומפוחד, ולחרוש (או לפחות להגיד שחרשת) לפחות 4 שעות. ואני לא ככה. כי אני לא אתם. אני שונה מכם. אני מיוחדת. למרות שיש לי את כל הבעיות שלכם אני לא כמוכם. אני לא אותה טיינאג'רית כמוכם. ואולי אני בעצם כן. כי הנה, אני מגעילה כמוכם. כי אני מרכלת וצוחקת מאחורי הגב על סימפל. נכון שהיא מעצבנת לפעמים, אבל גם אני מעצבנת. עם כל הקריזות שלי וכל הדיכאונות שלי. וזה ממש לא בסדר מה שאני עושה כי יכול להיות שבעייניה אני החברה הכי טובה שלה. כי שהיא בוכה, היא לא מתקשרת לסמארט, לאיינג'ל, לסטאר או לסקורפיו אלא אלי. ואני דוקרת אותה מאחורי הגב. אבל אני, בניגוד לכולם, לי יש רגשות אשם. לי איכפת מכולם. אני חייבת שכולם ירגישו בסדר. ואפילו שנמאס לי להיות נחמדה לכולם, ואפילו שאני רוצה להיות ביצ'ית, אני לא יכולה. כי אני טובה מדיי. יותר מדיי טובה.אני לא מזוייפת, לא תככנית, לא חושבת רק על עצמי ופועלת רק לטובת האינטרסים שלי. כמו שאני קוראת בבלוגים אחרים על הרוע של האנשים מסביב. על איך הוא קיים ונמצא שם ומפעפע לתוך כולם. אולי אני גם כזאת בלי לשים לב. ואם חוזרים ל"עניין המיוחדות" אני אפילו לא יודעת מה מייחד אותי מכולם. כי אין בי שום דבר מיוחד אפילו שכולם מיוחדים. אפילו הבלוג שלי לא כזה מיוחד. הוא סתם בלוג דפוק שאף אחד לא שם לב אליו. ולפעמים פשוט בא לי לסגור אותו, כי אני לא מצליחה לכתוב נורמלי. אני כותבת סתם, ולא יפה כמו שכתבתי בעבר. לפעמים אני מרגישה כל כך חשופה, למרות שאיש לא קורא. למרות שלפעמים אני מרגישה שאני כותבת לעצמי. אבל אני לא מסוגלת. זה חלק ממני. הכתיבה. מכורה לבלוג הזה אפילו שאני לא רוצה.

אני לא כמו כולם. אני אחרת. אני שונה. אני מיוחדת אפילו שאין לי על מה. זה גורם לי להרגיש שאני אלוהים.

(הערה: הפוסט הזה – למעט שנתייים שלוש שורות, נכתב אתמול. אם הייתי כותבת היום היה יוצא לי משהו אחר לחלוטין. אבל לזמן שכתבתי אותו הוא היה נכון והוא עדיין יפה. ואני מחליטה להשאיר אותו)