כל השבוע אני מתהלכת עם תחושה נורא קשה.

הייתי אצל הפסיכאטר, וניסיתי להסביר לו על ההתדרדרות במצבי, והוא רק תקף אותי.

פשוט לא הצלחתי לדבר, וכל מה שהוא אמר שאו שאני אתמודד, או שאני מוציא אותי על 21.

פשוט ככה. מגוחך שאחרי שנה וחצי בצבא, נזכרו ש"אני לא מתאימה".

מה, כי פתחתי את הפה שלי?

המערכת הזו, כל כך אטומה, שאם אתה קצת רגיש, קצת שונה וקצת קשה לך- אז אתה פסיכי. אתה לא בסדר. הצבא ישר יפלוט אותך ממנו, עם כתם לכל החיים.

אני יכולה להבין את אלה שפשוט יוצאים על 21 לאחר תקופה. כי במקום לעזור לך, הצבא יעדיף להעיף אותך, ואחר כך הם מתלוננים ובוכים. במקום כן לגרום למוטיבציה ולתחושה שלמישהו אכפת ממך- עושים בדיוק להפך.

כי את הצבא לא מעניין. מצידו, אל תאכל, תהייה מדוכא כל היום ותחתוך את עצמך.

הוא לא יעזור לך.

הוא יעיף אותך, ברגע שתפתח את הפה ותתלונן על זה. כל עוד תשתוק, זה לא יהיה אכפת לאף אחד. ברגע שתדבר- פתאום אתה לא מתאים לשירות.

וזה מכעיס אותי. מכעיס אותי שבמקום לעזור לי, מכריחים אותי לעשות מטווח שזה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. שנותנים לי להתמודד עם התקפי חרדה בעצמי, התקפי חרדה שהתחילו לי אך ורק בצבא, ובמקום לקחת איזשהי אחריות, הוא פשוט יזרוק אותך לכלבים.

וזה מגוחך לחלוטין, וזה מרגיז אותי, שאותו צה"ל, מתלונן אחרי זה על מחסור בכוח אדם. אולי שישנו גישה. מעניין שאת עצמם הם לא יכולים להאשים.

הכי מגוחך, שהוא רוצה להוציא אותי על אנורקסיה.

סליחה, אבל מי אתה שתקבע אם אני אנורקסית או לא? הטיפול והאבחנה זה לא משהו שעושים כלאחר יד. אולי אני סתם רזה?

אז בסדר. יש לי מחשבות, ויש לי בעיות עם דימוי גוף- אבל זה בגדר הנורמלי.

כי בבית, אני לא מתחשבנת יותר מדיי. אני לא אמנע מעצמי אוכל. אם יבוא לי לאכול פרוסת עוגה- אני אוכל אותה. ואם יבוא לי לחפף קצת ולאכול לחם רגיל במקום לחם קל- אני אעשה את זה.

אז כן, רזיתי, ואומרים לי שאני נראית נורא, שזו הגזמה פראית למדיי, אני 45-46 ק"ג על 1.56. שוכחים את זה שאני קטנה!

פשוט האוכל בצבא מגעיל, ואני עצלנית להכין לעצמי אוכל, ואולי אני מדוכאת וסובלת ונמאס לי שפשוט לא בא לי לאכול.

אני לא מתכוונת לצאת על 21, לאחר מחשבה מעמיקה על העניין, אני לא מוכנה שיהיה עליי כתם. אין לי שום מוטיביציה בגרוש, וזה לא מעניין אותי, אני פשוט לא רוצה שיהיה לי קשה בחיים כי איזה מישהו החליט שאני חולת נפש או משהו כזה.

יש לי חמישה חודשים, אני אעביר אותם.

וביום השחרור- אני אקח את הרגליים שלי ואברח. פשוט ככה. לא נראה לי שאני אטרח לעשות שתייה.

מבחינתי, זה להעביר את הזמן. אני מניחה שאני אשתחרר אני אצטרך ללכת לטיפול אחרי זה.

אז היה לי בסוף שבוע קצת מצב רוח. ביום חמישי החבר שלי היה אצלי, ופשוט לא היה לי חשק לכלום. סתם שכבתי במיטה, ופשוט לא הרגשתי שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו.

ביום שישי היינו בים, יחד עם ההורים שלי ואחותי, והיה ממש נחמד. היו גלים סוערים בטירוף, שכמעט והעיפו לי את הבגד ים. גל אחד ממש שטף אותי. ביום שישי בערב היינו אצל הילה, היא הזמינה אנשים אליה ליום הולדת, והיה קצת מוזר.

יום שבת סתם לא עשינו משהו מיוחד, ישנתי.

ביום ראשון הייתי בקניות. קניתי בגד ים חדש, מאחר והקודם היה גדול עליי, וגם ג'ינס חדש מקסטרו, אחרי שנה בערך שלא קניתי ג'ינס. אני צריכה עוד כמה חולצות, כי באמת שכבר אין לי בגדים!

מישהו בבסיס החליט שאנחנו הבנות, נעשה שמירות.

תמיד שמרנו, באיזה מגדל, בלי נשק ובלי כלום.

מאחר וכל החיילים הבנים נטחנים בשמירות בצורה שאינה מאפשרת להם לעבוד- החליטו שגם הבנות יצטרפו למאמץ המלחמתי, ובקרוב גם אנחנו נהייה מאבטחות מתקנים.

שזה גם משהו שמרגיז.

אני מבינה שאני צריכה לשמור, כי זה חלק מהצבא המזויין הזה, אבל שבבסיס אין כוח אדם מספק- זה לא בסדר. יום אחד מישהו יתעורר ויבין שיש בעיה רצינית בזה שכמעט חצי מהאנשים בבסיס הם מתנדבים, שלא עושים אף תורנות, וכל העומס נופל על השאר. עם כל הכבוד לזה שהם בחרו להתנדב, אי אפשר להחזיק ככה בסיס.

כרגע לא יודעים מתי ואיך וכמה נשמור, כי עדיין לא סגרו את זה, אבל אמרו לנו שכל הבנות והבנים שיש להם פטור מלהחזיק נשק- ישמרו באותו מגדל שתמיד אנחנו הבנות שמרנו בו, בלי נשק, ושהם יעשו יותר שמירות מאיתנו. אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים.

בנתיים עשו לנו אתמול "מיני טירונות" עם כל מיני שיעורים שעשינו בטירונות על הג"ס, אב"כ, פח"ע, עזרה ראשונה, נשק. בחיי, היה נדמה לי שאני בטירונות שוב, עם אותה עייפות צבאית (אלוהים, זה משעמם ממש!), וציפיתי שיגידו לנו לצעוק "כן המפקד" ולהסתדר בשלשות.

עשינו גם מטווח, שככל שהתקרבה השעה של המטווחים, רמת הלחץ שלי עלתה. שנה וחצי לא החזקתי נשק, בטח שאני לא זוכרת איך לפרוק ואיך לטעון אותו.

ואז בזמן המטווח, יריתי שתי יריות, ואז התחיל לי התקף חרדה. בכיתי והיה לי קוצר נשימה.

אמרתי לקצין שאני לא מסוגלת לירות והוא לקח לי את הנשק (בטח חשב שאני הולכת ממש להתחרפן).

הוא אמר לי להירגע, ואז חשבתי וחשבתי עם כל הפחד שלי, כבר הגעתי עד הלום, ואין מצב שאני נשארת עוד יום בשביל זה, ויש את הסיכוי שאני אשמור פחות, והחלטתי לעשות את זה, עם הפחד.

נשמתי עמוק, ואמרתי לקצין שאני אעשה את זה.

ועשינו לאט לאט את כל השלבים, והייתי רק איתו והוא עמד לידי, וזה היה נסבל. ובסוף מחאו לי כפיים.

כמובן שלא פגעתי במטרה בכלל מאחר ו:

1.יריתי עם עיניים עצומות מרוב הפחד.

2. אני לא רואה טוב מרחוק, וקשה לי להתמקד במשהו- במטרה.

3.הנשק (M16 מקוצר) היה לי ממש כבד! אני ממש חלשה בידיים, ונוספה העובדה שלא בדיוק אכלתי או שתיתי כל אותו יום, פשוט היה לי קשה להחזיק אותו. בטח שלא יציב, אז כל הזמן היד רעדה לי.

אבל לא אכפת לי, עשיתי את זה כדי לצאת ידי חובה, וזה לא מעניין איש שאיני יודעת לירות.

עכשיו כואבות לי ממש הכתפיים!

לא יודעת, אני ממש עצבנית כרגע, ואני צריכה איכשהו להירגע. נמאס לי מהמצבי רוח המשתנים האלו.

את השבת הזו אני סוגרת, בתקווה שזו השבת האחרונה שאסגור, ושלא יהיו לי שבתות שמירה.