אני לא יודעת למה אני כותבת ולמי או למה אני טורחת. פשוט יושבת עליי מועקה, כאילו איזה ענן שחור יושב לי מעל הראש ומונע ממני לחיות.
אני קמה בבוקר ומרגישה שאין לי כוחות נפשיים, כי אני מגיעה למצב שאני לא מסוגלת יותר, שהמחשבה על ההתמודדות עם היום שהולך להיות משביתה אותי נפשית, עד שאני חוזרת חזרה.
זה פשוט אני לבד מול העולם הזה, מול הסו קולד מערכת, ויש דברים שאני פשוט לא יכולה לשנות.
נמאס לי ממה שאני עושה. בחיי, אני זוכרת שהיה לי טוב, פחות או יותר. אבל באיזה שלב גרמו לי להרגיש כל כך אפסית, כל כך כלום, שהתחלתי להאמין בזה.
והאופי הדפוק שלי, כי אני לא מסוגלת לענות, ואני לא מסוגלת להשתלט ואני לא מסוגלת לדרוש כלום. בעיקר לא לחייך כשרע לי.
אני סתם. פשוט מנסה להיעלם. לצמצם את עצמי. אני מרגישה לא קשורה לכלום ולאף אחד. נדמה לי שכולם שונאים אותי, כי אני לא מסוגלת להיות מה שאני לא. אז כל מה שנשאר לי זה להעביר את הזמן, ולהיות אומללה. וזה רק עוד חמישה חודשים, אבל זה פשוט סיוט. כי כל יום רע לי יותר. ואני יכולה לדבר יפה ולהגיד שאני בסדר, וחזקה, ויכולה להתמודד עם הכל, אבל בסופו של דבר אני לבד. אני לבד, ובוהה באיזה קיר במשך תשע שעות, כי אפילו לקרוא אין לי כוח. אני לבד.
אני יכולה לא לאכול, כשזה הפתרון הנוח, כי זה מה שאני תמיד עושה. כי אני כל כך שונאת את עצמי לפעמים ונאחזת באיזה אידיאל שאם אני שוב אהיה 40 קילו זה יגרום למישהו לאהוב אותי. זה דפוק. ברור שלא. אני רק רוצה להיעלם, אולי אם אני אהיה רזה מספיק לא יראו אותי. לצערי אני לא רזה עד מוות.
וואלה, חתכתי את עצמי כבר, לא שזה הזיז למישהו משהו. סתם נשארה לי צלקת מכוערת.
אני לא מצפה שלמישהו יהיה אכפת באמת. סתם הייתי רוצה שזה יקרה.
אבל כלום כמעט לא קורה.
אז אני אשקר לכולם, זה מה שאני עושה, אבל לעצמי אני כבר לא יכולה לשקר.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה, אני בעצם רוצה שהזמן יעבור ואני אעוף מכאן, מהמקום שהביא לי הכי הרבה כאבי לב ורחמים עצמיים.
אני רק צריכה להחניק את הדמעות.
כבר נמאס לי לבכות, נמאס לי שאת שמחת החיים שלי איבדתי איפשהו ואני לא מוצאת אותה יותר.
אני כל כך שונאת את עצמי. אני מסוגלת למלא את כל המחברת במחשבותיי האובדניות, בשנאה העצמית, בהכל.
אבל כבר אין לי כוח יותר. לאף אחד ולכלום. אני מתה לעוף מכאן כבר. אני כל כך מתקרבת לקצה, בצורה מטאפורית, אני רואה את התהום.
לפעמים לא בא לי לחיות יותר. אבל רק לפעמים. בשאר הזמן אני פשוט לא חיה. פשוט אין לי כלום.
מעניין למה כולם שונאים אותי. אני לא כזו נוראה. אני כזו נוראה? טוב, אני פשוט יותר שונה, עם קצת יותר עומק, כנראה בגלל זה אני לא מתאימה לכאן, אני פשוט לא צבועה ולא חנפנית ולא רכלנית וגם לא מטומטמת.
אני מחכה ליום שבו אוכל לעוף מכאן, ואז אוכל להתחיל לחיות. איך שבא לי. כי עכשיו, פשוט אין לי כוח מבחינה פיזית ומנטלית לעשות משהו. אני סתם מרגישה פה מרוקנת.
טוב, אני ממש מתחילה לבכות עכשיו.
אני אפסיק.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
