הפוסט הקודם לא היה אופטימי במיוחד, ואני לא חושבת שהפוסט הזה יותר טוב מקודמו.

אני מנסה להעביר את ה4.5 חודשים האלו, אבל זה קצת קשה שאת פשוט לא אוהבת את המקום שלך, את המפקדים שלך ואת האווירה באופן כללי.

נפרדנו מעוד מפקד שלי, עשינו לו ביום חמישי ערב פרידה (הייתי עם גופייה, וזה משעשע שעדיין, למרות שכולם כבר מכירים אותי, מופתעים מזה שיש לי קעקוע). מאז יום חמישי בלילה אני סובלת מכאבי בטן וקלקולי קיבה, וזה מתחיל להציק לי.

עכשיו הוחלט שאנחנו צריכות להישאר כל עוד יש לו"זים והם במשרד. מה שאומר- אני לא עושה יותר יומיות, לפחות לא אצא כל יום הבייתה, וזה מבאס, כי שנה וחצי עשיתי יומיות, ועכשיו אני צריכה להתרגל למשהו אחר. תקראו לי מה שאתם רוצים, מפונקת ולחוצת בית, זה ממש לא אכפת לי, זה עדיין מבאס אותי. מה גם שיש לי את בעיית האוכל, יש גבול לכמה לחם קל אני יכולה לאכול, וכמה במבה ושוקו אני יכולה לקנות בשק"ם. אבל זה המצב כרגע, גם שיחה עם המפקד הישיר שלי לא הובילה לכלום, הוא אמר שהחודש הזה יש חגים וזה יעבור לי מהר, ואני ממש לקראת שחרור, ושזה לא כזה נורא כמו שאני חושבת. בסדר. אני מקווה שהזמן הזה יעבור מהר כמו שהוא אומר, למזלי אני כבר מריחה את הסוף.

אז ביום שני נשארתי עד 19:00 במשרד (11 שעות יצא לי לשבת שם), ואז הלכתי לבקר את החבר שלי. זו באמת נק' האור שלי, ישבנו ודיברנו, גם על אז, על הפרידה. קיבלתי את הביטחון לדבר איתו על זה. ואני שמחה שעשינו את השיחה, כי עכשיו יותר טוב לנו ביחד.

אני כל כך אוהבת אותו, ואני מרשה לעצמי להיות קיטשית איתו, ולקנות לו שוקולדים בצורת לב כשהוא עצוב, ובעיקר לחבק אותו חזק בלילה ולהירדם עם הריח שלו עליי.

גם מבחינת החברות כיף לי. ביום חמישי התעוררתי בלילה, גם מהכאבי בטן אבל גם מהבאסה התחלתי פשוט לבכות, וביום שישי לא היה לי חשק לכלום. בהתחלה רועי אמר לי שיוצאים ואמר שהוא ייקח אותי, אבל אז הוא נרדם, ובאמת שלא היה לי כוח לזה. במשך שעתיים שכבתי במיטה שלי ובכיתי, עד שמורן התקשרה אליי, וזה עודד אותי במקצת.

ביום שבת הייתי בפאב שאני ממש אוהבת, עם מורן וליאור, והיה נחמד, התלבשתי בבגדיי החדשים ונראיתי כוסית (גם מורן אמרה!), ושתינו בירה ואכלנו צ'יפס וזה השילוב המושלם.

היום היה לי יום חופש, אז אתמול אני והילה רצינו לצאת. איכשהו יצא, שבאנו אל מורן ב12:00 בלילה, שאנחנו לבושות בפיג'מות (בוקסר+גופייה).

כמובן שמורן פתחה לנו שולחן, אני שתיתי נס חלש ואכלתי עוגה ובורקס, הן עוד המשיכו לבלוס, וכמובן שריכלנו והסתכלנו בפרופילים של אנשים שאנחנו שונאות ב"מקושרים", כי כל כך לא התבגרנו. זה הזכיר לי את הימים שלפני הגיוס, שהיינו יושבות יחד עד שעות הבוקר ומדברות על שטויות.

ואז כדי לעשות לעצמנו רע, הסתכלנו בתמונות של חברה שלנו, שהיא כוסית על. זה לא פייר. גם אני רוצה! זה סתם עשה לנו באסה, בעיקר אחרי איך שאכלנו מלא.

אני דווקא משתדלת לשמור, אני לא היסטרית בקטע הזה, המשקל שלי יציב על ה-46, ואני מרוצה מהעניין פחות או יותר.

"יש לי חשק עז לקחת ממך מספר טלפון, אפשר?"

איכשהו, זה תמיד מביך אותי שמתחילים איתי. קשה לי מאוד להיות בטוחה בעצמי, להאמין שאני נראית טוב. תמיד אני חושבת שזו איזשהי בדיחה, שזה לא באמת קורה לי.

תמיד קינאתי בבנות יפות, שכל בגד נראה עליהן יפה והשיער תמיד מסודר והשחור בעיניים אף פעם לא נמרח, גם לא בקצת. תמיד חשבתי איך זה להרגיש להיות יפה, יפה באמת.

מתחת להכל אני אותה ילדה חסרת ביטחון עם המשקפיים שבטוחה שהיא מכוערת.

(אני ממש אוהבת את התמונה הזאת, למרות הטשטוש וחוסר העריכה. בקרוב סט התמונות הערוכות)