עד גיל 15 שנאתי חומוס.
לא הייתי מסוגת לא להריח, לא לגעת ובטח שלא לאכול ממנו.
השינוי הגיע כשהגעתי לתיכון, והתחלנו ללמוד שעות ארוכות עקב שיעורי מעבדה משמימים. הרעב הציק לי, ועל כן לא הייתה לי ברירה ולקחתי קצת מהסנדוויץ' של חברה- שהיה מרוח בחומוס. ואז גיליתי, שזה לא כזה נורא.
הייתי אוכלת את זה מפעם לפעם.
שעברתי את הטיפול באנורקסיה, חלק מהתפריט שלי היה שתי לחמניות מפוצצות בחומוס. אחרי שבמשך כמה חודשים, בכל ערב, אוכלים את אותו הדבר- התחלתי לשנוא חומוס, ולא הייתי מסוגלת לאכול את זה יותר.
עד שהכרתי את החבר שלי, שכמו רוב הירושלמים- מטורף על חומוס. הבנאדם מסוגל לאכול כמויות של חומוס, בכל מצב ובכל ארוחה.
ובגללו, או בזכותו התחלתי לאהוב חומוס.
כשבאתי אליו בפעם הראשונה, הוא הכין לארוחת צהריים חומוס עם בשר- ומאז התאהבתי. זה אחד המאכלים האהובים עליי כיום.
רק חשוב לזכור לאכול את זה שמאוד מאוד רעבים- שכן זה ממלא בטירוף.
רק בגיל 19, גיליתי באיחור שחומוס זה משמין (לא שחשבתי שזה מרזה, פשוט לא הייתי מודעת לעובדה הזו), ועל כן עשיתי הפסקה באכילת החומוס למשך זמן מה, והיום אני אוכלת מדיי פעם מעט חומוס, כשיוצא. הדיאטה חשובה לי מדיי! גם גיליתי את החומוס הקל, לא שזה משנה משהו, זה פשוט מפחית את ייסורי המצפון.
אבל אני מעדיפה לאכול חומוס אמיתי, מאשר את המשחה מהקופסה.
וכמובן, המלצה למי שמגיע לחיפה: חומוס אבו מארון בעיר התחתית. אין עליו.
(לא רחוק משםיש את קונדיטורית ספירו- מומלץ לקנח שם אח"כ).
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
