התחלתי לכתוב את הפוסט הזה היום בבוקר, עוד לפני הבגרות שלי בהיסטוריה. לא ממש התחלתי כי חיפשתי מה לכתוב, הראש שלי היה ריק וכואב, וכל מה שחשבתי עליו זה הצהרת בלפור. כמעט רשמתי אותה. אני מניחה שאת אף אחד זה לא מעניין.

כל השבוע הזה, עמד בסימן היסטוריה. וכימיה. אבל היסטוריה בעיקר.

יום חמישי היה לנו בבוקר תגבור בהיסטוריה. יום שישי בשעת אפס היה תגבור בכימיה. כל יום חמישי וכל יום שישי פשוט ביליתי מול הסיכומים שלי בהיסטוריה. חוזרת שוב ושוב על החומר. קוראת שוב ושוב את אותו הדבר. מנסה לשווא שמשהו ייכנס. היסטוריה זה דבר מגעיל. הגעתי למסקנה הזאת. ביום שישי בערב, עוד הלכתי לסימפל. הרגשתי שאני חייבת להתאוורר. היא התקינה את  הדי וי די שלה בעצמה, אז ראינו את "האחרים". קצת קריפי, אבל הצלצול בהרבה יותר מפחיד. כנראה שנראה אותו שוב. יש קטעים שממש לא הבנתי משם. ואם מזכירים את סימפל, הבגרות הזאת ממש משגעת אותה. היא כל הזמן מתקשרת אליי לספר לי מה היא למדה, וכמה היא לחוצה. וזה כבר מלחיץ עוד יותר.

ביום שבת בקושי למדתי. עשיתי רק חזרה אחת על החומר. כבר לא יכולתי.

בערב כרגיל התיישבתי לי מול המחשב ופטפטתי עם אנשים באיי סי קיו. כמובן שבקושי היו אנשים און ליין. לאט לאט התחלתי להרגיש ממש רע. הראש לי התפוצץ מכאבים (זה בטח סמייל אשם, הוא שיגע אותי) ועברו לי גלים של חום וקור בגוף. הכל בגלל הבגרות הארורה הזאת. חוץ מזה, התחלתי לדבר עם מישהו שפעם היה ידיד נורא טוב שלי, ורבנו. דיברנו דיי הרבה זמן....זה היה מוזר. הלכתי לישון כמה שיותר מוקדם, אבל הלילה שלי היה גרוע למדיי. הבטן והראש שלי כאבו והרגשתי מוזר. והיה גם איזה יתוש מעצבן בחדר שלי שעשה רעש.

היום קמתי בעשרה לתשע, ובתשע התקשרה סימפל כרגיל וחפרה לי. הפעם ריחמתי על סמארט ולא שלחתי אותה להתקשר אליה. ראיתי טלוויזיה, ופתחתי את העיתון.....ומה עיניי רואות? במוסף "און ליין" של "מעריב" יש כתבת אמצע על "האקווריום"! וואו!!! כל כך התלהבתי מזה...מאליס מוזכרת שם דיי הרבה;-) וגם אני מוזכרת שם....אומנם בציטוט מאחד הפוסטים, אבל בכל זאת!!

הראש שלי כאב רצח. ניסיתי לעשות חזרה אבל כבר לא הרגשתי מרוכזת ולא יכולתי לקרוא. כל כך לא סמכתי על המורה שלי, כי היא חתיכת מטומטמת. כל כך פחדתי שהיא תגיד משהו לא לנכון ושלא נדע כלום לבגרות. אז פשוט ישבתי לי מול המחשב ומרוב טירוף התחלתי להוריד שירים של . s club 7

בערך באחת וחצי הייתי אצל סימפל. חזרנו עוד על החומר (זה דיי עזר למען האמת) והלכנו לבית ספר...אמרנו שלום והתחבקנו עם מי שצריך.....עד שבאה הבוחנת. הבוחנת הייתה קצת פאקצה, אבל דיי בסדר. היא הייתה נחמדה פחות או יותר. המבחן הלך לי טוב. הרגשתי שאני יודעת את הכל. עד שהגעתי לשאלה על הנאצים – החומר המועדף עליי. השאלה הייתה מחולקת לשתי סעיפים ומה התברר? המורה הפוסטמה שלי לא לימדה את השאלה של הסעיף הראשון. *הולי שיט* ניסיתי לחשוב.....מידע כללי. ידעתי רק חצי סעיף בוודאות...אבל לא רציתי להמר. בצר לי, עשיתי שאלה אחרת. לא הייתה לי ברירה. קשה להאמין שהייתה לי שאלה על הנאצים, החומר היחיד שאני יודעת פרפקט, החומר היחיד שאני אוהבת, החומר המעניין היחיד, ושאני לא עשיתי את השאלה הזאת. אוףףףף. הייתי בעצבים נוראיים. מילאתי שישה דפים. סיימתי עשרים דקות בערך לפני הזמן. ראיתי את אנרג'י בדרך הבייתה, אז ליוויתי אותה עד לתחנת האוטובוס. שהגעתי הבייתה התחלתי עם הטלפונים. דיברתי עם סטאר ואז סימפל התקשרה ואז שאי. איזה מתוק.

אני עוד זועמת על הפוסטמה, אבל לפחות עברתי את זה.