אז החל מהיום, אני בחופשת שחרור. יש לי שבוע וחצי להתרגל לעובדה שאין יותר שגרה של קימה מוקדם בבוקר, שגרת המשרד והעבודה במשך 9-12 שעות ביום, אין חזרה הביתה בחושך, בעייפות, אין טלפונים יותר... זה בעיקר מוזר. קצת שמח- קצת עצוב.

האמת שמתחיל להיות לי דיי משעמם (כן, כבר מעכשיו), אני שונאת לשבת בבית ולא לעשות כלום. אז ראיתי עוד פרק של גוסיפ גירל, עשיתי עבודות בבית, התחלתי ללמוד את המילים לפסיכומטרי וגם יש לי ספר לקרוא... אני לא רגילה לזה.

אז במהלך השבוע האחרון...

חגגתי את בוא השנה החדשה. לצערי הרב, לא יכולתי לבלות עם חבר שלי. האמת שחשבתי שלא אעשה כלום, אבל כולם דיברו על מה הם עושים ולאן הם יוצאים, והרגשתי מעפנה אם לא אעשה כלום.

וכך, מצאתי את עצמי נוסעת למסיבת סטודנטים, במועדון בחיפה. נסעתי עם עמרי, מור וערן, ושם פגשנו חברים של עמרי מהטכניון.

חיכינו בערך שעה בקור המקפיא לחברים של עמרי שיביאו את הכרטיסים שלנו.

אבל חוץ מזה היה כיף. הייתה מוזיקת רוק ואלטרנטיבית, ושמו גם שירים ישנים, ואני עמרי רקדנו סלסה וטוויסט, והיה ממש כיף ונהניתי.

ערן ומור יצאו כל אחד עם מספר,

התחילו איתי, היה איזה אחד שהתחיל איתי בצורה ממש מוזרה. אני רוקדת לי עם מור, ואז הוא בא, נעמד לידנו, מנסה לרקוד או לזוז או מה שזה לא היה. אני מתעלמת ממנו, לא יוצרת קשר עין, מקווה שיילך (הוא היה חנון!). השיר עובר, והבחור עדיין תקוע שם. איזה בנאדם חסר הבנה בסיסית! התחלתי לסמן למור שתעשה משהו, עד שעמרי הציל את העניין ומשך אותי אליו שנרקוד. תודה לאל שאז הוא הבין את הרמז והלך.

לכולם היה עם מי להתנשק, ורק לי לא, והרגשתי עצוב.

יום אחרי המסיבה הייתי בחופש (אני שמחה שהיה לי את השכל לקחת חופש), והייתי בברית של בן של בת דודה שלי. כל הזמן חשבתי איזה מזל שנולדתי בת. אבל היה נחמד למדיי.

את סוף השבוע העברתי אצל חבר שלי. הוא לא התייחס אליי הרבה כי הוא חורש לפסיכומטרי. הפסיכומטרי הזה דופק לנו את הזוגיות.

ביום שישי יצאנו לפאב, רק שנינו. הפאב היה לא משהו. קודם כל, חייבים להזמין מינימום 30 ₪ לאדם, והקטע הוא שלוקחים ממך את הכסף בכניסה. ואז שהתיישבנו גילינו שהמחירים- פשוט שחיתות! אלכוהול זה לא דבר זול, אבל על חצי ויינשטפן הייתי צריכה לשלם 27 ₪! זו ממש גניבה. אפילו חצי גולדסטאר עולה 25, וזה, זה באמת מוגזם. וגם אין אפשרות לקחת שליש, ואני מעדיפה לקחת שליש, כי זה פחות קלוריות, ואני מנסה לשמור. ועוד עישנו בפאב הזה, למרות שאסור בפירוש. למרות שאסור להניח מאפרות על השולחנות- הם הניחו. הצטערנו שלא צילמנו את המעשנים כדי שנתלונן. אבל מילא. האווירה הייתה טובה, והלחם בית שלהם היה ממש טעים.

יום למחרת הלכנו יחד עם כל משפחתו של חבר למסעדה – אושי אושי, מין מסעדה יפנית. אני אכלתי פאד-תאי פירות ים. יאמי, אחד הדברים האהובים עליי זה פירות ים. אני נהיית אנינת טעם. חבל שלא יכולתי לסיים את כל המנה, אבל איכשהו, תמיד נשאר מקום לקינוח. היה כיף והשירות היה מעולה.

אתמול אני והילה ישבנו אצל מורן, שכרגיל פיטמה אותנו בעוגות, עוגיות, שוקולדים (מורן הפנימי- דיי! את הורסת לנו את הדיאטה!), אבל היה משעשע, והרגשתי פרועה שאני הולכת לישון בעשרים לאחת בלילה.

אה ועוד משהו, אם למישהו יש רעיונות למתנות שחרור- משהו אישי וקטן להביא לכל אחד ושלא יעלה לי הרבה כסף, אני אשמח לשמוע.

בנתיים, אני מנסה להתרגל לחופש הזה.