אני לא יודעת למה החלטת לחזור שוב לחיי, בדמות מיילים קצרים הנשלחים פה ושם.

הקשר הידידותי- לא ידידותי ידע עליות ומורדות, אינספור ניתוקים.

בפעם האחרונה ניתקנו אותו בכעס, גדול מצידך, ותחושות אשם מצידי.

אני יודעת, מעולם לא ביקשתי סליחה. ואין לי מושג אם תראה את הכתוב, או לא. אם אתה עדיין קורא כאן. אם עדיין, כשאתה "לא מבין אותי" אתה מקיש כתובת אינטרנט וקורא את כל סודותיי.

לא הייתי רצינית. נסחפתי (שוב) לתוך מערבולת של יצרים ותחושות, בתקופה כל כך מבולבלת בחיים שלי.

לא הצלחתי להרגיש.

רק רגשות לאחר, שהודחקו.

אבל מה יכולתי להגיד לך? שום משפט, אף מילה, לא היו מסוגלים לתמצת את הכל.

הערכתי אותך, היה לי כיף לדבר איתך, להתנצח איתך, לבלות איתך.

כן, גם נהניתי איתך במובנים אחרים.

אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להרגיש. לא יכולתי.

הכל קרה כל כך מהר, ולא עצרתי לחשוב.

לא היו לי את הכוחות להעביר את זה למשהו רציני, בעיקר כשלא ידעתי מה אתה רוצה.ובתוך תוכי, עדיין הייתי מאוהבת באחר.

וכשהוא רצה שנחזור, פשוט לא יכולתי לסרב. הייתי מוכרחה לעשות את זה. ידעתי שעליי לקחת את הסיכון, שאני חייבת לנסות, יהיה מה שיהיה. מקסימום אפגע שוב. ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי. אתה מבין, עדיין אהבתי אותו. אני לא יכולה לשלוט ברגשות שלי, והפעם, הייתי מוכרחה להקשיב לעצמי. לשים את עצמי במקום הראשון, לא משנה את מי אדרוס בדרך.  אני לשנייה לא מצטערת על ההחלטה הזאת.

אתה יודע, בין שנינו, גם ככה לא היה קורה כלום. זה לא עבד. אולי בזמן אחר, ביקום מקביל... זה פשוט לא התאים אז. הפער בינינו גדול מדיי. זה היה טוב ויפה וכיף ונעים ונחמד שזה היה כמעט.

זה גועלי.

אחד הדברים הנוראיים ביותר להגיד למישהו "אני לא מסוגלת למצוא בי רגשות".

אני מצטערת על זה.

אבל אני לא חושבת שאני אשמה. כמו שאמרתי, רגשות אינן דבר בר- שליטה.

ועכשיו, אחרי בערך, שמונה חודשים, אתה שוב חוזר.

חשבתי שאתה שונא אותי. אמרת גם לי דברים מגעילים. והיה ברור שלא נחזור יותר לדבר לעולם. כי ככה זה.

אולי סלחת.

אולי לא.

אני קצת מבולבלת.