לפעמים החגיגה נגמרת
סוגרים את האורות
אך התקווה נשארת

הלכה שנה. באופן רשמי סיימתי את כיתה י', השנה הראשונה שלי בתיכון. היום היה היום האחרון. קיבלנו תעודות. התעודה שלי בסדר, לא רעה. לפני שנה היו לי ציונים הרבה יותר גבוהים...אבל לא חשוב. בספורט יש לי 100 (מי היה מאמין אני הרי כזאת פדלאה) וברוב המקצועות שיפרתי את הציונים. ממוצע 76.7 זה דיי סביר, כמעט 80, וחוץ מזה מחצית קודמת היה לי ממוצע 73.3. אני מקווה שגם בשביל ההורים שלי זה יהייה בסדר. סך הכל ציונים זה לא הכל בחיים..... מדהים אותי איך הזמן פשוט רץ. זה מוזר לי, שיותר אני לא אקום בבוקר, ואלך לבניין הדוחה הזה בחודשיים הקרובים.

אני עוד זוכרת, איך לפני שנה, סיימנו את כיתה ט'. אני זוכרת את ההתרגשות. זוכרת את ימי הסוף שנה, את התחושה הזאת. אני עוד זוכרת את החופש הגדול. אני עוד זוכרת את החששות שלי, את הציפיות.

איזו שנה זו הייתה.......

מסתבר שעד שלא נמצאים במקום מסויים לא יודעים מהו באמת. ומסתבר, שהתיכון לא כזה מקום איום נורא ומפחיד. יש מורים ויש מורים.

ושאני חושבת על זה, נשארו לי בדיוק שנתיים ללמוד. שנתיים וים של בגרויות.

עוד אין לי חופש ממש, כי ביום ראשון יש לי מגן בכימיה, ואז אחרי שבועיים יש לי בגרות. אפילו שיהיו רק פעמיים שיעורי תגבור שבהן אצעד לבית ספר, עדיין אצטרך לשבת ולפתור בגרויות. אפילו שאין לי כוח. ואני עייפה מכל המירוץ המטורף על ציון כמה שיותר גבוה..ככה שבנתיים התוכניות הראשוניות שלי לחופש זה "ללמוד" נכון זה מבאס לאללה, כי כבר נשבר לי מהלימודים ולראות את כל הסביבה שלך בחופש, ואיך לכולם נורא כיף, ורק את לומדת זה לא הדבר הכי מלבב בעולם. אבל אין ברירה. אף אחד לא אמר שהחיים הם גן של שושנים.מישהו פעם אמר לי "החיים זה לא רק צחוקים ובאלגן".

אני זוכרת את החופש הגדול מלפני שנה. החופש הכי טוב בחיים שלי. אני לא יכולה שלא להימנע מלהיזכר בו. כן באקס שלי. אני לא מבינה למה אני נזכרת בו. אולי כי כבר עברה שנה. עברה שנה מאז שהפכנו להיות חברים. אני זוכרת איך הכרנו. בקורס למתמטיקה. כמה רומנטי. היינו מדברים באיי סי קיו, אני לא יכולה להגיד שאלו היה שיחות של שעות....אבל היינו מדברים..... ואני זוכרת שבטיול השנתי הוא נדבק אליי כל הזמן....חחח... אני זוכרת את התאריך. 24.6.02 זוכרת את התאריך הזה, שבו באתי אליו...ואז....הוא אמר לי "הייתי מנשק אותך עכשיו"....זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי....וגם שלו....לא יכולה לשכוח איפה בדיוק ואיך הוא אמר "אני אוהב אותך". זוכרת את הכל, את כל החוויות שלנו ביחד...זוכרת איך שכבתי איתו.....אני לא יכולה לשכוח כלום. למשך חמישה חודשים הייתי הבן אדם הכי מאושר. ועכשיו, הזיכרונות האלו מציפים אותי. שאני כותבת את זה, אני באמת מבינה שאהבתי אותו. אהבתי אותו ממש. ואני רוצה להאמין שהוא אותי. אבל זה נגמר. נגמר...בגללה.... משום מה, עדיין איזה חלק בתוכי מסרב להאמין שזהו. שהיינו חברים ועכשיו אנחנו לא. אולי כי אף פעם לא התגברתי עליו. אולי כי במקום להתמודד עם הפרידה הזאת, העדפתי להדחיק ולהכריח את עצמי לשנוא אותו. וככה, יכול להיות שאני עוד אוהבת אותו. כן זה מגוחך. הוא לא מושך אותי, הוא ילד מגעיל, והתייחס אליי בצורה נוראית והוא לא שווה לא אותי, ולא אף אחת אחרת. אבל בכל זאת. אני שונאת זיכרונות. הם כואבים מדיי.

התכוונתי לכתוב פוסט סיכום שנה. אבל זה הפך למשהו אחר.

עברה שנה. הלכה שנה. עוד בגרות אחת ואני בחופש.  הזמן טס כשלא שמים לב.

לפעמים החגיגה נגמרת
סוגרים את האורות
אך התקווה נשארת