אין לי מוזה.

כבר זמן רב שלא כתבתי מהבטן, לא פוסטים, וגם לא בבמה חדשה.

(למעט הפוסט הקודם).

פעם הייתי כותבת כל כך יפה. ועצוב. הייתי מוציאה את כל האיכסה החוצה. נותנת דרור לכל הדיכאונות, ההפרעות והחתכים. כי בכתיבה שלי אני לא יכולה לשקר.

פעם הייתי כותבת (קצת יותר) מהבטן. מילים עצובות, חותכות בבשר.

הייתי כותבת את כל מה שלא העזתי לומר. גם לא לעצמי.

פעם הייתי מסוגלת לבכות מהפוסטים שלי, ועכשיו... עכשיו כבר לא כל כך.

אני קוראת לאחור, שנה- שנתיים- שלוש (כי יותר מזה כבר אין לי כוח). אני רק מגלה  שאני כבר לא הבנאדם של פעם.  

אולי זו חרב הצנזורה. כן, אין מה לעשות, יותר מדיי אנשים קוראים פה. גם כאלו שנתתי להם את הכתובת לכאן, כאלה שנתתי להם בעבר ואני לא בקשר איתם היום (לא יפה לעשות את זה מאחורי הגב חבר'ה) וגם כאלו שאין להם אישור לקרוא פה. (כאילו שאני לא יודעת את זה...)

אולי אני כבר לא רוצה שאנשים מ"החיים האמיתייים" יסתכלו על החיים שלי בזכוכית מגדלת. שיכירו כל מחשבה וכל תהייה ואת כל הדברים הרעים.

אבל אני ממשיכה לכתוב פה, כי זה עדיין קצת נחמד לי, ויש תגובות שנותנות לי המון כוח.

ויכול להיות שאני כותבת טוב בעיקר שרע לי, ועצוב, ויש לי מחשבות אובדניות ודיכאוניות.

אז... אולי בעצם אם אני לא כותבת כמו פעם...

זה  אומר

שהכל עכשיו

בסדר.