קשה להאמין שכבר חופש. כל כך הייתי רגילה לקום מוקדם בבוקר, ללכת לבית ספר שלי, לפגוש שם את כולם, לשבת שש- שבע – שמונה שעות על הכיסא, לחזור הבייתה ולהיות חרדה ממבחנים שיעורי בית וסתם עבודות. אז זהו. יש לי חופש. אני לא יכולה להגיד שכיף לי יותר מדיי, כי ממש לא. הכל סובב סביב: שינה – טלוויזיה – מחשב. אז הפעם זה יהייה סתם פוסט נקודות קצרצר. פשוט אין יותר מדיי מה לכתוב על איך אני לא מבלה בחופש. נראה לי שרוב הפוסטים של החופש יהיו ככה.

• ביום ראשון היה לי מגן. ואני לא רוצה לדבר על זה. אני דיי בטוחה שנכשלתי. כבר הוחזרו לנו המגנים והמורה שלי אמרה שהיא תגיש אותי על העובר בדיוק. אם אני לא מקבלת ציון עובר בבגרות הזאת, יעיפו אותי מכימיה. ואם יעיפו אותי מכימיה אני בחיים לא אצליח לעשות בגרות מלאה.
  
• דיברתי עם סמייל על "חברים אמיתיים". דיברנו ממש שיחה...אממ רצינית כזו. לפעמים אפשר לדבר איתו לא רק על שטויות. רוב האנשים תופסים ממנו את הבן אדם שתמיד עושה צחוק ולא רציני. אבל זה לא ככה. הוא פשוט סיפר לי שהוא מרגיש שאין לו חברים אמיתיים באופן כללי. אני לא יכולה לחשוף פה יותר מדיי, אבל זה מה שהוא אמר בערך. משום מה הבנתי אותו.
  
• מיינתי סוף כל סוף את המחברות שלי ועשיתי קצת סדר במגירות שלי. נשארו לי דיי הרבה מחברות שיש בהן הרבה דפים יחסית
  
• ביום שני הייתי אצל סימפל ביחד עם סמארט. היינו אמורות לראות את "ספיידר מן" אבל פשוט ישבנו מול המחשב והורדנו כל מיני שירי ילדים. (אני אמרתי לה להוריד).
  
• ביום שלישי היה לי שיעור פרטי בכימיה. שוב.
  
• קיבלתי חשבון פלאפון של 60 ₪. חשבון שני ברציפות עם סכום כזה. רוב השיחות הן לשאי. כנראה שאני מדברת איתו יותר מדיי.
  
• כמו שאמרתי – אני והאקס חזרנו לדבר. איכשהו. אבל משום מה אין לי יותר מדיי חשק לדבר איתו. כאילו בסדר, היי וביי וכל השטויות של מה נשמע. אבל הוא בכוונה מנסה לפתח את השיחה ולגרור את זה לשיחות ארוכות והוא יותר מדיי חפרן. וקרצייה. לפעמים אני שמה את עצמי באנ איי רק כדי שלא יציק לי.
  
• המחשב שלי מתפגר לאיטו. יותר מדיי פעמים צריך לאתחל אותו. והאיי סי קיו שלי מתנתק ככה סתם בלי סיבה, ולא תמיד הוא חוזר לעצמו. מעצבן. ועוד יותר מעצבן שיש את האנשים שרואים שאת נמצאת באנ איי ובכל זאת מציקים לך. כי הם חושבים שהם מאותם אנשים מיוחדים, שלהם אני כן אענה שאני באנ איי. חצופים.
  
• היום אני איינג'ל וסימפל הלכנו לקנות לסמארט מתנה ליומלדת. היה מצחיק למדיי. כל דבר שניסיתי ציווינו על סימפל למדוד (כי הן באותה מידה בערך) וזה היה מורט עצבים. בסוף קנינו גופייה בסגנון צבאי (אבל לא ממש צבאי צבאי אלא יותר כתמי הסוואה כאלו) מקסטרו ויש עליה הדפס כתוב, ומכנסי דגמ"ח בצבע חום -חאקי מפוקס, ועוד גופייה בצבע בורדו עם הדפס מאחורה גם מפוקס. הבגדים האלו ממש ממש יפים- אני רוצה אותם לעצמי! אמא שלי דיי התעצבנה מהסכום. והיא צודקת. כי לכל יומלדת זה מינימום 50 ₪ וכמה אפשר לעמוד בסכומים כאלו? אז בסדר, יש חברות טובות שעליהן אפשר להוציא סכומים גבוהים יחסית, אבל כשזה הופך להוצאה שבועית זה דיי מכביד. כבר נהייה לא נעים לבקש מאמא שלי כסף, אפילו עשרים שקל. כי עשירים אנחנו לא. זה לא שאנחנו עניים מרודים, אבל צריך להצטמצם. כי מה לעשות. עם כמה שזה נשמע מגעיל – אני מקווה שהכל יחזור אליי ביומולדת. עכשיו אני חושבת על ברכה לסמארט. אחרי שקנינו מתנות התנחלו קצת אצל סימפל וראינו "משחק החיים" ו"שנות השבעים" ואז אמא של איינג'ל לקחה אותי הבייתה.

אלו העדכונים להיום.

מחרתיים יהייה עוד פוסט.