קיבלתי את ציוני הפסיכומטרי. אכזבה. כל הסימולציות שלי היו הרבה יותר גבוהות, מה גם שבפרקים עצמם- כמותי, מילולי ואנגלית- הציונים היו הרבה יותר גבוהים בסימולציות שלפני.(חוץ מהאנגלית, בעצם). בהתחלה היה את הבכי של התסכול והאכזבה. כי ציפיתי להרבה יותר, ולמדתי, באמת, וזה נורא מרגיז שהמבחן המטומטם הזה, שהצלחה בו זה עניין של מזל ועניין יחסי, מבחן שלא מודד שום דבר- מבחן כזה יכול לקבוע כל כך הרבה. שלא משנה כמה תלמד ותשקיע ותחרוש- עדיין יש סיכוי שלא תצליח.

אחר כך חשבתי על העניין. הבנתי שאולי זה סימן, סימן לזה שאני צריכה לעשות מה שאני אוהבת ומרגישה. רציתי ללמוד משהו נחשב, שיש מה לעשות איתו, שלא יחשבו שאני טיפשה. אולי כי אומרים שאין מה לעשות עם כל מדעי הרוח, ואולי כי אני מסתובבת בחברה שבה מזלזלים במי שלומד את זה, שחושבים שהוא טיפש. למרות שזה לא ככה בכלל. אני חושבת שאם אתה אדם הומני זה לא אומר שאתה פחות טוב ופחות נחשב ופחות חכם ממי שריאלי והולך ללמוד פיסיקה או משהו בסגנון.

ואני אוהבת לכתוב, אני אוהבת כתיבה, זה הכישרון שלי, זה מה שמעניין אותי ואני טובה בו. אני צריכה ללמוד מה שאני אוהבת ורוצה, ואלא אם כן זה משהו ספיציפי מאוד כמו רפואה, או מחשבים או כלכלה- אין כל כך מה לעשות עם תואר ראשון. גם עם פיסיקה אין כל כך מה לעשות.

והחלטתי שאני אלמד ספרות כי אני אוהבת את זה, ואני אשלב את זה עם היסטוריה או אמנות או לא יודעת מה, אבל זה מה שאני רוצה וזה מה שיהיה. מצידי שלא יהיה לי מה לעשות עם זה. בסוף איכשהו מסתדרים ומתגלגלים לאנשהו. הבאסה היא שאני צריכה מינימום 80 כדי להתקבל, ויש לי 76. אוף, למה חיפפתי בתיכון?! אם יש פה תלמידים שקוראים- תשקיעו את כל מה שאתם יכולים. תעשו את ההכי הרבה, ותחרשו טוב, כי להתעסק עם זה אח"כ- זה מעצבן.

החבר שלי התקבל ללימודים בבאר שבע. ככל הנראה, אני אעבור לגור איתו. גם ככה קשה לנו, ואני יודעת שאם לא נעבור לגור ביחד- זה פשוט לא ישרוד. ואני לא מוכנה לוותר. ההורים שלי לא תומכים בצעד כזה, אבל לא אכפת לי, זה מה שאני רוצה. אני יודעת שזה קשה, אני יודעת שלמרות שהמחייה שם זולה והשכ"ד נמוך- עדיין זה כסף שצריך לשלם ולהוציא. אבל למרות הכל- אני מוכנה לזה. אני מוכנה לקושי, ואני מוכנה לזה שאני לא אבזבז על מותרות ורק על המינימום... יש סניף של מקום העבודה שלי שם, אני יודעת שזה לא מהווה בעיה לעבור, לכן אני מתכוונת להיות תותחית ולהשקיע כדי שזה ישתלם להם והם ירצו אותי ויהיו מוכנים ללכת לקראתי. אני יודעת שההורים שלו יעזרו לו בהכל... אנחנו נסתדר. אני מעדיפה להיכשל, אני מעדיפה לחזור בבושת פנים ובזנב בין הרגליים הביתה. אני מעדיפה לגלות שזה לא הולך ושאנחנו לא מסתדרים ושהכל נגמר, מאשר לחיות בתחושה של מה היה אילו. אני לא מוכנה לוותר על הקשר הזה. בנאדם כזה מוצאים פעם בחיים, ואולי אני בחורה מאוהבת ואולי תגידו יש עוד אלף כמוהו- אבל זה משהו שאני יודעת. אני לא אוותר על זה לא לכסף ולא למרחק. אולי אני חיה באשליות. אני מעדיפה שהאשליה תתפוצץ לי בפרצוף מאשר אח"כ להיות מתוסכלת ולחשוב מה היה קורה אם.