ביום שישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בתל אביב. נכון, אני סטרייטית, אבל באתי בשביל להפגין תמיכה ובשביל ליהנות.

יצא לי לקרוא הרבה פוסטים של בלוגרים אחרים, שלא כל כך מצאו חן בעייני.

על הומופוביה, על "למה הם צריכים את המצעד הזה", על "זה סתם מצעד של ישבנים חשופים".

קודם כל, המצעד הזה הוא כדי להתגאות במי שהם. כן, להתגאות. הרבה אנשים הומוסקסואליים חיו בבושה, בפחד. היום כבר יש יותר מודעות, שזה בסדר, שזה נורמלי, שזה לא מחלה. שמגיעות להם את אותם הזכויות שמגיעות לסטרייטים.

יש כאלו שמתמרמרים ואומרים – נו, אז בואו נעשה מצעד לאנשים שכותבים ביד שמאל ולא ביד ימין, במעיין ציניות. נו, אז תעשו. אם באמת מישהו חושב שראוי לקיים על זה מצעד- בבקשה, למה לא, אף אחד לא עוצר בעדכם.

דבר שני, זה מצעד של פאן, של כיף. נכון שרואים הרבה גופות חשופים, אבל זה לא שונה מללכת למועדון ולראות כל כך הרבה בחורות חצי ערומות, או כמו בפורים- שהרבה בחורות בוחרות להתחפש למשהו "סקסי" ובעצם זו הזדמנות לנוע חצי ערומה, אם לא כמעט לגמרי ברחובות העיר. כל הצבעוניות והתחפושות – זה פאן, זה כיף, קצת כמו פורים.

אני לא מבינה את שנאת החינם הזו. אלו האומרים שזה נגד הדת- הרי אם אלוהים ברא אותם ככה (וכן, זה גנטי, זה משהו מולד)- כנראה שהוא רוצה שזה יהיה ככה.

זה ממש לא רלוונטי מה כל אחד עושה במיטה שלו ואיך הוא בוחר לחיות את חייו. זה לא פשע! שכל אחד יעשה במיטה שלו מה שהוא אוהב ומה שהוא רוצה ושיחיה איך שבא לו.

חיו ותנו לחיות!

אני נהניתי עד מאוד במצעד, החזקתי אפילו דגל קטן. היה חם, וצפוף. לבשתי ג'ינס שלושת רבעי וגופייה וכפכפים- ועדיין חשבתי שאני נמסה.

את המצעד הובילו משאיות שעליהן הופיעו דראג קווין ורקדו גברברים חתיכים שלא לבשו יותר מדיי בגדים...

היה כיף, חזרתי בהחלט הרוגה מעייפות הבייתה.