בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.

כתבתי פה פעם שהעבודה שלי זה להיות מנהלת תיקים באחת החברות למימוש זכויות רפואיות. (לא לבנת פורן!). מתוקף העבודה שלי, אני מוקפת אך ורק באנשים עם מחלות לא פשוטות,  מחלות סופניות. אנשים שהפכו לסיעודיים. אחד הדברים הטובים בעבודה הזו שאני זוכה להעריך את הבריאות. היכולת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לתפקד, להיות עצאיים - זה דבר לא מובן מאליו. אנחנו אוהבים לקטר שאין כוח ללכת לעבודה ונמאס לנו- אבל תכלס כשאתה חולה במחלה שמונעת ממך לעבוד ואתה זקוק לעזרה העלובה של ביטוח לאומי - זה לא קל ולא פשוט בכלל.

מחלות מקיפות אותי מכל עבר. אני ובעלי עשינו ביטוח בריאות פרטי מורחב לא מזמן ואני מקווה שנשלם ולעולם לא נראה את הכסף הזה בחזרה.

סבתא שלי במצב לא טוב בכלל.

כשבועיים שהיא מאושפזת בבי"ח ואח"כ הסתבר לנו שגם לפני זה היא הייתה במיון, אבל לא רצתה להגיד שום דבר כדי לא להדאיג וגם לרופאים אמרה שרק כואב לה הגב. כל יום סבא שלי נדנד לה שהוא רוצה לקחת אותה לבי"ח - אבל היא סירבה.

עד שזה הגיע למצב של אין ברירה ואמא שלי התערבה ונסעה איתה לב"יח. בהתחלה בבי"ח הן סתם ישבו במיון וחיכו וחיכו. המזל שלהורים שלי יש חבר טוב שהוא קרדיולוג בכיר בבי"ח, והם דיברו איתו - ואז הוא התערב והתחיל לתפעל את כולם. פשוט עצוב שאם בא בנאדם "רגיל" בלי קשרים, אז הוא גם יכול למות בבי"ח.

מסתבר שתקף אותה חיידק אלים שנכנס לה למערכת הדם ותקף איברים פנימיים וגם מצאו לה גידול בכבד, שהוא כנראה סרטני. אבל כרגע הרופאים אמרו שקודם כל צריך לטפל בחיידק הזה ואח"כ לבדוק מה בדיוק המצב בכבד.

כשהייתי ילדה סבתא שלי עברה התקף לב שבעקבותיו עשו לה צנתור וניתוח מעקפים. לפני כשלוש שנים בערך עשו לה ניתוח בתל השומר מאוד להחלפת המסתם בלב. זה ניתוח מאוד קשה, ארוך ומסובך, אמא שלי המתינה שבע שעות בזמנו.

בתחלה חששו שהחיידק הזה התיישב על המסתם, ועשו לה בדיקה מאוד קשה ואמרו שכרגע החיידק הזה לא שם והיא טופלה באנטיביוטיקה, אבל אתמול עשו לה בדיקה נוספת וגילו שהחיידק כבר התיישב בדיוק על המסתם.

היום אמא שלי עדכנה אותנו שלוקחים אותה באמבלונס לתל השומר- כנראה יעשו לה שוב פעם את הניתוח, אבל לא יודעים בדיוק מתי.

דודה שלי באה מארה"ב כדי להיות עם סבתא שלי בבי"ח, ודודה שנייה שלי גם כן שם, ואמא שלי תראה מה יהיה המצב - זה תלוי מתי יחליטו לנתח ובהתאם לזה היא תיסע גם כן לתל השומר ביחד עם סבא שלי.

סבתא רבא שלי (אמא של סבתא שלי) כמובן עוד לא מודעת למצב, היא יודעת שהיא מאושפזת בב"יח - אבל היא לא מודעת לחומרת המצב ולכך שיהיה עוד ניתוח. 

עד עכשיו לא עליתי לבי"ח, כי המצב של סבתא לא כ"כ טוב, היא לא כ"כ מתקשרת והיא לא בדיוק רוצה שיראו אותה ככה. קניתי לה היום סלסלה עם כל מיני דברים קטנים מללין שיהיה לה בבי"ח, מתנה מממני מבעלי ומהאחיות שלי, וגם צירפתי ברכה. עברתי אצל ההורים שלי שאמא שלי תעביר לה.

אמא שלי מנסה להיות אופטימית ולשדר אופטימיות וחוזק ככל הניתן, אבל היא חוששת שסבתא לא תשרוד את הניתוח...

לא פשוט המצב הזה בכלל.

אני באמת מקווה שהכל יסתדר והרופאים יעשו את שלהם, וסבתא שלי תתאושש ותרגיש יותר טוב.

פתאום מבינים עד כמה הבריאות זה הכי חשוב...

ושוב, למרות הכדורים שלקחתי-

יש לי התחלה של מחזור.

זה כ"כ מתסכל. חשבתי שאולי הפעם זה יצליח סוף סוף. וזה לא.

וזה מתסכל אותי.

כי כל החברות שלי אימהות וכולן נקלטו על הניסיון הראשון.

ובעבודה כולן בהריון מסביבי.

והייתה לי הרגשה שאולי זה סוף סוף קרה.

אבל לא.

ויש לי מצב רוח ממש מחורבן. ובא לי לבכות כל היום.

וישנתי גרוע מאוד בלילה.

ורציתי גם ללכת לים ולהשוויץ בבגד ים החדש שלי - אבל אני לא יכולה.

ואני מתחילה לדאוג שמשהו לא בסדר אצלי בגוף. ומי יודע מה יהיה הלאה- אולי אני אצטרך כל מיני טיפולי פוריות מפרכים וכואבים שמי יודע אם ייצא מהם משהו בכלל ואני לא בטוחה שמבחינה נפשית אני מסוגלת לזה.

ועכשיו אני שוב צריכה לקנות את הכדורים האלו- אבל אחד מהמרשמים שלי לא בתוקף ואני מקווה שימכרו לי בכל זאת, כין אין לי עצבים ללכת לרופא.

אני מבואסת ממש.

אף פעם לא הייתי מהבחורות האלו שאוהבות ילדים. 

בכיתה י' מצאתי את עצמי עושה מחוייבות אישית במעון ילדים (כי הסכמתי להחליף את ידיד שלי- הוא בחר בגן ואני בחרתי בספרייה) וכל פעם שהייתי צריכה להגיע למעון לשעתיים- הייתי סובלת. כשהייתי חוזרת הבייתה הייתי מרגישה צורך עז לרוץ ישר למקלחת ולזרוק את כל הבגדים לכביסה. בסוף אפילו לא הצלחתי לסיים את המחוייבות אישית, וזייפתי את החתימות (נו, אולי מישהו ייקח לי את התעודת בגרות?)

לאחותי למשל יש ממש אהבה וגישה לילדים. ואני, גם כשאני רואה ילד חמוד אני לא ממש יודעת מה עושים איתו. אם כי, הייתי מאוד קשורה לאחיינית של האקס שלי ואפילו הסכמתי ללכת איתה לשירותים פעם אחת וגם לנגב לה את הנזלת, והיום החזקתי את הבן של חברים שלנו ולא הפריע לי שהוא קצת ירק עליי וניקיתי לו את הפה כשהוא פלט.

כשהייתי צעירה יותר חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל. ואח"כ חשבתי שאולי אני כן ארצה אבל בעתיד הרחוק מאוד מאוד מאוד.

בשנה האחרונה משהו השתנה.

אולי בגלל שהתחתנתי.

ואולי בגלל שמסביבי - כולן בהיריון!

אנחנו חבורה של ארבעה זוגות נשואים, זוג אחד שלא גרים ביחד ועוד בחור רווק.

לכל הזוגות הנשואים בחבורה, חוץ מאיתנו, יש כבר ילד ראשון בן כמה חודשים, אחד מהזוגות הם ממש הורים טריים לבן שנולד לפני חודש.

פתאום עוד חברה ועוד מכרה- בהיריון. או עם תינוק.

ואולי זה גם השעון הביולוגי שלי.

ואני מרגישה שמשהו חסר. וגם אני מתחילה לחשוב איך זה יהיה כשיהיה לי ילד משלי, בעדיפות לילדה(:

באוגוסט התחלתי לקחת חומצה פולית.

בספמטבר הפסקתי עם הגלולות. וזה היה קשה, אחרי כמעט 10 שנים. פתאום אין לי שליטה מתי מגיע המחזור. העור שלי שמן, אז יצאו לי ממש הרבה חצ'קונים על הפנים וגם גם על הגב. אני בת 27 ועם פצעי בגרות.

הפסקתי עם כל הדברים שאני אוהבת: סושי, ביצת עין, קרפצ'יו ואלכוהול (הייתי בברלין ולא שתיתי בירה!). את ההמבורגר העליתי בדרגה ממדיום למדיום-וול, למרות שתכלס בהיריון צריך לאכול וול-דאן לגמרי.

הייתי אצל הרופא נשים לבדיקה, וגם עשיתי בדיקה גנטית שעלתה לנו 1,000 ש"ח שיצאה תקינה.

ואז המחזור איחר לי בשבוע.  עשיתי בדיקה- שלילי.

חיכיתי עוד שבוע- שוב שלילי.

חיכיתי עוד שבועיים- ואז התייאשתי וקבעתי תור לרופא.

שבוע לפני הרופא- עוד בדיקה. שוב שלילי.

יש לי שחלות פוליציסטיות, שזה אומר שקשה להן לבייץ. ידעתי את זה אי שם בגיל 17 כשהתחלתי לקחת גלולות ולא חשבתי על זה יותר מדיי.

הרופא אמר שהוא רואה ביוץ ושלח אותי לעשות בדיקות הורמונליות. הוא אמר לי לנסות עוד שלושה חודשים ואם אני לא נכנסת להיריון- אז לבוא אליו וכנראה אתחיל טיפול. אחרי שבוע בשעה טובה לאחר איחור של חודשיים קיבלתי מחזור.

בינתיים הגיעו תוצאות חלקיות של הבדיקות שעשיתי, וכרגע ממה שאני מבינה הן תקינות.

אז נותר לנו להמשיך לנסות.

אני מנסה לא להילחץ ולא להתייאש. אבל זה קצת קשה. אמא שלי משגעת אותי למה אני צריכה לחכות שלושה חודשים ושאני אלך שוב לרופא, וכשאני אומרת לה שככה זה, שלרוב רופאים לא מתייחסים אם את לא מנסה שנה, היא אומרת "טוב נו, אולי את לא באמת רוצה להיכנס להיריון". וזה מציק כשכל אחד נכנס לי לרחם. לפני שבוע היינו בפאב ואני וחברה שאסור לה לשתות הזמנו קוקטייל ללא אלכוהול. אחד החברים שמע שאני שותה ללא אלכוהול ישר נדחף "מה? למה בלי אלכוהול? יש לך משהו לספר?" כאילו שאם באמת הייתי בשלב ההיריון הראשונים גם הייתי מספרת.

וכולם מאחלים "בקרוב אצלכם" ושואלים מה קורה ומתי יהיה... וברור לי שזה באמת מתוך כוונה טובה נטו. אני לא רק בת בכורה, אני גם נכדה בכורה וגם נינה בכורה. 

אבל זה מתסכל, כי לא הוקוס פוקוס. לגוף יש את הכללים שלו.

מצד אחד זה צובט לי בלב, כשאני רואה שלאט לאט כל מי שאני מכירה נמצא בשלב אחר בחיים. וזה צובט בלב כשאני שומעת על עוד מישהי שנקלטה ממש בניסיון הראשון. ןוכל פעם שאני מקבלת מחזור- אני מרגישה אכזבה. ואני חושבת שאולי לא השקענו בזה כמו שצריך. סליחה על השיתוף בפרט הכל כך אינטימי הזה - כל פעם מחדש אנחנו אומרים "כן, נעשה את זה כל יומיים". אבל לא תמיד יש חשק וכוח לעשות את זה כל יומיים. ולעשות את זה בתור עבודה- זה לא נעים. אנחנו לא נהנים ככה. אבל אני כל הזמן חושבת - אולי אני כן צריכה לעשות את זה כל יומיים, גם בלי חשק, בגלל שהשחלות שלי דפוקות ומי יודע מתי אני מבייצת.

ואני מתחילה לפחד שמשהו דפוק אצלי, למרות שאני יודעת שזה נורמלי בהחלט. ויש לי גם ככה הרבה דאגות ופחדים בקשר לזה. אני מאוד מפחדת שמשהו בהריון או בלידה לא יהיה תקין. חברה טובה שלי עברה הפלה בתחילת ההיריון שלה. והיא לא היחידה- אני מכירה עוד נשים שזה קרה להן, ולא בשלב הראשוני, אלא בשלב מאוחר יותר. 

אני מאוד מודאגת איך נסתדר עם ילד, מבחינה כלכלית בעיקר. מבחינה לוגיסטית (אם אני מסיימת לעבוד ב-17:00, מה אני אעשה עם הילד? מי ייקח אותו מהגן?) ובעיקר מבחינה רגשית- פתאום אנחנו והצרכים שלנו לא במקום הראשון. אי אפשר לעבוד עד מאוחר ואז ללכת למסעדה. אי אפשר ללכת לחדר כושר. ומה אם אני לא אוהב את הילד? מה אם לא אתחבר אליו? ומה אם השילוב שלו ושל החתולות יהיה אסון? מה אני אעשה?

מצד שאני אני מנסה לא להתייאש. אני מנסה לחשוב על החיובי- זה נותן לנו עוד זמן של זוגיות נטו. אני מנסה לחשוב חיובי ולהזכיר לעצמי שזה נורמלי ובסדר וזה יבוא בזמן הנכון.

נחמד לחזור לשתף פה משהו כל כך אישי.

זה לא שזה סוד, אבל לא הייתי רוצה שכל אחד ייחשף לפרטים האלו. מה גם שאני מאוד דואגת שמישהו בעבודה יקרא כאן - ואז יפטרו אותי עוד לפני שאכנס להיריון.

אחלו לי בהצלחה.

אחרי חודש וקצת - הגיע הזמן לספר על העבודה החדשה שלי.

בגדול – זה לא בדיוק מה שציפיתי לו.

מבחינת העבודה עצמה – זה קצת לחזור אחורה. התפקיד שלי הוא להיות בקבלה – לענות לטלפונים, לקבל את פני האנשים ולהכניס אותם לפגישות, לוודא שאנשים מגיעים. יש עוד כל מיני דברים קטנים כמו להוציא קבלות וטפסים שונים, לעשות סידורים שונים מחוץ למשרד, להיות סוג של מזכירה של מנהל הסניף. על פניו זה נשמע כמו אחלה עבודה, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מתאימה לתפקיד הזה או שהתפקיד הזה לא מתאים לי. רוב הזמן יחסית רגוע, אבל יש פיקים של לחץ. עיקר העבודה זה להגיד לאנשים להמתין עד שיבואו להכניס אותם לפגישה ולהכין להם לשתות, או לענות לטלפונים ולהעביר את השיחות. אז הרבה פעמים אני מרגישה כמו מוקדנית. זה לא ממש מעניין או מאתגר או נחמד.

חוץ ממני, יש עוד פקידת קבלה- וגם היא חדשה. 

זה מוביל אותי לנושא הבא – הבנות שעובדות איתי (אנחנו רוב נשי במשרד). רובן באמת בסדר-  יש איתן יחסי עבודה קורקטיים לחלוטין. אבל יש כאלו – ממש בהמות, או יותר נכון – בחורה אחת ממש בהמה, שמדברת בצורה מגעילה.לא באתי לשם לחפש חברים. זה לא מעניין אותי. לרוב אני באה, יושבת בקבלה כל היום ואין לי הרבה מאוד אינטרקציה עם השאר  (כי אסור להשאיר את הקבלה לבד), אני גם יושבת לאכול לבד צהריים... זה לא מפריע לי. אולי גם אני משדרת ריחוק מסויים, אבל האמת שאני לא יודעת לקשקש ולנהל "סמול טוקס"- גם אין לי בדיוק איך ומתי. אבל שידברו אליי בצורה נורמלית. בעלי אמר שזה נשמע כאילו בנות הקבלה הן מתחת לכולם וכולם רודים בהן.

לגבי התנאים – המינמום בחוק. השכר נמוך. עובדים גם בחגים ויש תורנות שישי פעם בחודש. התפקיד שלי זה משמרות. יוצא לי לעבוד פעמיים בשבוע 9:30 עד 18:30 – אבל הרבה פעמים נשארים הרבה מעבר ל18:30- כי הפגישה האחרונה היא בשעה 18:30. (לפחות משלמים על שעות נוספות, גם על העבודה בשישי). אני עובדת פעמיים ערב רק כי הבחורה השניה "מוותרת" לי. הרי היא יכלה להגיד לי – גם אני רוצה לעבוד בקרים. ובנוסף הייתי צריכה להתגמש איתה – היו ימים שהיא הייתה חייבת לעבוד בבוקר כי היו לה סידורים אחה"צ, אבל זה לא בהכרח נוח לי – למשל לעבוד בחמישי ערב כשיום שישי למחרת יש לי תורנות.

כל הדברים האלו – גרמו לי להרגיש מאוד מתוסכלת, שעשיתי טעות. שכל כך רציתי לעזוב את המקום הקודם, אז הלכתי למקום אחר בלי לחשוב יותר מדיי.  יום אחד היה לי יום נוראי – גם הגיעו הרבה פגישות בבת אחת, גם שני הטלפונים מצלצלים והשיחות נכנסות אחת אחרי השנייה– ואנחנו חייבות לענות לכל שיחה, גם אם להגיד "רק רגע" (אפילו שזה מאוד לא שירותי. בתור לקוחה הייתי מעדיפה שלא יענו לי ולנסות להתקשר במועד מאוחר יותר, מאשר שיענו לי ואני אשמע את המזכירה מתעסקת בכל כך הרבה דברים אחרים ואחכה שהיא תתפנה אליי). הבחורה השנייה- הייתה צריכה לעזור למישהי אחרת עם לקוח – אז הייתי לבד בקבלה עם כל האנשים והטלפונים, גם מצד שני מישהי אחרת לוחצת עליי להוציא קבלה (שזה דבר שלוקח זמן) וכל הזמן מזרזת אותי "נו נו נו מה עם הקבלה מה עם הקבלה, הלקוח כאן מחכה" . אז גם עשיתי טעות בקבלה וניסיתי להשיג את מנהלת החשבונות שלנו (כי אותי לימדו שבכסף – אין טעויות). ואז מישהי אחרת ניגשת ושואלת "נוווו מה עם הפגישה שצריכה להגיע, תבדקי מה איתה, זה לא בסדר"- כאילו לא נשארתי אחרי הזמן שלי, כאילו אני לא עובדת בלחץ, כאילו אני יושבת ומגרבצת ולא עושה כלום.

יצאתי מהעבודה סוף סוף- התחלתי לבכות. חזרתי הבייתה וממש התייפחתי מרוב התסכול. עבדתי לפני כן באחת הפירמות הכי גדולות בעולם. היו לי תנאים מעולים עם שכר יותר גבוה. ביום האחרון שלי במשרד- אחד המנהלים אמר לי שהם תכננו שאני כן אישאר שם. אז כן, היה לי מאוד קשה עם היחס של הבוס – אבל לפחות הרווחתי שם הרבה יותר כסף והיו לי תנאים טובים ואנשים אהבו אותי. כאן גם אין תנאים טובים, גם העבודה לא ממש בשבילי, וגם היחס נוראי.

השבוע גם כן בכיתי. הבהמה הראשית שוב דיברה אליי מגעיל. אני יודעת שיש אנשים כאלו ואני צריכה ללמוד לענות להם. אני פשוט בחורה שקטה ועדינה. אני לא יודעת להיות מגעילה. אני לא יודעת "לענות". אני גם לא נתקלתי בזה בעבר. עמדה שם מישהי אחרת ושאלה אותי למה אני נותנת למגעילה הזו לדבר ככה. ואז פשוט יצאו הדמעות. היא חיבקה אותי ועודדה אותי. נפחתי בפניה קצת והסברתי לה שאני בוכה כי זה מרוב תסכול. היא הייתה ממש חמודה וניסתה באמת לעזור לי. גם הבנתי ממנה שרוצים לקדם אותי ולתת לי תפקיד אחר.

ביום חמישי הייתה לי הרגשה נוראית. דיברתי עם בעלי ושוב התחלתי לבכות. עמדתי בחוץ ובכיתי במשך איזה חצי שעה. אני כל הזמן מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר בי. המנהל שלי קרא לי לשיחה. הוא באמת מקסים. אני מרגישה שהוא מאוד מעריך אותי. הרגשתי כל כך מבויישת שאני יושבת ובוכה.  סיפרתי לו קצת על הבהמה – והוא אמר שמי שצריך הוא יוריד אותו בחזרה למטה ושיש לו תוכניות לגביי.

הבחורה השנייה התפוטרה. היא רק השתחררה מהצבא והיא באמת מקסימה – אבל הרבה פעמים הרגשתי שהיא קצת ילדותית וחסרת ניסיון. היא קיבלה שימוע לפני פיטורים והחליטה להתפטר לפני שיפטרו אותה. הביאו מישהי חדשה- גם כן אחרי צבא, אבל היא נראית לי חמודה ורצינית. היא תתחיל חפיפה אחרי ראש השנה. היא תעבוד לא במשרה מלאה. מה שטוב מבחינתי – זה שבאופן קבוע אני אעבוד שלוש פעמים בשבוע בקרים בימים קבועים ופעמיים בשבוע אני אעבוד בערב בימים קבועים.

כרגע אני לא אחפש עבודה חדשה- אני אנסה להתמודד עם מה שיש. זה לא כזה פשוט – כי הרבה מעסיקים רואים אישה צעירה נשואה ומעדיפים לא להעסיק אותה- מחשש שהיא תהייה בהיריון. גם אף אחד לא ירצה לקחת מישהי בהריון (ולא- אני עוד לא בהיריון, אבל עובדים על זה). אני באמת מקווה שפעם הבאה שמישהי תדבר אליי מגעיל – אני אהיה קצת פחות שקטה ועדינה ופשוט אדבר אליה באותה הצורה. אני באמת מקווה שייקדמו אותי וייתנו לי תפקיד אחר. ואם לא – אני אשאר שם עד שאאלץ למצוא משרת אם. ברור שאי אפשר לגדל ילדים עם משרה כזו.

אני מקווה שהדברים יתחילו להסתדר לי ואפסיק להיות מדוכאת כל הזמן.

זה לא סוד שלא טוב לי בעבודה שלי.

אני כן אוהבת את הצוות שלי, ויש  תנאים יחסית טובים והשכר גם בסדר.

אבל אני לא אוהבת את העבודה עצמה, לא מתחברת לתחום בו המשרד עוסק וגם לא מבינה בזה. מצד אחד יש לי הרבה רגעי שעמום ובהייה במחשב, ומצד שני - אני כל הזמן בלחץ.

אני חושבת שהבוס שלי לא אוהב אותי.  זה בסדר מבחינתי שיש בינינו דיסטנס (אם כי בעבר היה לי קשר דיי טוב עם הבוסים שלי. בעבודה הקודמת הבוסית שלי הייתה חברה שלי, ואנחנו חברות גם אחרי שעזבתי). אם אני צריכה חופש, או מחלה או לצאת מוקדם - זה תמיד בסדר מבחינתו בלי הרבה שאלות. אבל כל הזמן אני מרגישה שהוא לא מרוצה ממני. אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה/מצפה. ויכול להיות שהוא לא עושה את זה בכוונה, אבל הרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש כמו איזה מטומטמת או לא יוצלחית. 

אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה שאני דפוקה. כל יום אני מגיעה לעבודה ומחכה שהשעה תהייה 17:00, כדי שאני אוכל לנשום. 

אולי אני באמת לא טובה או לא מתאימה, למרות שאני באמת משתדלת. אני מתחילה לחשוב שמשהו בי לא בסדר.

אני יודעת שאני צריכה להיות פחות רגישה ולפתח עור של פיל - אבל אני לא מסוגלת. ככה אני.

 התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה קשה למצוא, אין שום דבר בינתיים.

אני אמורה לעזוב שם רק באוקטובר, כשהבחורה שהחלפתי תחזור מחופשת לידה. אבל אני רוצה כבר לחפש כי זה תהליך ולוקח זמן.

אומרים לי גם שאם אני אמצא משהו טוב לפני- שאעזוב. כי באותה מידה שלא חייבים לי כלום, גם אני לא חייבת להם כלום.

כי יכולים לפטר אותי בכל רגע, כי אני גם ככה זמנית, כי מחר הבחורה תרצה לחזור מחופשת הלידה מוקדם מהצפוי - ואני אצטרך ללכת.

אבל לא נעים לי.

אני לא רוצה "לדפוק" אף אחד. אני עדיין זקוקה להמלצות שלהם, ואני גם דואגת- שאבוא להתראיין במקום אחר יסתכלו עליי בעין עקומה.

אני יודעת שזה המשחק, אבל שוק העבודה קשה יותר לעובדים, בטח לנשים. 

והכי מבאס אותי - שההורים שלי לא מבינים את זה. "אז מה אם את לא אוהבת את העבודה". הם שוכחים שהזמנים אחרים. בתקופה שלהם אנשים נכנסו למקום עבודה מגיל 20 ועד הפנסיה. הם גם לא עובדים בשוק הפרטי, והם גם דיי מתחברים ואוהבים את מה שהם עושים.

אני פשוט מרגישה שהעבודה לא מתאימה לי, או שאני לא מתאימה לה, ולא נעים לי להיות במקום בו רק גורמים לי להרגיש טיפשה וחסרת יכולת.

אני רק רוצה למצוא משהו נחמד. אני מוכנה להתפשר על שכר כדי למצוא עבודה שאני אתחבר אליה, זו לא חייבת להיות עבודת החלומות שלי, אבל משהו שיהיה לי מעניין ונחמד ושהתנאים יהיו בסדר ושהסביבה תהייה בסדר ושאני ארגיש טובה ומוערכת.

הרבה מחשבות והרבה דברים הצטברו בזמן האחרון.

ודווקא כשאני רוצה לכתוב, קשה לי למצוא את המילים. בעבר הייתי רגילה לעדכן כל כמה ימים, או לפחות פעם בשבוע.

הכל היה זורם לי. ופתאום זה קשה לי. כבר כמה ימים שהפוסט הזה תקוע לי בראש, ואני לא מצליחה לכתוב. אז אני פשוט אתחיל.

יש לי פז"פ של חודשיים בעבודה. מבחינה חברתית הכל בסדר. אבל מבחינה מקצועית - קשה לי. אני עוד עושה טעויות של טירונים, וכל פעם כזו - פשוט בא לי לבכות. אני מרגישה לא יוצלחית ושעוד רגע יפטרו אותי. כל הזמן יש עוד משימות ועוד משימות, ויש גם דברים שלא תלויים בי- שאני לא יכולה או לא יודעת לעשות. אבל זה לא מעניין אף אחד. מה גם שמדובר בתחום לא פשוט שממש רחוק ממני. אני באמת מנסה להיות הכי בסדר, הכי יעילה, לעבוד מסודר עם רשימת מטלות, לעשות כל מה שמבקשים ממני. כל בוקר אני מרגישה כאילו אני יוצאת למלחמה. גם ככה הבקרים שלי איומים. אני לא ישנה טוב- אז קשה לי לקום בבוקר. אין לי פינה אחת לעצמי להתארגן בה. אני מרגישה שאני מבזבזת זמן על שטויות- אני צריכה להתלבש בחושך (כי בעלי עוד ישן בבוקר) ולסדר את השיער בחושך. ואני מבזבזת זמן בלמצוא בחושך את הבגדים ואת הדברים שלי, להדוף בבוקר את החתולות שתמיד זקוקות ליחס ופינוקים, ללכת עם האיפור למקלחת (שממש לא נוח להתאפר שם, ותמיד אני צריכה לנקות את השיש לפני כי בגלל המבנה של הכיור כל הזמן רטוב שם), ואז לחזור עם האיפור לחדר. ולפעמים אני מגלה שמה שלבשתי לא נראה טוב/מקומט/יש עליו כתם. אני גם ככה לא בנאדם של בוקר, ועוד יותר מעצבן אותי שאני לא יכולה להתארגן בשקט ובנחת כמו בנאדם. וגם בעבודה עצמה - אני הרבה פעמים בתחושת חרדה שמשהו יקרה/יתפקשש/יטילו עליי משהו שאני לא יודעת לעשות. מעצבן אותי שאני לוקחת הכל ללב, שגם מחוץ לשעות העבודה אני חושבת על העבודה. אני יודעת שאני סתם מעצימה את התחושות שלי, ואולי אני מגזימה. אבל נמאס לי להרגיש ככה ולהתפוצץ מבפנים.

אני גם מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. הרי באוקטובר הבחורה שהחלפתי לחופשת לידה אמורה לחזור. ואז באופן עקרוני - אני אמורה לעזוב, אלא אם כן משהו יקרה. אני מקווה שהדברים יסתדרו, אבל מבאס אותי לחשוב שאני כל כך מתאמצת ומנסה באמת להבין וללמוד כמה שיותר , ושעוד כמה חודשים אני אולי אעזוב. זה חוסר ודאות כזה. ועוד כמה חודשים - שוב פעם להתחיל במסע המייאש של מציאת עבודה חדשה. ואז להתחיל להתרגל מחדש לעבודה חדשה ואנשים חדשים וסביבה חדשה. ואני כל כך שונאת שינויים. וזה במידה ואני אמצא בקלות עבודה. מה יהיה אם אני לא אמצא ושוב אשאר מובטלת? 

וזה קצת מעכב ומבאס אותי. אולי זה בגלל שכל הסביבה בהיריון ולידה - אני מרגישה שגם אני רוצה.  אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על זה- כל עוד אני עובדת זמנית. כי הרי, מי ייקח אישה בהריון לעבודה? וגם אם תהייה לי עבודה חדשה - אני גם לא אוכל להיכנס להיריון יותר מדיי מהר, כי יכולים לפטר אותי.

לפני שבועיים חמותי צעקה עליי בפומבי.

היא אמרה שאני אף פעם לא עוזרת לפנות אחרי האוכל. וזה כל כך לא נכון! אני לא איזה פרינססה. ההורים שלי חינכו אותי תמיד לעזור בבית ובטח ובטח בבתים של אחרים. מאז שאני ילדה- כשאני מתארחת אצל משפחה/חברות /בני זוג- אין דבר כזה שאני לא אעזור. 

ועוד דבר- הרבה פעמים  בעלי מוריד את הצלחת שלו ואז הולך לשבת בסלון. אבל רק עליי צעקו. התחלתי להגיד שזה ממש לא נכון, אבל היא פשוט שטפה אותי! ואז גם אבא של בעלי התחיל להגיד שאני לא "בדיוק עוזרת" ובעלי בכלל לא הגן עליי. תוך כדי הוא הלך לשירותים. הרגשתי שכדאי שאני אשתוק, כי הדמעות התחילו לעלות ולא רציתי לבכות. רק חיכיתי ללכת משם. בערב פשוט ישבתי ובכיתי וניסיתי לשחזר את כל צעדיי אי פעם ולהבין מה עשיתי לא בסדר.

מה שמעצבן שאני כן מפנה את הדברים. אולי יש דברים שאני לא מורידה, כי אני לא יודעת איפה לשים. זה לא הבית שלי - שאני יודעת איפה הכל מונח ואיך מסדרים. וגם ככה אנחנו אוכלים בחד"פ- אז אין כלים לשטוף, אולי חוץ מכלי הבישול. אז את זה צריך לשטוף? לנקות את המטבח? אני לא יודעת מה... וגם אם היא חושבת שלא עזרתי מספיק - למה לא לבוא ולהגיד לי בשקט, שתינו לבד? 

ולא בא לי לבוא לשם יותר.גם לי יש דברים שמפריעים ולא נעימים לי שאני לא אכתוב כאן. אבל אין לי שום דרך נורמלית להתחמק. בעלי בכלל לא יודע איך אני מרגישה, כי אין לי חשק לפתוח את זה. אולי אני כבר רגילה לשמור את הכל בבטן. 

ולנושא קצת יותר משמח - יש לנו בית.

השבוע העברנו את המשכנתא וקיבלנו את המפתח. מבחינה רשמית יש עוד שני מסמכים כדי שהבית יירשם על שמנו בטאבו.

מחר אנחנו אמורים לסכם את כל הפרטים עם השיפוצניק, ושבוע הבא כבר מתחילים.

בהצלחה לנו.

התפטרתי מהעבודה.

יש לזה כל מיני נסיבות, שאני מעדיפה לא לפרט כאן.

עשיתי היום סיבוב בכל מיני משרדים ממשלתיים ברחבי מחוז צפון.

לשכת תעסוקה, ביטוח לאומי, מס הכנסה ומשרד הפנים. נרשמתי כנשואה, וגם הוספתי את שם משפחתו של בעלי לשלי. אז עכשיו יש לי שם משפחה חדש וארוך במיוחד.

יש לי כספי פיצויים שאני אמורה להוציא מהעבודה הקודמת שלי, ועוד קצת שכר על השבועיים וחצי.

אני קצת מרגישה כמו כישלון, שאני פוסעת בשבילים לא נכונים. כשאני חושבת שהדברים מסתדרים- הכל מתהפך. כנראה שככה זה בחיים.

אז הנה, חזרתי לנקודת ההתחלה.

אני מבואסת בבית הריק, אבל חייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.

אין בכלל זמן לכתוב, אבל אני בכל זאת כותבת כי אני חייבת לפרוק.

המצב שלי לא משהו. אני נעה בין שמחה לעצב.

אני מזכירה לעצמי רגעים שמחים- גדולים וקטנים, פשוטים ומשמעותיים. ואני מנסה להיאחז בהם, לראות בהם סוג של תקווה.

אני לא נראית טוב בכלל. התזונה שלי על הפנים. או שאני לא אוכלת בכלל או שאני אוכלת ללא היכר. אני לא ישנה טוב בלילה, אני מנסה להספיק ומנסה להזכיר לעצמי שיש לי חיים. אבל אין לי.

בהמשך לפוסט הקודם, על הקושי שלי במקום העבודה, המנהל אמר שהוא יבדוק מה אפשר לעשות.

אז מה שעשו, זה אחרי שכמעט שנתיים אני עובדת שם, אחרי שבכל החוזים שלי היה כתוב שכל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את החוזה מתי שהוא רוצה (כמובן שהכל בהתאם לחוק), הוסיפו לי נספח בו אני מחוייבת למקום העבודה. זה לא משהו שנאמר לי. והם מצדקים את זה ב"הכשרות מקצועיות". שזה, לא היה לא ונברא. זה גם מעניין שאחרי כמעט שנתיים- פתאום יש לי הכשרות מקצועיות. זה כל כך לא חוקי, ואני ברוב טמטומי חתמתי על זה, כי לא הייתה לי ברירה והרגשתי לא נעים.

נופלת עליי עוד עבודה ועוד עבודה, חלק מזה זה דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות. אבל אני עושה בכל זאת, כי כזאת אני.

אני מתחילה את היום, ואין לי כוח לעבוד ואין לי אנרגיות לכלום. בהמשך היום ההרגשה שלי קצת משתפרת.

וכן, אני עובדת בסביבה אנושית נהדרת. ובאמת מתחשבים בי. אבל פחות או יותר מיציתי. והשעות האלו - מהבוקר עד הערב- כולל שישי לסירוגין- פשוט לא אפשריות. אין לי זמן לעצמי. ואם אני צריכה לצאת מוקדם כמה פעמים במהלך החודש (כי מה לעשות, יש לי רופא! ויש לי חברות שמתחתנות! ) אני מרגישה לא נעים. ואם אני לא יכולה לעבוד שני שישי רצוף (סורי שיש לי חיים) זה אסון לאומי. הרי אם הייתי עובדת בעבודה נורמלית- לא היו את כל הבעיות האלו. והנסיעות האלו שוברות אותי. בערך שעה, אפילו קצת יותר, לכל כיוון. בימי שישי אני בדרכים בערך שלוש שעות- בשביל עבודה של ארבע שעות.

אני לא מפונקת.

אני רוצה לעבוד.

אבל אני רוצה גם להרגיש סיפוק. אני רוצה לחייך ולא לבכות בבוקר. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם משמעות, אני מזכירה לעצמי שפעם הייתה לי יצירתיות שעכשיו היא כבויה לגמרי.

ואני רוצה גם חיים פרטיים. עם כל הכבוד לעבודה, זה לא הכל בחיים. יש גם מעבר.

בזמן האחרון בא לי לעשות מעשה שטות, ופשוט להתפטר.

בלי לחשוב על ההשלכות.

השבוע השמיעו את creep בגרסה של ה- Pretenders, וזו השורה שהתחלתי לזמזמם.

יש ימים טובים יותר ויש ימים פחות טובים. משתדלת לעשות את העבודה שלי, מנסה להימנע ממחשבות רעות.

לפני שבוע הייתה מסיבת רווקות של חברה טובה, ויום אחרי זה הבנזוג שלי נסע למסיבת הרווקים של הבחור. זה היה סופשבוע שמאוד חששתי ממנו. חששתי ממסיבת הרווקות- שאני לא אהנה וארגיש תקועה, וחששתי מאוד מלהיות לבד. אני יכולה לומר שעבר דיי בסדר.

במסיבה דווקא נהניתי. הבנות שלא הכרתי היו מאוד נחמדות, והייתה אווירה מאוד נעימה. הכל היה מאורגן עד לפרטים הקטנים! רבצנו בבריכה, שיחקנו משחקי חברה מאוד משעשעים, ראינו קומדיה רומנטית. היה שלב שהרגשתי שמיציתי וממש ייחלתי להיות בבית- אבל זה עבר מהר. בלילה כמעט ולא הצלחתי לישון- מאוד קשה לי לישון במקום זר, עם אנשים זרים.

יום למחרת עוד הספקתי לראות את הבנזוג לפני שהוא הלך ואז העסקתי את עצמי בניקיונות ובכביסות. נשכבתי במיטה עם ספר והרגשתי איך העיניים שלי נעצמות. הלכתי לישון מוקדם, אבל שוב לא ישנתי טוב. אני ממש מפחדת לישון לבד בבית, ואפילו שהייתי עם החתולות והדלקתי אור קטן- בכל זאת כל הזמן התעוררתי.

יום למחרת ההורים שלי באו לקחת אותי לסבתא רבא שלי.

היום בעבודה גיליתי טעות במשכורת שלי, שחוזרת על עצמה. שלחתי סמס למנהלת שלי וגם למנהל שמעליה. ואז הוא חזר אליי, ופשוט בכיתי לו בטלפון. הוא שאל מה קרה ושהוא מרגיש שיש מאחורי זה. ואז פשוט שפכתי את הכל. שאני מרגישה מתוסכלת, שלא טוב לי. שאני שחוקה. שהשעות נורא נורא קשות לי בתוספת הנסיעות. שאני כבר לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי. והכל בבכי. הוא ניסה להרגיע אותי, ואפילו "נזף" בי שלא אמרתי שום דבר ושמרתי את הכל בבטן. הוא באמת בסדר, אני יודעת שהוא מאוד אוהב ומעריך אותי. והוא אמר שהוא יבדוק מה הוא יכול לעשות.

מצד אחד אני מרגישה לא מקצועית, אפילו נבוכה במקצת. מצד שני, אולי זה טוב שהוצאתי את הכל החוצה, ואולי הדברים ישתפרו מעכשיו.

כבר הרבה זמן שלא טוב לי.

אני אמורה להיות בתקופה הכי כיפית של ארגון החתונה שלי- אבל אני ממש לא מרגישה ככה. 

יש לי מצבי רוח, אני מחביאה דמעות מאחורי משקפי השמש בדרך לעבודה. אני מלאת כעס וייאוש.

לא טוב לי בשום מקום. אני שחוקה לגמרי מהעבודה. אני כבר לא אוהבת את מה שאני עושה. אין כבר שום דבר שאני מרגישה ששווה להיות שם. אני מגיעה בלי אנרגיות, ופשוט אין לי כוח לעשות את העבודה שלי.

אני מרגישה שהכל ריקני וחסר משמעות. שהיצירתיות שלי כבויה. שאין לי שמחת חיים.

אין לי כוח לראות אנשים, אני מנסה להימנע מאירועים חברתיים. אתמול ישבתי בבית מלא אנשים מסביב, אבל הרגשתי כל כך לבד.

הבן זוג שלי מנסה לתמוך בי, אבל אני מרחיקה אותו ממני. כי אני לא יודעת מה להגיד לו. אני מרגישה מטופשת ומגוחכת. אני חוזרת הבייתה מותשת ואין לי כוח לכלום. גם לא בסופי שבוע. ואנחנו רבים על זה, כי הוא מרגיש שאני שותפה לדירה. ואני מרגישה חברה כל כך גרועה, שפלא שהוא רוצה להתחתן איתי.

בעוד שבועיים אני צריכה ללכת למסיבת רווקות של חברה טובה. ואני לא יודעת איך אני עוברת את זה. אני לא רוצה לישון מחוץ לבית. אני לא רוצה להיות עם בנות שאני לא ממש מכירה. אני תמיד מרגישה לא קשורה לכלום, ואני יכולה לסבול את זה לכמה שעות, אבל לא ליום וחצי. אני שוקלת לקחת כדור. ואחרי זה,הבן זוג שלי נוסע למסיבת רווקים בשישי- שבת. מה שאומר שאני אהיה לבד כל הסוף שבוע. החברות יהיו אצל ההורים שלהן. אני לא יכולה להיות אצל ההורים שלי, כי אני לא יכולה להשאיר את החתולות לבד. וגם יהיה לי משעמם- זה אותו הדבר כמו להיות בבית שלי. ניסיתי לשכנע את אחותי שתבוא מת"א לסופ"ש לישון אצלי אבל זה לא מסתדר לה. ואחותי השנייה רוצה בטח להיות עם החבר שלה. ואין לי עדיין רישיון, זה כבר טסט שמיני שאני לא מצליחה לעבור (וזה גם גורם לי להרגיש כמו כישלון ואפס), ככה שאני אהיה תקועה. אני מקווה שאבא שלי יסכים לבוא לקחת אותי בשבת בבוקר אליהם. ואני מפחדת להיות לבד, כי כשאני לבד באות כל המחשבות הרעות. ואני מפחדת ממה שאני אעשה לעצמי, כי לפעמים בא לי לקחת סכין ולחתוך את עצמי. 

ואני יושבת וכותבת פה, והדמעות זולגות בלי שליטה. ומצד אחד זה טוב, להוציא את הכל החוצה כי אולי ארגיש הקלה, אבל מצד שני זה רע. בספמטבר אני אהיה בת 26, אבל אני מתנהגת כמו ילדה בת 16. משחקת אותה בעולם של הגדולים. זה לא בסדר, זה לא בסדר הדיכאון הזה. אין לי שום סיבה ממשית, אבל אני לא שולטת בזה. אני מנסה להגיד לעצמי שזה בסדר, וזה מותר, ולכל אחד יש את התקופות הרעות שלו. אני רק רוצה שהתקופה הרעה שלי תעבור. אני צריכה לשנות משהו בחיים שלי, כי אני כל הזמן חוזרת לאותה הנקודה.

בתקווה ובפעם הבאה שאכתוב, זה יהיה עדכון משמח.

תמיד היה לי ברור, שאם הייתה אפשרות לחתונה אזרחית/ רפורמית/קונסרבטיבית בארץ- אז ברור שלא הייתי בוחרת להתחתן דרך הרבנות. אני לא מעוניינת בטקס לא שיוויוני, לא מעוניינת לעבור הדרכת כלות מטופשת ולא מעוניינת לטבול במקווה כי אני "לא טהורה". באופן כללי, מכעיס אותי מאוד שיש כפייה דתית.

אבל אין ברירה. אז חשבתי לעצמי- למה לא להתחתן דרך "צוהר"? שמעתי טובות על הרבנים של צוהר, שהם יותר נחמדים וקלילים וידידותיים ולא לוקחים כסף- כי זו מצווה גדולה לחתן!

אז אמרתי לעצמי, מאחר ו"צוהר" יושבים בלוד, שזה קצת בעייתי עבורנו- נפתח תיק ברבנות חיפה. נצחק על ההדרכת כלות. נתייחס למקווה כאל חוויה אנתרופולוגית. אבל לפחות רב של צוהר.

פניתי השבוע לצוהר, שאלתי איך מתבצע התהליך. ואמרו לי שזו בעייה. כי רבנות חיפה לא מאשרת את כל הרבנים שלהם. ואין להם רבנים שגם מאושרים ע"י רבנות חיפה וגם יכולים לחתן בצפון.

וזה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים. אנחנו יכולים לנסוע ללוד- לפתוח תיק ברבנות של צוהר. אבל צריך להביא שני עדים. וזה בעייה. כי אני לא יודעת מי יוכל לבוא איתנו. ואני לא יכולה להסתמך על זה "שיהיה בסדר". ואני לא יודעת מי יחתן אותנו- כי אני לא מכירה שום רבנים. אין לי מושג בזה!

חשבתי אפילו לנסוע לפראג/קפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית, וכאן בארץ לעשות טקס רפורמי. טקס בו גם אני יכולה להשתתף ולהגיד משהו, שגם אני יכולה לענוד טבעת לבן זוג שלי.  זו אופציה שמאוד מאוד קוסמת לי- אבל אין לנו כסף לזה. אין לנו את האפשרות להוציא עוד אלפי שקלים על זה.

ואני יודעת שאפשר להיות ידועים בציבור, אבל אני רוצה להיחשב כנשואה.

וכל הסיפור הזה רק מקומם אותי ומציף בי את הכעס על כך שיש פה כפייה דתית ולרבנות יש מונפול על החיים של כולנו כאן. שאין לאנשים שום אפשרות בחירה! וזה פשוט הזוי, הזוי לחלוטין- שאנשים צריכים להתחתן בארץ אחרת!

אוף, אני כבר ממש אובדת עצות.

כמו תמיד ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ושוב ברגעי משבר ותסכול אני חוזרת לכאן לפרוק את הכל.

עשיתי השבוע שתי פאשלות דיי גדולות בעבודה. אחת מהן היא יותר מסובכת לתיקון, אם כי הכל אפשרי לתקן. נכון שמבחינת פרופורציות- הייתה פאדיחה, אבל זה לא אסון בסדר גודל לאומי, כולם יוצאים עליי מכל הכיוונים.

התפקיד שלי משלב אדמינסטרציה עם שירות לקוחות ומורכב מהרבה מאוד מטלות ומשימות שבועיות/חודשיות. אני בעצם התשתית- עושה את העבודה השחורה של כולם ודואגת שהכל, אבל הכל בסניף, עד לפרטים הקטנים- יתקתק. וזה בנוסף לשירות לקוחות ולכל מה שהוא כולל.

זה תפקיד שאם הכל בסדר- אף אחד לא יאמר לך מילה טובה. הבן זוג שלי עובד ביחד איתי באותה החברה, אבל בתחום המכירות. אני רואה כמה הערכה הוא והקולגות שלו מקבלים. זה גם ברמה הכספית- בונוסים, עמלות, תחרויות שונות בהן מקבלים פרסים שווים, וזה גם ברמה "ערכית"- הערכה, פרגון, החדרת מוטיבציה. אז נכון, אנשי המכירות מביאים את הכסף לחברה. אבל אני דואגת לשמר את הכסף בחברה.

אז כן, בכמה חודשים האחרונים גם אני זכיתי לקבל פרגון והערכה ופידבקים חיובים מהמנהלת האישית שלי וממנהל שמעליה, ואפילו זכיתי לקבל עלייה בשכר. אבל בתפקיד שלי, אם משהו אחד קטן לא בסדר- כולם עטים עלייך, כאילו מינימום לחצת על הכפתור האדום שמשגר את הטיל הגרעיני לאיראן. וזה לא שהאנשים הבכירים, אנשים שנמצאים "למעלה" לא עושים טעויות. הם כן עושים. אבל כשהם עושים טעות- התגובה שלהם היא "אוי, נורא מצטערים, נעבור הלאה", בשעה שאנחנו- האנשים שנמצאים "למטה", שנמצאים בשטח, שנמצאים במגע יום-יומי שוטף עם הלקוחות צריכים להתמודד.

ומכל הכיוונים אני חוטפת על הראש. כאילו לא הבנתי בפעם הראשונה. כאילו לא התנצלתי והסקתי את המסקנות. אבל זה לא משנה להם. זה לא משנה להם שאני עובדת טובה. זה לא משנה להם שעמדתי ביעדים, שמעט מאוד מהקולגות שלי לתפקיד עמדו בהם. זה לא משנה להם שאני משקיעה בעבודה ועושה מעל ומעבר. זה לא משנה להם שאני מסודרת, שאני אחראית, שאני דואגת שהכל ייעשה בדיוק כמו שצריך, שאני אף פעם לא מזלזלת או זורקת זין. זה לא משנה להם שהלקוחות אוהבים אותי. לא משנה להם שהלקוחות יוצאים מרוצים, כי הם קיבלו את השירות הכי טוב שאפשר. כי אני מכירה את כולם ותמיד מחייכת, ותמיד עוזרת, והופכת את העולם בשבילם. כי אני מקבלת מכתבי תודה, ושוקולדים, וחיבוקים, וחיוכים והערכה. כי בסופו של דבר, הם יוצאים מרוצים ומספרים כמה טוב היה להם.

ואני יודעת, טעיתי. נכון, זו לא טעות קריטית שגורמת נזקים לחברה. זו בגדר פאדיחה, אבל אחת כזו שניתן לתקן.זה לא היה צריך לקרות. אבל אני אנושית. לכל אחד מותר לטעות, ואין אדם שלא טועה. לא מזמן היה טעות דיי קריטית שעשו הגורמים היותר בכירים בחברה. וגם הם טעו, כי הם בני אדם. וזה קורה לכל אחד. גם אנשים עם תפקיד בכיר בחברה, עם תארים מתקדמים, עם וותק מכובד, עם הרבה כוח בידיים- עושים טעויות. אבל כשהם עושים טעויות- מחליקים על זה, זה ברמת ה"לא נורא". כשאני העובדת הפשוטה טועה- זה אסון גדול.  אני הפקתי את הלקחים ואת המסקנות וזה לא יקרה יותר. אז למה ממשיכים לצאת עליי מכל הכיוונים?

וברגעים כאלו אני פשוט נשברת. אני מרגישה שכל ההשקעה שלי, פשוט לא שווה את זה. ואני כל כך פרפקציוניסטית וכל כך מחמירה עם עצמי. ואתמול הגעתי בערב ופשוט בכיתי. ובלילה לא הצלחתי לישון. התעוררתי בסביבות 4 בבוקר, אחרי 4 שעות שינה בערך ופשוט לא הצלחתי להירדם. והראש שלי כואב, והעיניים נפוחות וגם הייתה לי מתקפת נמלים במטבח. ואני שואלת את עצמי- למה אני עושה את זה. למה תפקיד כל כך שוחק וכל כך כפוי טובה לפעמים, בשעות לא נורמליות, בימי שישי לסירוגין, בלי חיים פרטיים וכל כך נותנת מעצמי ובשביל מה. תמיד רציתי עבודה שתפתח את היצירתיות שלי. עבודה בתחום הטיפולי. עבודה שתגרום לי להרגיש סיפוק. וברגעים כאלו פשוט בא לי לזרוק את הכל. ואני יודעת שככה זה. יש דרג ויש זרג. ואני לא בדרג. 

בא לי פשוט להתנתק מהכל, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת.

היום הייתי בריאיון עבודה באחת המחלקות באוניברסיטה.

דבר ראשון, רק כאשר נכנסתי לחדר המראיין קרא את קורות החיים שלי. זה משהו שמעיד על חוסר מקצועיות- אתה מזמין מישהו לריאיון עבודה, לא תטרח לקרוא את קורות החיים שלו לפני?

בנוסף, במהלך כל הראיון קיבלתי ממנו הרגשה שהוא מזלזל בי. בכל ריאיונות העבודה שהייתי בהם (והייתי לא במעט) ביקשנו ממני לספר על עצמי, על התפקידים שעשיתי ומהותם. הוא פשוט השתיק אותי וזרק כל מיני משפטים שהביעו זלזול. אז למה הזמנת אותי לריאיון? יכולת רק להסתפק בקריאת קורות החיים שלי. זה גם נראה כאילו הוא ממש לא יודע לנהל ריאיון, מה לשאול, כל הזמן הוא ענה לטלפונים. והשיא היה, שהוא שאל אותי בת כמה אני. וכשאמרתי לו שאני בת 25- הוא אמר "את ילדה קטנה". והוא חזר על המשפט הזה "את ילדה קטנה" כמה וכמה פעמים במהלך הריאיון. סליחה?!?!?! אני לא ילדה ובטח שלא קטנה! אני בטוחה שאם היה יושב  מולו בחור בן 25 הוא לא היה אומר לו "אתה ילד קטן". ובלי קשר (למקרה שמישהו יטען שהפמינזם שטף לי המוח) לא אומרים כזה דבר. לא לגבר ולא לאישה. זו פשוט חוצפה! אתה לא מכיר אותי! באיזה שלב אמרתי משהו כמו "אולי אני צעירה אבל יש לי הרבה ניסיון". אני לא מבינה מאיפה הוא הביא את המשפט הזה ולמה זה נראה לו לגיטמי להגיד את זה. הגיל שלי גם מצויין על גבי קורות החיים שלי, ככה שאם נראה לך שאני צעירה מדיי- אל תזמן אותי לריאיון עבודה. אבל כנראה שהוא לא ממש טרח לקרוא את קורות החיים שלי לפני.

תוך כדי הבנתי שאני ממש ממש לא רוצה לעבוד בכפיפות לאיש כזה ורק רציתי לקום וללכת. הוא שאל אם אני ממשיכה לתואר שני ועניתי לו שאני כרגע עוד לא יודעת ולא הגעתי להחלטה, הוא אמר שהתשובה לא טובה. כבר לא היה לי אכפת ורציתי רק ללכת ואמרתי לו "אוקיי, זו התשובה שלי".

סתם בזבזתי את הזמן שלי. יכולתי ללכת לשיעור פילאטיס במקום.

למדתי במספיק קורסים במהלך הלימודים שלי איך ריאיון עבודה אמור להתנהל. דבר ראשון- צריך לכבד את האדם שבא אליך לריאיון. מישהו קם בבוקר, התארגן, הגיע על חשבון הזמן האישי שלו או על חשבון יום עבודה. המינימום זה לכבד את מי שמולך, לתת לו תחושה טובה, לתת לו לדבר, לא לקטוע אותו ובוודאי שלא לזרוק משפטים מעליבים. בנוסף- צריך לקרוא את קורות החיים כמו שצריך! לעשות סינון! לא לקרוא אותם לראשונה כשמגיע המרואיין! וכן, לקחת כמה דקות לפני שנכנסים לריאיון כדי לעבור שוב על קורות החיים. להתארגן לריאיון- לחשוב מה רוצים לשאול ולדעת על האדם שעומד מולך ולסגור את הטלפון.

אולי אני "ילדה קטנה" להגדרתו, אבל אני יכולה ללמד אותו איך אמור להתנהל ריאיון עבודה במקום שמתיימר להיות מקצועי ומכבד את עצמו.

הרבה זמן שלא כתבתי. לא הייתה לי מוזה, כוחות. מנצלת את ההזדמנות שיש שקט וכולם ישנים.

אני קצת בדאון. אני מרגישה שלא כל כך הולך לי ושאני לא מוצאת את עצמי.

מבחינת העבודה יש ימים שאני מרגישה טוב ואני רוצה להישאר, אבל יש ימים שאני רק רוצה לברוח משם. אני עדיין בחיפושי עבודה אבל המצב לא ממש פשוט. בתחום שלי כמעט ואין הצעות, מלבד גיוס. שזה פחות מתאים לי. ומה שלא גיוס- רוצים שאהייה עם כמה וכמה שנות ניסיון. אני פונה גם לתחום האדמינסטרציה- אבל גם זה לא ממש הולך. יש הרבה משרות חלקיות/זמניות ואני חייבת משרה מלאה וקבועה. אני מנסה לא להיות בררנית, אבל אני מחפשת עבודה לטווח הארוך. אני רוצה לקחת עבודה מכורח הנסיבות כי אני פשוט אסבול. שיפרתי את קורות החיים שלי, אבל לא חוזרים אליי. הייתי בשלושה ראיונות לפני חודש וחצי בערך. למקום אחד התקבלתי, אבל משהו הרגיש לי לא טוב. מעיין "תחושת בטן" שכזו, שזה לא מתאים לי. למקום שני עשיתי מיונים מפרכים – שני ריאיונות + יום מבחני מיון (וזה כולה לתפקיד של מזכירה, כן?) ולא התקבלתי. למקום שלישי מאוד רצו שאגיע למרכז הערכה ואפילו התקשרו אליי כשעשו מרכז הערכה נוסף- אבל לא יכולתי להגיע בגלל העבודה. אני מנסה לקבוע ריאיונות ליום החופשי שלי, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה. ואני במלכוד, כי אני יודעת שיהיו עוד מקומות שידרשו ממני להגיע למרכזי הערכה או ראיונות גם בימים שלא מסתדרים לי. וזה נורא מתסכל. מצד אחד כן יש פידבק חיובי מהממונים עליי, אבל מצד שני אני מרגישה שנשבר לי. אני פשוט מיואשת מהמצב הזה.

יש בי גם הרבה הרהורים על תואר שני. הרבה מהחברות ללימודים המשיכו לתואר שני וגם בלי עולה החשק. אבל אני לא יודעת מה. ואני לא יודעת איך אשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה. ואני לא יודעת אם באמת יש לי כוח לזה, אפילו שאני כן אוהבת ללמוד. אבל כרגע הממוצע שלי עומד על 83 בערך- והסף הוא 85. ככה שכנראה זה סתם חלומות באספמיה.

אני והבן זוג איחדנו חשבונות. הבנק שלי מערים קשיים וסחבת, אבל אני מקווה ששבוע הבא הכל נסגר סופית. החלטנו שזה הכי נכון כלכלי. זה צעד גדול, ואני תוהה מתי יגיע הצעד הבא. הרבה חברות ומכרות מתחתנות/מתארסות/נשואות ואני תוהה מתי יגיע תורי. אני יודעת שאנחנו בעל ואישה לכל דבר ונכון שלא צריך אישור מהרב- אבל אני עדיין רוצה שזה יגיע. האמת שאני חופרת לו וכולם חופרים לו, אבל אני כבר לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב. בכלל, הזוגיות שלנו קצת תקועה. נכנסנו לשגרה כזו של עבודה ושינה. ואנחנו מנסים לתקן את זה, אבל אני כל כך מחוסרת אנרגיות. הרבה זמן שלא יצאנו מהבית. אם אנחנו יוצאים זה לעבודה, סידורים או ההורים. האמת שהיינו במסעדה האהובה עלינו ביום ראשון כי כבר לא יכולנו לשבת יותר מול החדשות. בכל מקרה, אנחנו ננסה לתקן ולעבוד על זה, כי אף אחד מאיתנו לא מרוצה מהמצב הזה.

וגם נכשלתי בטסט שלישי השבוע. זה לא פלא, כי לקחתי חצי שנה הפסקה בשיעורי הנהיגה. אפילו שנהגתי בשיעורים האחרונים ממש טוב. זה סתם משהו מבאס ובכיתי המון אחרי זה. המורה שלי אמר שהוא קובע לי טסט לזמן הקרוב. אני מקווה שלפחות את הבא אני אעבור.

הדבר הבאמת נחמד בחיי אלו הן החתולות. אבל להן אני אקדיש פוסט נפרד.

תקופה ארוכה שאני מרגישה מדוכדכת ושהכל תקוע ועומד במקום. אני צריכה איזו דחיפה.

יש לי הרבה מה לכתוב. הרבה נושאים, הרבה מחשבות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא טוב לי במקום העבודה. שעות העבודה שלי הן 11 בבוקר עד 20 בערב. אני מתעוררת בבוקר ויוצאת לעבודה וחוזרת בערב מותשת. גם הנסיעות (שעה ולעיתים שעה וחצי לכל כיוון) לא תורמות. אנשים חושבים שזה שאני מתחילה מאוחר זה כיף. אבל זה לא. כי לקום בשעה 9:00 או לקום בשעה 6:00/7:00 זה היינו הך בשבילי. גם בשעה 9:00 אני מתעוררת בקושי רב ובעיפות, כי חזרתי מאוחר, אז הלכתי גם לישון מאוחר יחסית. נוצר מצב שאין לי זמן לכלום, אם יש לי סידורים- אני צריכה לדאוג לעשות אותם לפני שעות העבודה. נוצר מצב שאני גם 15 שעות מחוץ לבית. אם אני צריכה לקבוע תור לרופא- זה תמיד חייב להיות על שעות העבודה. היה שבוע שהייתה לי גם שיננית וגם רופא נשים והרגשתי ממש לא נעים שאני צריכה פעמיים בשבוע לצאת מוקדם. או שכשהייתי מוזמנת לחתונות בהפרש של שבוע. שוב, הייתי צריכה לצאת מוקדם יחסית והרגשתי לא נעים. 

אולי זה נשמע כאילו אני בכיינית. מפונקת. אחת שלא רוצה לעבוד. אבל ראבק, אני רוצה שיהיו לי חיים!!! אין לי בעייה לקום מוקדם. אין לי בעייה לעבוד 9 שעות. אין לי בעייה להישאר אחרי שעות העבודה אם יש צורך. אני רוצה לעבוד, אני רוצה ליזום, אני רוצה להגדיל ראש. אבל אני גם רוצה שיהיו לי חיים מעבר לעבודה. אני רוצה ללכת לשיעורי פילאטיס ולא בשעות הבוקר המוקדמות כשיום עבודה ארוך לפניי. אני רוצה זמן לעשות סידורים. אני רוצה להסתובב בקניון. אני רוצה לשבת בבית ולקרוא ספר. אני רוצה להיפגש לקפה עם האחיות שלי, עם אמא שלי, עם חברות שלי. 

כשהשעון מתקרב לשעה 20- אני מתחילה להיות בלחץ. לא מעניין אותי כלום, אני רק חושבת איך בורחת כמה שיותר מהר, כי בשעות האלו כבר אין כמעט אוטובוסים. ולעיתים קורה שמתעכבים בעבודה. וזה אומר שאני יכולה גם להגיע הבייתה ב- 22.

העבודה עצמה מתחילה להתיש אותי. נמאס לי לעבוד עם לקוחות. אני יכולה לכתוב פוסט שלם על התנהגות בהמית של לקוחות. נכון שאצלנו זה קצת שונה, אבל לא חסרים אנשים מגעילים, רמאים, שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. שאם הם שילמו- אז הם קנו גם אותי. אני כבר מותשת ואין לי סבלנות. אני גם נמצאת בלחץ תמידי.  אני לא ישנה טוב בלילה ואני עייפה, כל הזמן עייפה. חסרת אנרגיות. מותשת.

בתקופה האחרונה, לא עבר שבוע מבלי שבכיתי או הייתי על סף בכי. ואני בוכה בהיסטריה, ממש מתייפחת. תוקפות אותי תחושות רעות. של עצב, של ייאוש, של ריקנות, של כעס, של תסכול. ביום רביעי חגגתי יום הולדת 25. אפילו ביום ההולדת שלי הרגשתי כך ולא הפסקתי לבכות.

זה לא יכול להימשך ככה יותר. אני מרגישה שאני חייבת שינוי מהותי. אני כמהה לקצת אוויר. אני כמהה למשהו אחר, אפילו שאני לא יכולה לשים את הנקודה על מה זה ה"משהו האחר". התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה תהליך. אני שולחת קורות חיים, אבל בינתיים לא חוזרים אליי. אני יודעת שכמוני יש אלפים וזה עוד יותר מייאש.  אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר. אולי אם עוד הייתי גרה בבית של ההורים. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אולי אם אני אמצא עבודה אחרת שבה יישאר לי גם זמן לעצמי- אני ארגיש יותר טוב.

אני צריכה חופשה. אני צריכה לאמץ חתול. אני צריכה למצוא משהו שיעורר אותי. אני צריכה למצוא את היצירתיות הכבויה שלי ולהוציא אותה החוצה. אני צריכה משהו לצפות לו. אני יודעת שהאושר טמון ברגעים הקטנים, אבל כמעט ולא נותרו לי רגעים קטנים. 

אני רוצה להפסיק להרגיש ככה.

כבר מספר פעמים יצא לי ולחבר לשוחח לגבי איך אני מרגישה מבחינה חברתית.

הקשר עם החברים של פעם דיי ניתק. זאת אומרת, יש פייסבוק וכמובן שאם ניפגש ככה סתם במקרה אני מאוד אשמח, אבל סך הכל הקשר כמעט ואינו קיים. להוציא את הילה שגרה בשכנות אליי ויוצא לנו קצת יותר להיפגש ולדבר וגם את רועי, שאני משתדלת לשמור איתו על קשר למרות שכרגע אני מאוד עמוסה.

יש את החברים שלנו, זאת אומרת אנחנו חבורה של שש זוגות שאיכשהו התגבשה בעיקר בגלל החברויות של הבנים. דיי ברור לי שאם באופן תיאורטי אני והחבר ניפרד- אני לא אראה אותם יותר.

וכמובן יש את החברות מהעבודה והלימודים ואני לא יודעת אם זה נחשב או לא.

החבר שלי אומר שאני מאוד סגורה, לא משתפת, לא נותנת לאף אחד להכיר אותי באמת, שאני חושבת יותר מדיי על מה יגידו ומה יחשבו. יכול להיות שזה נכון, אבל טוב לי ככה. אני לא איזה סוציומטית, תמיד הסתדרתי עם אנשים ואני מסתדרת עם אנשים. עובדה, זו גם העבודה שלי. אני כן יכולה ליצור קשרים ולשוחח, אפילו שאני לא טובה בסמול טוק, ונכון שאני קצת ביישנית ולוקח לי זמן להיפתח, אני חושבת שדווקא התקדמתי יפה מהבחינה הזו.

אבל, אני יודעת שאני יכולה להסתדר לבד. כשהייתי ילדה לא היו לי הרבה חברים, למעשה תמיד הייתה לי חברה אחת וגם זה לא היה תמיד. ידעתי יפה מאוד להעסיק את עצמי והיה לי דמיון מאוד מפותח.

והרבה פעמים אני יושבת עם אנשים ואני מרגישה כל כך לבד. אני חושבת שאנשים פשוט לא מבינים אותי או שאולי אני לא רוצה לתת להם להבין אותי. אני חושבת שאף אחד מהם לא יודע עליי כמעט שום דבר. אולי בחור אחד, חבר טוב של החבר שלי שיצא פעם קצת לשוחח וסיפרתי לו על זה שאני כותבת למגירה וגם על כל ההפרעות אכילה ודימויי גוף בעייתי שלי. חלק מהבנות ב"חבורה" חברות ממש טובות, אבל לעיתים זה נראה לי מעט מזוייף. אני לא מרגישה חלק מזה. לפעמים אני מרגישה... אוי, זה נשמע ממש נורא, כאילו אני איזו "מלכת כיתה" או הילדה שמלכות הכיתה מתעללות בה... מרגישה סוג של קנאה. כבר היו מקרים שמישהי נורא לא פרגנה, כל הזמן העירה הערות לגבי התמונות שלי והפוזות שלי, ואחותי והחבר אמרו שהיא פשוט מקנאה. החבר שלי פעם זרק שהן מקנאות בי ואני לא רוצה להיות במקום הזה. זה כל כך רע. מה יש לקנא בי בכלל?

ההתנהלות שלי היא לשים מסיכה ולא לקלף את השכבות. תראו אותי, הנה אני הסטודנטית המוצלחת שמשלבת גם עבודה אמיתית של גדולים, המנהלת שעובדת קשה יותר מכולם ועושה כסף ונמצאת בתחילת הקריירה, זו שתמיד לבושה יפה בחצאיות וגרביונים ורק על עקבים גבוהים והאיפור תמיד מתוקתק ותמיד נראית טוב ותראו איזו יפה ורזה אני והחברים שלכם כל הזמן בוהים בי. (אני מרגישה רע לכתוב את זה, זה נשמע נורא מתנשא.. אולי גם אמרתי את זה בהקצנה. אולי זה לא בהקצנה, אולי זה נכון ובגלל זה לא אוהבים אותי? אולי אני צריכה להיות מכוערת?)

אבל בעצם אף אחד לא יודע עליי כלום.

שאני לא מרגישה כזו יפה. ויש לי מאבקים ותסביכים עם עצמי. והדימוי גוף שלי בעייתי. ואני לא אחשוף את הדברים היותר פגיעים שעברתי. לא אחשוף את הדיכאונות, האנורקסיה, החתכים. לא אחשוף את ה.... מילה ההיא. כשהם צוחקים ומסתלבטים וכועסים שאנחנו "מבריזים", אני לא יכולה לספר כי שהרגשתי כל כך רע ולא הפסקתי לבכות. לא יודעים שאני אוהבת לשבת ולקרוא, לא יודעים שאני כותבת ואפילו טובה בזה, לא יודעים במה אני מתעניינת, במה שמניע אותי, באג'נדות שלי, בחלומות שלי, באישיות שלי. מצחיק, האנשים הזרים שקוראים כאן יודעים עליי הרבה יותר.

אולי הבעיה היא בי. אני לא רוצה שירחמו עליי, קודם כל. לא רוצה שיתייגו אותי בתור "מופרעת" או "קורבן". ואולי אני חוששת שלא יבינו אותי, לא יבינו את השפה בה אני מדברת. לא יבינו מה אני רוצה. אבל באמת, חלק מהדברים אין פשוט סיטואציה טובה להעלות אותם.

ואולי אין פה שום בעיה, כי זה שטחי. כי אלו חברים של בילויים וצחוקים ולצאת בימי שישי ולעשות דברים נחמדים ביחד. אני יודעת שהחבר שלי רואה את זה אחרת, כי חלק מהבנים חברים טובים שלו.  אבל אולי זה לא צריך להיות מעבר לכיף ולשטחיות. אולי אין פה בעייה, כי טוב לי ככה וככה אני רוצה להיות.

אולי אני צריכה להשלים עם זה שאף אחד לא הכיר ולא יכיר אותי באמת, אולי רק אנשים מעטים מכירים אותי כמו שאני ואולי זה בסדר ככה. אפילו שלפעמים, אני רוצה מציאות קצת אחרת.

אני מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמעיקים עליי. אני כל כך פרפקציוניסטית ורוצה שהכל יהיה מושלם, אבל זה לא. והדברים מתחילים להתמוסס לי ואני מוצאת את הגוף שלי פיזית קורס. אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה נראית לעין. יש לי מועקה.

מצד אחד הכל נורא בסדר. אני כבר בסמסטר האחרון שלי לתואר. הציונים שלי סמסטר קודם היו סבירים, אבל לא גרועים כמו שחשבתי. המרצה נתן דחייה להגשת הסמינר שעוד לא הספקתי לסיים ואני רק צריכה לשבת עליו ותוך שעתיים הוא כבר דיי מוכן. אני רק צריכה לתת את הפוש האחרון, ה-4 חודשים האחרונים.

יש לי עבודה "של גדולים". כל הבנות בסניפים האחרים בתפקיד שלי יותר מבוגרות ממני ויש להן כבר תואר. קידמו אותי לאחר פרק זמן קצר וזה אומר שסומכים עליי. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה.

יש לי זוגיות מדהימה. יש לי חברים. יש לי כסף בבנק שהולך על מסעדות ובגדים. יש לי משפחה.

אבל מצד שני, הכל לא בסדר.

אני לא מוצאת אנרגיות להתמודד עם הלימודים. אני מרגישה שהכל גדול עליי.

בעבודה אני לא מסוגלת להפריד בין האישי למקצועי. אני לוקחת את הכל ללב. אני יושבת בלילות ובסופי שבוע וחושבת על דברים בעבודה, על מטלות ועל הדברים שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר, על כל מה שצריך לטפל בו. והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. ואני חושבת שאולי אני לא טובה. ואולי אני לא מתאימה לתפקיד. ואולי מישהו למעלה יתעורר ויבין שאני סתם אפסית. אבל דיברתי עם המנהלת שלי על כל הדברים והיא אמרה שהכל בסדר גמור ועשתה לי משוב חיובי ונתנה לי את הכלים.  אז ככה שהתחושה הרעה הזו קצת פחתה

ואני מנסה למצוא את הדרך לשלב בין העבודה- שהיא בתכלס משרה מלאה ובתפקיד שלי יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות לבין החובות שלי כסטודנטית.  קניתי גם מחברת יפה עם כריכה קשיחה וצבעונית ואני כותבת לי את כל המטלות שלי וזה שאני ארשום הכל ברשימות אולי יעזור לי קצת.

ובזוגיות הדברים קצת תקועים. אנחנו נורא רוצים לעבור לגור ביחד, אבל זה לא יוצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר כלכליות. וזה מתסכל אותי, כי אני כל כך חולת שליטה ויש דברים שהם לא בשליטתי.

ולא בא לי לראות אף אחד. אני יושבת עם אנשים ומרגישה הכי לבד. אני מרגישה שאין לי מה להגיד, שאף אחד לא מעניין אותי. אין לי חשק לשבת בבית של מישהו ולדבר על שטויות, אני יכולה לשבת בבית שלי.

ועכשיו החבר מעדכן אותי שהחתול שלנו נעלם והוא מפחד שקרה לו משהו. ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה בכלל. עם זה אני ממש ממש ממש לא יכולה להתמודד.

אז הנה אני, קצת נעלמתי.

בתקופה האחרונה אין לי זמן לשום דבר ומשגע אותי שיש אנשים שלא מבינים את זה.

התחלתי באופן רשמי את התפקיד החדש ולטייטל המקצוע שלי נוסף שם התואר המחייב "מנהלת". השבוע הייתי במטה החברה בת"א. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על הנוף האורבני המכוער- קסום של העיר הזו. מלמעלה הכבישים, המכוניות והאנשים נראים כל כך זעירים, כמו צעוצועים. נזכרתי אך הגעתי לשם לפני בערך חמישה חודשים לחתום על חוזה, בימי החופש האחרונים שלי ותהיתי איך זה יהיה מעכשיו.אז הנה אני,עובדת כמעט 50 שעות בשבוע. כל יום תשע שעות. אני אוהבת את העבודה והזמן עובר לי, כי יש הרבה מה לעשות. יש לי אפילו בחורה חדשה שאני אחראית עליה ובקרוב מאוד ימי שישי יהיו לי פנויים. אין לי זמן לכלום. אני מגיעה בשמונה בערב הבייתה וקורסת מעייפות. האיפור שלי תמיד מתוקתק, אני לובשת חצאיות, גרביונים ועקבים לעבודה. לפעמים אני חושבת למה הייתי צריכה את זה. את העומס, את האחריות הזו. יש שני תחומים שבסוף החודש אני צריכה לעמוד ביעדים, ואני כל כך רוצה להצליח בעיקר כדי להוכיח את עצמי. מצד שני אני אוהבת הטייטל הזה, אוהבת את הבחורה שהפכתי להיות. אני מתגעגעת לעיתים לבטלה וכמהה לקרוא ספר טוב (ומחכים לי שלושה!), בשבוע האחרון אני קונה כמעט כל יום משהו חדש (ככה זה שעובדים בקניון) והגב והרגליים שלי כואבים, התזונה שלי על הפנים ועור הפנים שלי זקוק לטיפול. אבל טוב לי ויש לי מטרה ובקרוב ימי שישי יהיו ימים של בטלה.

ועוד מעט גם חוזרים לסמסטר ב'. יש לי עבודה סמינריונית להגיש בעוד שבועיים ואני פשוט לא מוצאת את הזמן לשבת עליה. אני חוזרת כל כך מאוחר ובסופי שבוע אני ממוטטת. כנראה שלא תהייה לי ברירה אלא להעיר את עצמי בשבת בבוקר מוקדם ולהתחיל לכתוב את שלד העבודה ואולי אולי יום שישי הבא הבחורה החדשה תיכנס לעניינים ויהיה לי זמן לשבת על העבודה הזו. ואם כבר לימודים, הציונים שלי על הפנים, תודה ששאלתם. אני מנסה לשכנע את עצמי שאף אחד לא מסתכל על זה ושאני לא באמת רוצה תואר שני אלא זה סתם דיבורים באוויר. אין לי מושג איך אני שואבת כוחות לסמסטר ב', כי באמת שאין לי כוח. אני חושבת על זה שיש לי עוד עבודה סמינריונית להגיש.

וגם היה לי טסט ראשון השבוע ונכשלתי. בכיתי שעה ואז הלכתי לעודד את עצמי בקניות ובערב בהמבורגר מהמסעדה האהובה עליי. אמרו שאני לוקחת קשה, אבל גודל הציפיות כגודל האכזבות.

ויש עוד דברים שמטרידים אותי קצת,. אבל אני לא יכולה לכתוב.

אני מתרכזת במה שטוב, במה שיפה וחושבת רק על הדברים החיוביים ובעיקר עם הפנים קדימה. השתנה בי משהו קצת, אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת אבל אני אוהבת את זה.