אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

ב-1 לנובמבר 2002, כתבתי את הפוסט הראשון שלי  . מאז עברו 1,176 פוסטים, 194,508 כניסות, 74 מנויים, אלפי תגובות,כמה שבועות בטבלת הפעילים, ארבע פעמים ב"המלצת העורכים", עשרות עיצובים, שלושה כינויים, מיליוני מילים ועשר שנות חיים.

לישראבלוג הגעתי כמעט במקרה. זה היה אתר קטנטן עם מעט מאוד אופציות. כל אפשרויות העריכה שיש עכשיו, האפשרות להפוך בלוג לבלוג פרטי, הצפייה בסטטיסטיקות- לא היו קיימות אז. הן היו קיימות למנויי פרו ששילמו 100 ש"ח לשנה. בגלל שהיה לי את המנוי הזה- איןלי פרסומות בצד הבלוג.

אבל בעיקר-ישראבלוג היה קהילה קטנה של כותבים. קצת קשה להסביר במילים את הקסם שהיה אז, שיריב חבוט ניהל את האתר, לפני טבלת הפעילים- או כמו שקראנו לזה אז –"טבלת המקובלים", לפני המלצות העורכים, לפני ההתמזגות עם נענע10, לפני שמישהו בכלל ידע מה זה בלוג.  היינו קהילה קטנה ותומכת.

ישראבלוג היווה את מקום המפלט שלי. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". וכתבתי הרבה ברגעים הרעים. מצאתי את המקום שלי להתפרק ולכתוב על הכל. על אהבה, על שברונות לב, על תקוות, על אכזבות, על חיי בית הספר, על הגיוס, על השחרור, על חתולים, על עצב, על שמחה, על משפחה, על הדיכאון, על האנורקסיה, על החתכים, על הקבלה ללימודים וגם על סיום התואר הראשון, על חברים, על מקומות עבודה, על מחשבות ותהיות ומסקנות והתבגרות. על כל רגעי השיא וכל רגעי השפל, על הרגעים החשובים בחיי. כתבתי פה בעיקר בתקופות ההרס העצמי, בלילות של בדידות ישבתי וכתבתי

מילים ודמעות שנזלו על המקלדת, מחפשת בלוגים לקרוא.

והיו, היו הרבה בלוגים שמצאתי בהם נחמה. בעיקר בלוגים של נערות מבולבלות ומתוסבכות. אולי זו סתם הייתה אפיזודה של גיל ההתבגרות. הרבה בלוגריות פתחו לי צוהר לעולמן, גרמו לילהתרגש ולבכות ביחד איתן. אני זוכרת את כל הבנות האלו שנכנסתי להן לחיים ותוהה מה איתן היום.

יש בחורות שאני מכירה אותן שנים. כמו למשל Madonna_Lily, שקראתי אצלה בבלוג הראשון כשהיא הייתה בת 17. היא תמיד הייתה עבורי מושא הערצה ודמות לחיקוי. אפילו למדנו את אותו תחום.היום היא פחות כותבת,  אבל מזל שיש פייסבוק. אני עוקבת אחריה כבר 10 שנים. ויש גם את סתיו (הבלוג שלה הוא פרטי) שאני קוראת אצלה מאז שהייתהנערה בת 16 בתלמה ילין והיום היא אישה מדהימה שחיה בניו-יורק. 

חלק כבר לא כותבות, אבל הן חברות שלי בפייסבו. כמו Diane (שאפילו פגשתי פעם בת"א!), ומאליס- שבוודאי זכורה לכל הותיקים כאן, והרמוניה שמיימית, שכותבת פה רק לפעמים. אחריהן אני לפחות עוקבת בדרך זו או אחרת. אבל יש כאלו שאבדו עקבותיהן מזמן. איב לייטס, איימי, ביטצ'י אנגל, אימורטל, חן – שאני לא זוכרת את הכינוי שלה, אבל פעם נפגשנו ברוק עצמאות חיפה, פרג'ייל, קים, פרג, פרנצ'סקה, זרובבלה- לפני שהיא הפכה להיות אליזרין. ואני יודעת שאני שוכחת עוד רבות וטובות. ואני תוהה מה איתן ואיפה הן עכשיו.

אני אפילו זוכרת את ה"אקווריום"- בלוג הרכילות של ישרא. 

וכמובן, יש את הבלוגים הקבועים שלי. הרשימה ארוכה מכדי לכתוב. חלקם גם עברו מהצד הוירטואלי לצד הפייסבוקי, ויש בזה משהו קצת מוזר. לראות שיש שם ופנים מאחורי כינוי ומילים.

כל כך הרבה אנשים שאני מלווה את חייהם וכל כך הרבה אנשים שמלווים אותי.

עשר שנים.

רוב חיי הבוגרים אני כאן. כותבת. קוראת. המקום הזה, האתר הזה, הכינוי שלי- הוא כבר חלק ממני ומהמהות שלי. לפעמים אני קוראת פוסטים ישנים שלי. אני בעיקר מובכת וצוחקת. מה, אני כתבתי את זה? בכאלו שטויות התעסקתי? דברים שנראו כל כך משמעותיים בגיל צעיר לפתע מאבדים מערכם. אבל אין פוסטים בטיוטה. זו אני. אלו הם חיי (כך קראו לבלוג בהתחלה). חיים שלמים נמצאים על גבי האתר הזה, חיים שלמים שמורכבים ממילים וסימני פיסוק.

אני כבר כותבת פחות וגם מספר התגובות הולך ופוחת. כמעט ואין פוסטים של כרוניקה. אני הרבה יותר מצנזרת, כי המקום הזה חשוף לכל כך הרבה אנשים שלא אמורים לקרוא כאן. אבל זה בסדר. זה עדיין מקום המפלט שלי, לציון אירועים חשובים יותר וחשובים פחות, להרהורים ולמחשבות ולפעמים לסתם עדכונים על החיים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה לכל מי שקורא, תודה לכל מי שמגיב. תודה לכל מי שמלווה אותי, בין אם זה בתגובות ובין אם זה במיילים.

אל תפסיקו לכתוב, נתראה בחגיגות העשרים.

קיבוץ יגור

סבתא רבא, שחגגה 100 בט' באב האחרון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מיגוסלביה היישר לקיבוץ יגור. אפשר לומר שהיא מהאנשים שהקימו את המדינה הזו (אפילו הייתה חברה בה"הגנה"). בשביל סבתא, הקיבוץ ויותר מכך- ערכי הקיבוץ של פעם- זה הכל בחיים.

בתור ילדה לא רציתי ללכת לקייטנה בחופש הגדול. אז במקום לשתות שוקו ולאכול לחמניה ולהידחס בין ילדים זרים, הייתי נוסעת לסבא רבא ז"ל (הוא נפטר כשהייתי בת 12) ולסבתא רבא (עד 120!). אבא שלי היה מביא אותי בבוקר וישר היינו הולכים לחדר אוכל לארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת ירקות, גבינות,  חביתה ולחם מטוגן. עד היום אני לחם מטוגן זה אחד המאכלים האהובים עליי. אף פעם לא אכלתי מספיק ותמיד הייתי רזה מדיי. אחרי שאכלנו סבתא הייתה לוקחת אותי לבריכה. הייתי ילדה עם דמיון מפותח (עד היום אני בן אדם עם דימיון מפותח) וידעתי להסתדר לבד. לפעמים הייתי בחברת ילדים אחרים, אבל לרוב אני הייתי שוחה בבריכה וסבתא הייתה משגיחה עליי מרחוק. מדיי פעם היא הייתה קוראת לי לצאת לשתות מים ולאכול סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים שחורים.

לא תמיד היינו הולכות לבריכה. לפעמים היינו מבקרות במשק-חי ותמיד הייתי אוספת נוצות של הטווס. לפעמים סבתא הייתה לוקחת אותי לבקר במכבסה ומסבירה לי איפה מכבסים את הבגדים ואיפה מניחים את המקופלים ואיך יודעים למי שייך כל בגד. אני זוכרת שפעם ביקרנו בספריה ולקחתי ספר. והיו גם הביקורים בבית-קברות.כשאנשים שומעים שבתור ילדה קטנה לקחו אותי לבקר בבית קברות הם נרתעים. אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה רעה או מפחידה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת מבתי קברות, מאבל, משכול, מהלוויות (זה לא נעים וכואב, אבל אין בי את הפחד). סבתא לקחה אותי לקברים של אבא שלה ושל אח שלה ומספרת עליהם קצת. דאגנו להשקות את העציצים. היא גם הייתה לוקחת אותי לקבר של הבן שלה, אבל עליו לא ממש דיברנו. הוא היה רק תמונה.

בצהריים שוב היינו הולכות יחד עם סבא לחדר אוכל ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לנוח צהריים, ואני הייתי צופה בתוכניות טלוויזיה עד שאבא שלי היה בא לקחת אותי. לאחר כמה שנים גם אחותי האמצעית הצטרפה.

קיבוץ יגור תמיד מתקשר לי לחופש גדול.

ירושלים

את כל הילדים בכיתה לקחו תמיד לאילת ולחרמון, ורק אותנו לא. כשכל הילדים נסעו עם הוריהם לעשות בטן-גב במלון הכל-כלול, ההורים שלנו לקחו אותנו לירושלים מדיי שנה. אני זוכרת אינספור טיולים בעיר (אבל לא זוכרת מקומות מדוייקים), את הכותל, עיר דוד, מעלית הזמן, גן החיות התנ"כי, חוצות היוצר, ביקורים אצל המשפחה של אבא, מוזיאון ישראל.

אחר כך הייתה תקופה שלא נסענו, עברו ימי החופשות המשפחתיות.

אבל בצבא, כשהכרתי את האקס שלי שהיה במקור מירושלים ואחר כך עבר למודיעין, זכיתי להיות בירושלים פעמיים בחודש. גם בצבא היו טיולים לירושלים וזכיתי להיכנס למערות הכותל, שזו חוייה מדהימה, אבל זה לא אותו הדבר.

אני מתגעגעת מאוד לחופשות המשפחתיות. ירושלים מזכירה לי את המשפחה וזו עיר שאני מאוד אוהבת, אני חושבת שהייתי מסוגלת גם לגור בה. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר.

תל אביב

החיפאים מתחלקים לשניים: כאלו שמאוד אוהבים את תל-אביב וכאלו שהם חיפאים גאים ושום דבר לא משתווה לחיפה ותל- אביב היא עיר מגעילה שאין בה כלום. החבר שלי שייך לסוג השני. הוא שונא את תל-אביב. ואני, אני בכלל לא חיפאית במקור! בתל –אביב יש אווירה אחרת ויצא לי לבלות בה לא מעט בתור מבוגרת, אבל בתור ילדה אני ואמא היינו נוסעות אליה ברכבת. היינו מבקרות ב"בית התה של ויסוצקי"- אני  חושבת שהמקום עדיין קיים, אבל זו רק חנות עכשיו ולא בית קפה. היינו מזמינות תה פירות שנקרא "הגן של סבתא". היינו מזמינות כריך וולשי, שזה בעצם לחם מטוגן עם גבינה צהובה. בימי שלישי יש יריד אמנים ותמיד היינו מגיעות לדוכן של הבחור שהכין מיניאטורות מזכוכית. עד היום אמא שלי שומרת את המינאטורות שקנינו. תל אביב, מעבר לכך שהיא העיר בה אחותי האמצעית גרה בה כמעט שנה, מעבר לכך שהיא כל מה שאומרים עליה, היא תמיד בשבילי זמן איכות עם אמא.

החדר שלי

בחדר שלי גרתי מגיל 8 ועד כמעט גיל 25. הקירות שלו היו בצבע תכלת, סגול וקרם. העיצוב והרהיטים השתנו, אבל הוא תמיד היה החדר שלי. אירחתי חברות (וגם חברים), ישבתי עם האחיות שלי על המיטה, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, שוחחתי בטלפון שעות, שכבתי במיטה עם המחשב הנייד והכנתי עבודות לאוניברסיטה. הוא היה מקום המפלט שלי, הפינה הקטנה שלי. וגם היום לפעמים מתחשק לי לחזור לבית של ההורים, להיכנס לחדר שלי ולסגור מאחוריי את הדלת.

אז הגיע הזמן להעלות תמונות של ביתי הקט והחדש. התמונות הועלו ע"י מצלמת הסלולרי, כך שאיכותן בהתאם.

סלון:

פינת הספרים שלי:

מבט למטבח:













מבט נוסף למטבח:

יצא כהה כי צילמתי מול השמש, אבל רציתי שתראו את הנוף מחלוני:

כאן אני שומרת את אבקת הכביסה שלי:

השידה שליד המיטה:

הסקרטר וארון הלקים שלי. בקופסה הלבנה אני שמה את האיפור שלי ובקופסה הזהובה אני מאחסנת תכשיטים.

עכשיו אני שמה לב שבתמונה הקודמת הדובי שעל השידה נעלם. אבל הנה הוא:

המקלחת:

וזה החתול הג'ינג' שנמצא מחוץ לבית שלנו:

באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

פרוייקט מגניב בהחלט!

את התיק שלי רכשתי לא מזמן. הוא שחור, נוח ובעיקר גדול! אפשר להכניס לתוכו עוד ועוד, ועדיין יישאר מקום. אז הנה מדגם מייצג של מה שיש לי בתיק במהלך השבוע- גם כשאני ישנה אצל החבר (מן הסתם לא צילמתי בגדים להחלפה והלבשה תחתונה). אז נתחיל:

1. המיני לפטופ האדום של דל. תודו שהוא ממש חתיך!
2. פנקס קטן שקיבלתי במתנה מקסטרו+ עט. לרוב אני לא משתמשת בפנקסים ו/או יומנים כי אני זוכרת את הכל בראש, אבל קיבלתי את הפנקס במתנה והוא באמת מקסים. אז אני כותבת בו מעקבים על שיעורי הנהיגה וטיפולי הלייזר שלי.
3. ארנק
4. תיק איפור. את התיק איפור אני סוחבת איתי רק כשאני ישנה אצל החבר. תמיד בתיק איפור: איילנר, מסקרה, צללית רנדומלית, לק רנדומלי, בושם- ז'אדור של דיור והגלולות. מייק אפ ,מברשות ומייבש לק- לא מצולמים.
5. ג'ל חיטוי לידיים. כשאני במקום ציבורי- אני לא שוטפת ידיים, אלא רק משתמשת בג'ל. הרי הכי מטונף זה הברז. האמת שהג'ל הזה הוא בגדר התמכרות ולפעמים אני סתם משתמשת בו ללא צורך.
6. צרור מפתחות- מפתח של הבית, מפתח של הבית של החבר ומפתח של המשרד. מחזיק מפתחות ישן בצורת חמסה עם הציור של מזל מאזניים, מחזיק מפתחות בצורת סמל היחידה שלי בצבא.
7. אוזניות.
8. שפתון ולובלו שתמיד זרוקים אצלי בתיק.
9. מגבון לח שגנבתי מפאב (אני ממש אוהבת לשמור את האריזות של המגבונים הלחים שמחלקים במסעדות/פאבים).
10. דיסק און קי.
11. לא נמצא בתמונה, אך תמיד נמצא בתיק- הגלקסי 2 שלי, שצילם את התמונה.

ומה יש לכם בתיק?

אני מכורה לזמינות.

הפייסבוק והמייל שלי פתוחים כמעט כל היום. מדיי כמה דקות אני נכנסת שוב שוב לכל אותם אתרי חדשות. אני חייבת לדעת מה קורה. אם יש עדכון במייל. אם שלחו הודעה. מה כל אחד העלה לפייסבוק. אם יש כתבה מעניינת. אם מישהו הגיב לי על משהו.אם קרה משהו. ואם יש איזה אירוע חדשותי גדול-לבדוק שוב ושוב אם יש חדש. אם אני לא ליד המחשב, אני תמיד בודקת בפייסבוק את הפוסטים הקודמים.

ומאז שיש לי את הגלקסי 2- זה החמיר. כי אני יכולה להיות זמינה 24 שעות ביממה.

אני מכורה לישראבלוג. כבר 9 שנים. לכתיבה וספרים אני מכורה קצת יותר שנים. אחת ההנאות שלי זה להסתובב בחנויות ספרים ולאתר ספרים שאני רוצה לקרוא. ואם לא נחמץ לי הלב על חשבון הבנק וכרטיס האשראי השחוק- אני גם קונה. בכמויות. 

אני מכורה לנעליים. רצוי עם עקב כמה שיותר גבוה ודק. אף פעם אין לי מספיק. החלום שלי זה ארון נעליים ענקי כמו של בלייר וולדורף או קארי ברדשאו. וספריה ענקית משלי, בדיוק כמו שהראו ב"היפה והחיה".

אני מכורה ללקים לציפורניים. סבא שיפץ בית של שעון והפך אותו לארונית קטנה בה אני שומרת את אוסף הלקים. כל סיבוב בסופר-פארם או המשביר חייב לכלול התבוננות במדפים עם הבקבוקים הקטנים הצבעוניים. תמיד אני מחפשת גוון חדש. 

אני מכורה לבעלי-חיים. ואפשר לדרג את ההתמכרות לפי דרגות.

לכל בעל חיים (בעיקר אם הוא פרוותי וידידותי) אני חייבת לגשת ולנסות ללטף. והכי אהובים עליי- החתולים.

כל חתול תמים שנכרה בדרכי (או אני בדרכו) אני מנסה לשכנע שיתקרב ומנסה ללטף. לא כולם מסכימים.

החתולים מתחת לבניין תמיד זוכים לשאריות ולליטוף מהיר, גם אם אני ממהרת.

דרגה מעל- החתולים שלי ושל החבר בחצר.

והדרגה הכי חמורה- הרצל החתול. מכל חתולי החצר- הוא הכי חנפן. חתולים חנפנים אני הכי אוהבת. ואי לכך- הוא הכי מפונק.

אני מכורה למתוק. ולפחמימות. ולאכילה רגשית.

אני מכורה לפוך שלי, לא יכולה להיפרד ממנו גם באוגוסט הלוהט.

אני מכורה לחבר שלי. לחיבוקים שלו. לנשיקות שלו. לריח שלו, לטעם שלו, למגע שלו, לאיך שהוא מעיר אותי בבוקר.

לכל ההוויה שלו, שלנו. לכל מה שהופך אותי ואותו ל"אותנו", לכל מה שקשור בזוגיות שלנו.

כן כן, עוד תחרות טיפשית בפייסבוק, אבל זה חשוב לי:)

חברת "שיק" (שמייצרת בעיקר לקים לציפורניים) עושה תחרות בחירת שמות ללקים חדשים. כל שם שנבחר מזכה את המציעה בשלושה לקים חדשים!

ואתם יודעים כמה אני אוהבת לקים לציפורניים:)

אז מה שצריך לעשות זה להיכנס לדף של החברה ולעשות לייק:

http://www.facebook.com/pages/Chic/123798901005838

ואז לעשות לייק למה שאני כתבתי:

http://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=263718020347258&id=123798901005838

זה יהיה ממש נחמד אם אני אזכה.

בעיקר שאחד מהשמות שנתתי הוא הכינוי שלי כאן בישראבלוג:)

תודה רבה לכל המצביעים והמשתפים פעולה!

אצלנו בחצר, או יותר נכון- החצר של הבית של חבר שלי, אבל מאחר ורוב הזמן אני אצלו- אז זו גם החצר "שלי" והחתולים "שלי", יש כיום תשעה (!!!) חתולים.

יש שתי חתולות בוגרות: שפרה ומישל. יש שלושה גורים קטנים לשפרה. למישל יש שני גורים גדולים יותר, וממש לפני כשבוע גילינו שהיא הייתה בהיריון והמליטה עוד שני גורים. הם עדיין קטנים מאוד ואפילו עוד לא פקחו את העיניים.

לשני הגורים של מישל קוראים שרגא והרצל. הם החתולים שהכי "חברים" שלנו, כלומר נותנים ללטף אותם ונכנסים פנימה.

זה שרגא:

שרגא היה הרבה יותר חברותי בהתחלה. הוא הסכים דיי מהר להתקרב אלינו. שרגא מאוד אנרגטי, אוהב לקפוץ, לרוץ, לשחק עם העכבר ולריב עם הרצל על העכבר צעצוע. יש לו גם תחביב: לילל. הוא מילל כשהוא רוצה אוכל, כשהוא רוצה עוד אוכל, ועוד אוכל ואת האוכל שלנו. הוא מיילל שהוא רוצה שגם החתולים האחרים יאכלו (אני חושבת שמינו אותו ליו"ר ההסתדרות החתולית). הוא מילל כשהוא רוצה להיכנס פנימה ואת תשומת ליבנו. והוא לא מוותר. הוא מסוגל לילל הרבה מאוד זמן והיללות שלו הן כמו סירנה "מיאאאאאאוווווו" שעולות ויורדות.

וזה הרצל:

קראנו לו הרצל כי חשבנו שהוא חתול ערס שכן הוא כל הזמן "נהם" באיומים כלפינו. הוא היה בורח כשהיינו מתקרבים אליו, אבל אם שרגא היה נכנס לתוך הבית- הוא היה מילל בחוץ כדי להיכנס גם. לאחרונה הוא עשה מהפך ועכשיו הוא מתחנף ודורש שנלטף אותו כל הזמן. הוא גם מילל בחוץ, וכשהוא ושרגא מיללים זה נשמע כמו קול א' וקול ב'. הכי מצחיק לראות את שרגא והרצל משחקים ביחד, או יותר נכון רבים על העכבר. יש שני עכברי צעצוע, אבל כל אחד רוצה את אותו העכבר בדיוק. זה נורא מצחיק לראות איך שרגא עושה מארבים להרצל כדי לתפוס את העכבר.

זו שפרה. שפרה היא זקנת השבט, היא בעצם הסבתא רבא של שרגא והרצל וסבתא של מישל. הצאצאים שלה היו בעבר ובהווה חלק מהחצר. למשך תקופה ארוכה היא הייתה בחצר של השכנים ולפני כחודשיים היא נכנסה שוב לחצר שלנו. אבא של חבר שלי קורא לה "שפ-רע" כי היא חתולה רעה. הוא מנסה לגרום לה ללכת ואנחנו צוחקים עליו שהוא בחזית הקרב. אבל שום שופל לא יזיז אותה. היא לא מפחדת מאף אחד.

אלו הם הגורים של שפרה.

זה מיץ:

זה פיץ:

זו פיצה - היא מאוד פחדנית, אני חושבת שהיא מפחדת משאר החתולים. לא הצלחתי לצלם אותה:

אין לי תמונה עדכנית של מישל ולא של הגורים שרק נולדו. עימכם הסליחה.

ובמיוחד לסוף, התמונה האחרונה של מיצי שלי, זכרה לברכה. אני עדיין מתגעגעת אליה.

צ'אק בס (אד ווסטוק)

אולי זה איך שהוא אומר "im chuck bass" במבטא הבריטי שלו, אולי זה הצ'ארם, אבל אין ספק שצ'אק בס הוא הדמות הכי סקסית בטלוויזיה.

יהונתן גפן

תמיד הייתי אישה שמתרשמת ממילים וכבר מילדות מילותיו של יהונתן גפן ריתקו, ריגשו והפכו לי את הבטן. אני נוהגת לומר שיהונתן גפן הוא אהובי ושאולי אשלח לו מייל בו אציע לו להתחתן איתי. או סתם לעשות לי ילד.

אורלנדו בלום

לא יפיוף מדיי, קשוח ומסוקס במידה.

קורט קוביין

בגיל 15 גיליתי את מוזיקת הגראנג' ובעיקר את נירוונה. עד היום כשאני שומעת את נירוונה אני נזכרת בריח נעורים:)

אני זוכרת שהייתי שומעת אינספור שירים שלהם בלילות ומחפשת באינטרנט מידע על הלהקה, ובעיקר על קורט קוביין. מוזיקאים מתוסכלים ודיכאונים עושים לי את זה, אפילו שהם ז"ל.

ירון לונדון

כי תמיד רציתי להשתתף ב"מסיבת גן".

הוריישו קיין (דיוויד קרוזו)

יש לי פנטזיה שאני נערה במצוקה והוריישו מציל אותי. ואני פשוט מתה על התנועה בה הוא מרכיב את משקפי השמש החתיכיים שלו.

ג'וני דפ

וכל מילה נוספת מיותרת.

ואחד שממש לא:

רידג' פורסטר (רון מוס)

בעברי הייתי צופה נלהבת של "היפים והאמיצים" ומעולם לא הבנתי מדוע כל הבחורות בסדרה, מתמוגגות ממר עצמות לחיים גבוהות- הלא הוא רידג' פורסטר. הוא פשוט דמות כל כך מעצבנת ויהירה, עם אמא שלא מפסיקה להתערב לו בחיים.

נ.ב: היום אני חוגגת לבלוגי הקט 8 שנים בישראבלוג! אז בהזדמנות חגיגית זו, אאחל מזל טוב לבלוג והמון תודה לכל הקוראים!

תכירו את משפחת החתולים המתוקים ששייכים לחבר שלי.

זה שימי. קראנו לו שימי כי יש בו משהו ערסי. הוא מאוד היפראקטיבי ואוהב לשחק.

זו אחותו של שימי. היא הגורה הכי יפה, וקראנו לה "לילי" על שם טייגר לילי, כי היא דומה לנמרה. פעם הצלחנו לתפוס אותה, אבל כנראה שעשינו לה טראומה, כי היא מאוד פחדנית.

זו מישל שקרויה על שם מישל אובמה. היה לה גם אח, שכנראה מת, שקראו לו ברק. היא אחותם הגדולה של הגורים.

אבל לרוב אנחנו קוראים לה "המטומטמת".

זו אחת החתולות הכי טיפשות שראיתי. המוח שלה הוא כמו מחשב מקרטע שפשוט נתקע כל הזמן. היא לא מפסיקה לילל ולא ברור מה היא רוצה.

היא מתחנפת כדי שנלטף אותה, אנחנו מלטפים והיא בורחת. היא מייללת שהיא רוצה אוכל, נותנים לה את האוכל מול הפנים, אבל לוקח לה זמן לקלוט שיש אוכל ולאכול אותו.

פעם היא נדבקת לגורים ומשחקת איתם, ושנייה אחרי זה היא מרביצה להם.

וזו מיצי (איזה שם מקורי!), אחותם הגדולה של הגורים ואחותה של מישל. מיצי היא התינוקת שלנו.

מיצי היא חתולה מפונקת, שדורשת אוכל ופינוקים. ובעיקר- היא מאוד מאוד סקרנית.

אנחנו אוהבים לתת לה עכבר צעצוע ולראות איך היא קופצת איתו באוויר ועושה איתו סלטות, או רודפת אחרי לייזר, גם כן בקפיצות וסלטות.

מיצי יודעת שאנחנו מתים עליה ולכן היא מנצלת את זה כדי לקבל כל מה שהיא רוצה. חבר שלי קונה לה אוכל חתולים משובח, כל פעם שבא לה להיכנס לתוך הבית היא מייללת בחוץ ואנחנו מכניסים.

היא אוהבת לשכב על המיטה שלנו ולקבל ליטופים. אני אומרת לה "מיצי שלי! יפה שלי, מדהימה שלי!" בקול תינוקי וחבר שלי אומר שהוא לעולם לא זכה ולא יזכה לכזה יחס.

מיצי היא גם החתולה היחידה שמחוסנת ומעוקרת.

היא לא אוהבת את הגורים הקטנים ולרוב שהם מתקרבים אליה היא מרביצה אליהם. כאשר מישהו מאיתנו מתייחס לגורים, היא מקנאת וישר באה אלינו להתחנף.

וזה העכבר הקטן, שנולד ביחד עם שימי ולילי. העין שלו פגועה ולא חשבנו שהוא ישרוד, אבל להפתעתנו הוא הצליח.

בהתחלה חשבנו שזו בת, ורק לפני שבוע גילינו שהוא בעצם בן.

הוא נראה קטן ומסכן, והוא לא כל כך פחדן אבל עדיין לא חנפן ומשחק איתנו כמו שימי או מיצי.

כאשר אנחנו פותחים את הדלת של הבית הוא טס מייד פנימה, ללא שום מטרה. הוא טס בריצה פנימה ורק מרחרח. לפעמים כל הגורים נכנסים וזה משעשע.

קראנו לו "מיני" על שם מיני מאוס, אבל עכשיו כשגילינו שהוא זכר צריך למצוא לו שם חדש.

והנה שוב מיצי!

והנה אני משתעשעת עם החתולים, בזויות צילום לא מחמיאות

לכבוד הנושא החם פתחתי את האלבומים הישנים שלי, אלו שלא פתחתי מזמן.

אני ואחותי הסתכלנו בתמונות, העלנו זיכרונות, צחקנו.

לילדים שלנו לא יהיו אלבומים ישנים. הכל יהיה דיגיטלי, ובפייסבוק.

מי שמבקר בבלוג שלי, יכול לשים לב לרשימת הספרים האהובים בצד. כבר קיבלתי הרבה תגובות על אורכה של הרשימה ואיזה ספר הוא האהוב עליי.

אתמול דיברתי עם ההורים על הנושא של קריאה. אני תפסתי מהר מאוד את עניין הקריאה. בכיתה א' כשכולם כתבו עם ניקוד, אני מהר מאוד וויתרתי עליו, כי הבנתי את המילים מבלי הניקוד. מעולם לא כתבתי עם שגיאות כתיב או שגיאות תחביר. תמיד בהבנת הנקרא הציונים שלי היו גבוהים. עד היום אני שומרת את התעודות של כל השנים, ותמיד היה כתוב לי (ביסודי) שאני טובה מאוד בהבנת הנקרא ובכתיבה, אבל חייבת להשתפר בחשבון.

ודבר נוסף- אני קוראת מהר. מאוד מהר. ספר ממוצע של 200- 300 עמודים אני מסיימת תוך שלוש שעות בערך. אנשים תמיד נדהמים מהקצב בו אני קוראת ספרים וקוראת בכלל. את אחד הספרים של הארי פוטר – קצת יותר מ-800 עמודים קראתי בבערך שש שעות.

בצבא תמיד היו צוחקים עליי איך בכל יום יש לי ספר אחר על השולחן של המשרד.

אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי ולאחיות שלי ספרים, אבל אני זו שקוראת הכי הרבה.

יש לי שתי אחיות, אחת קוראת לפעמים ואחת לא קוראת בכלל.

אבא שלי אמר שאחותי הצעירה קוראת רק בתנאי שהספר ממש יגרה אותה ואני (ילדה טובה שדומה לאבא) קוראת הכל.

וזה נכון. אני יכולה לקרוא כל דבר. גם אם הספר ישעמם אותי – אני אקרא אותו עד סופו.

אם מישהו יעבור על הרשימת ספרים בצד – הוא יקלוט הרבה סגנונות שונים.

את הרשימה התחלתי בערך בכיתה י"א. חשבתי לעצמי שספרים הם חלק משמעותי ממני ומחיי, אז למה שלא אעשה רשימת ספרים בצד. עם השנים היא פשוט התארכה וגדלה, אין לי ברירה אלא לעשות רשימה נגללת.

ברשימה (נכון להיום) מצויינים 267 ספרים (אם לא התבלבלתי בספירה).  אלו הספרים שאהבתי. קראתי הרבה יותר, אבל היו כאלו שלא אהבתי במיוחד. כמובן, זה לא כולל את הספרים שקראתי בתור ילדה/ נערה.

אז מהו הספר האהוב עליי?

לפני שנה בערך חברה ביקשה ממני המלצה לכמה ספרים טובים. כמובן שזו הייתה רשימה ארוכה מאוד ואני מקווה שהיא נהנתה.

קשה לי מאוד לבחור את הספר האהוב והמיוחד והמומלץ.

אני אנסה לבחור מספר ספרים וגם להסביר למה (כדי שיהיה ערך מוסף לפוסט הזה!)

אז למען הסר ספק – כל הספרים ברשימה בצד הינם מומלצים וכן, קראתי את כולם, וכן, אני זוכרת את העלילה. אז נתחיל:

ספרים שהשפיעו עליי:

אלו בעיקר ספרים שגרמו לי לחשוב אחרי הקריאה שלהם. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו, אבל אחרי  שסיימתי לקרוא המשכתי לחשוב על הספר במשך כמה ימים.

* הספרים של ג'ודי פיקו – ההסכם, שומרת אחותי, המעגל העשירי. הספרים של ג'ודי פיקו כולם על נושאים כואבים ולא נעימים בחיים. מה שאני אוהבת בספריה שאין רע ואין טוב מוחלט. את "שומרת אחותי" אהבתי במיוחד (אל תראו את הסרט, תקראו את הספר). קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם בכיתי מחדש. פה יש עליו המלצה שאותה כתבתי.

* אני, כריסטיאנה פ'-  המלצה שאותה כתבתי.

* הלנה על הגג/ יורם יובל- ספר מדהים על בחור שעושה מילואים בלבנון, במחנה הפליטים אנצר.  אם אתם אוהבים פסיכולוגיה, יורם יובל שהוא פסיכולוג במקצועו כתב גם הרבה ספרי פסיכולוגיה- אחד מהם -"סערת נפש"- קראתי והוא מומלץ.

* אלגנטיות של קיפוד/ מוריאל ברברי

* זה לא שאני לא אוהבת /אורית הראל

* אותה אהבה, כמעט/ מירי רוזובסקי

*והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב

* דור הפרוזאק/ אליזבת וורצל

* ואל אישך תשוקתך/ נעמי רגן

* אכולות /רותי זוארץ

* היה לך מזל/ אליס סיבולד- ספר מאוד קשה. הכותבת עברה אונס והיא מספרת על החוויה ועל מה שקרה לאחר מכן.

ספרי מתח:

* הספרים של הרלן קובן – הנעלמים, התמימים, דם חם, משחק הציד, ההזדמנות האחרונה, דיו חיוור (הכי טוב), היער, הבטיחי לי, אל תגלה (הכי פחות טוב). יש כאלו שלא קוראים לזה "ספרות" אלא זבל, אבל מדובר במותחנים כיפיים ומהנים.

* הספרים של קייט אטקינסון – אקדח במערכה הראשונה, מאחורי התמונות במוזיאון, מקרים אבודים, מתי כבר יהיו חדשות טובות.

*מיסטיק ריבר/ דניס ליהיין – גם הסרט מצויין.

הרוקי מורקמי: או שאוהבים אותו או שלא. הספרים שלו משלבים היגיון וחוסר היגיון: ספונטיק אהובתי, יער נורווגי, קורות הציפור המכנית (שמתחיל טוב, אבל האמצע קצת מייגע), לרקוד לרקוד לרקוד (החדש).

דיוויד גרוסמן: אישה בורחת מבשורה, מישהו לרוץ איתו, יש ילדים זיג- זג, שתהיי לי הסכין

ספרי היסטוריה וספרים על תרבויות אחרות:

אני מאוד אוהבת ספרים על תקופות מהעבר ועל תרבויות שונות, בעיקר ספרים על נשים ומשפחות.

* הספרים של פיליפה גרגורי – כותבת על הנשים של המלך הנרי השמיני. היא משלבת עובדות היסטוריות ואמיתות בספרים, מאוד מעניין ומרתק: בת בולין האחרת, ירושת בולין, השוטה מחצר המלוכה, קתרין מארגון. הספרים הם בסדר כרונולוגי, לכן כדאי מאוד לקרוא את הספרים לפי הסדר אותו רשמתי.

* הביתה/ אסף ענברי – מתעד את סיפור הקמתו של קיבוץ "אפיקים". ההתחלה קצת משעממת, אבל כדאי להמשיך.

* הספרים של ליסה סי – סיפור כתוב במניפה, נערות שנחאי.

* זיכרונותיה של גיישה / ארתור גולדן.

* חוויה יפנית/ שפרה הורן.

ספרות שואה:

אלו לא ספרים על השואה ממש, אלא רובם (חוץ מהכלב היהודי) מספר את הסיפור של ניצולי השואה.

* הספרים של אמיר גוטפרוינד – שואה שלנו, בשבילה גיבורים עפים (אותו אהבתי הרבה יותר).

*הכלב היהודי/ אשר קרביץ – השואה מנק' מבטו של כלב.

* ועד הים הגדול/ אסתר קון. סיפור מעניין: תאריך הלידה של גיבורת הספר הוא תאריך הלידה שלי (בשנה אחרת) - 26.9.

ספרי "בנות":

* הספרים של מריאן קיז- סושי למתחילים, יש שם מישהו, החופשה של רייצ'ל, הצד השלישי של הסיפור.

* הספרים של ג'ניפר ווינר- טוב במיטה, בנעליה, רעידות אדמה קלות, ישנן בנות, לילה טוב אף אחד.

* הספרים של אוליביה גולדסמית – הבחורות של בילי, מועדון האקסיות, החלפות, ילד רע.

*הספרים של אנה מקסטד- רצה על עקבים, להתגבר על זה.

*הספרים של לורן וייסברגר- השטן לובשת פראדה, כל מי שנחשב

אשכול נבו: צימר בגבעתיים, ארבעה בתים וגעגוע, משאלה אחת ימינה.

שפרה הורן: תמרה הולכת על המים, ארבע אימהות, היפה בנשים.

יהושע קנז: התגנבות יחידים, מחזיר אהבות קודמות.

1. קניתי בגדים. וגם נעליים. ותכשיטים. ואיפור. ומוצרי קוסמטיקה. ועוד דברים שעושים לי טוב על הלב אבל אני לא באמת צריכה אותם.
2. קניתי ספר.
3. קראתי מאמר. או השקעתי בלימודים כמו שצריך. אבל היי, עדיין יש לי ציונים מעולים!
4. הלכתי לים.
5. ביקרתי בת"א.
6. ביקרתי בארצות אחרות.
7.  דיברתי עם כל מיני ידידים וחברות שהיו קרובים לליבי.
8. קיבלתי משכורת.
9. קיבלתי משכורת שעוברת את ה-500 ₪.
10. היה לי חופש אמיתי.

אני כותבת לך מכתב מהעתיד שלך בעוד 10 שנים.

השנה עכשיו היא שנת 2000 ואת בת 12 וחצי ועוד מעט מסיימת את כיתה ז'.

אני יודעת שהתחלת תקופה חדשה בחייך, זו תהייה תקופה בה תלמדי הרבה על עצמך, בה תעברי הרבה חוויות מעצבות.

אני יודעת שאת תעברי את התקופה הזו, של גיל ההתבגרות ותצאי ממנה מחוזקת. אבל בכל זאת הייתי רוצה לתת לך מספר עצות.

תקשיבי להורים שלך. נכון, הם לפעמים יכולים לחרפן אותך ונדמה לך שהם לא מבינים אותך. תזכרי שהם רק בני אדם וגם הם עושים טעויות.

אבל הם תמיד יאהבו אותך והם בסופו של דבר רוצים רק את ההכי טוב בשבילך. הם מכירים אותך הכי טוב והם כן יודעים מה טוב בשבילך. גם אם נדמה לך שלא.

תהיי קצת יותר נחמדה וקשובה לאחיות שלך. עכשיו נדמה לך שהן קטנות ומעצבנות, אבל בעוד כמה שנים הן יגדלו והן יהפכו להיות חברות טובות שלך. את לא מאמינה לי, נכון?

את יפה כמו שאת. הגוף שלך משתנה עכשיו, כי את הופכת להיות אישה. את לא מכירה את עצמך, אבל אני מבטיחה לך שעם השנים את תיראי יותר טוב. אני יודעת שזה מציק לראות איך פתאום הירכיים שלך מתעגלות והמשקל שלך עולה, אבל זה בסדר. אני מבטיחה שהגוף שלך יהיה יפה, את תורידי את המשקפיים, החצ'קונים ייעלמו והשיער יהיה פחות נפוח. את תהפכי להיות אישה צעירה שבטוחה בעצמה, שמסתכלים עליה, שמתחילים איתה, שמחמיאים לה על המראה שלה.

אל תרעיבי את עצמך. יש מחלה שקוראים לה "אנורקסיה נרווזה". את בטח יודעת מה זה, ואני יודעת שאת מסתכלת על כל הדוגמניות הרזות בהערצה. זה גיהנום. אל תכניסי את עצמך לשם בכלל, כי היציאה קשה וארוכה, והיא שואבת אותך.

אל תדאגי בגלל בנים. ועכשיו נדמה לך שאף אחד לא ינשק אותך אף פעם, אבל הנה, אני כותבת לך מהעתיד ויש 23 בחורים שהתנשקת איתם. (כן, ספרתי!)

תהייה לך אהבה. את תפגשי את הבחור הנכון, בזמן הנכון.

תתרחקי מהבחורים הלא נכונים. אף פעם אל תיכנסי למיטה רק בשביל לשפר לעצמך את ההרגשה, אל תעשי את זה כי רק ככה את מרגישה שאוהבים אותך. הם לא.

אל תמהרי להיכנס למיטה עם אף אחד, אל תאבדי את הבתולים שלך בגיל 15. אל תשכחי לעולם להשתמש באמצעי מניעה.

את יודעת להיות לבד, ואני מבטיחה לך שיש שלב שגם נהנים מזה. לצאת עם מישהו רק כדי לא להישאר לבד, רק מהפחד הזה שלא תמצאי אף אחד, יכול להוביל אותך למקומות מסוכנים. את צריכה להיות עם מישהו שיתייחס אלייך כמו לאל מלכה, לא פחות מזה. שיישא אותך על כפיים, כמו שאמא שלי אומרת. כי את מלכה.

אל תדאגי בגלל החברים, כל העניין הזה של מקובלים ולא מקובלים זה שטויות. את תפגשי אנשים שיהיו חברים אמיתיים שלך, שלא שטחיים ומסתכלים לעומק.

אל תתני לאף אחד להפיל אותך, לשבור אותך, לפגוע בך, לרמוס את כבודך. תתעלמי מאנשים שקרנים, סכסכנים.

תלכי עם הלב שלך, עם הרצונות ועם מה שאת מאמינה בו.

תחייכי יותר, תיקחי את הדברים יותר בקלות. יש משברים, אבל בסופו של דבר מתגברים עליהם.

יש דברים שמוטב שתשמרי לעצמך. תהיי קצת יותר מסתורית, תלמדי במי לבטוח.

מותר ליפול, אבל חייבים לקום.

תשקיעי קצת יותר בלימודים.

תתאפרי פחות. את לא צריכה להרשים אף אחד. אני יודעת שכל אחת באה לבי"ס במיטב מחלצותיה ואפילו לטיולים שנתיים, וגם זה שטויות. אפילו שעכשיו נדמה לך שלא.

את תגדלי להיות אישה שמרוצה מחייה, שהשיגה הרבה בחיים, שהתגברה על קשיים ורק יצאה מזה מחוזקת.

הכי חשוב - רק תאמיני בעצמך. את לא יודעת כמה הרבה יש בך.

תאהבי את עצמך קצת יותר. אני אוהבת אותך ולא הייתי מחליפה אותך.

יום אחד אני אבקר ביפן. או בניו יורק. או אמסטרדם.

יום אחד יהיה לי חדר ובו הרבה מדפים מלאים בספרים.

יום אחד יהיה לי ארון ובו קופסאות שקופות שבתוכן כל הנעליים שאי פעם רציתי.

יום אחד יהיו לי ג'ימי צ'ו.

יום אחד אדע לבשל או לאפות או שניהם. וזה יהיה טעים.

יום אחד אהיה מרוצה מהציונים שלי.

יום אחד הטלפון לא יפסיק לצלצל.

יום אחד אמצא לי תחביב.

יום אחד אכתוב ספר.

יום אחד אעזוב את הבית ואהיה עצמאית וגדולה.

יום אחד תהייה לי עבודה אמיתית.

יום אחד אסיים את התואר.

יום אחד אני אתחתן.

יום אחד אזכה שאיזה זאטוט יכנה אותי "אמא".

יום אחד אני אשקע שוב לתוך החיבוק שלך ואטעם את השפתיים שלך (היום הזה דיי קרוב, האמת).

יום אחד אני אישן בצורה נורמלית, בלי להתעורר כל שעתיים.

יום אחד אני אשב ואצפה בכל הסרטים שחובה לצפות בהם ואף פעם לא צפיתי.

יום אחד אעשה מרתון של כל סרטי דיסני. שוב.

יום אחד אלך לחנות של ספרים משומשים ואקנה את הספרים שאהבתי בילדות ובטיפשותי לא שמרתי עליהם.

יום אחד אני אעבור לגור עם אחותי בת"א.

יום אחד אפסיק לצפות בכל תוכנית הטראש ריאלטי.

יום אחד אאמץ חתול. או שניים.

יום אחד אני אהיה אסרטיבית יותר.

יום אחד אני אעשה לעצמי טוב בלי לדאוג מאנשים אחרים.

יום אחד אני אפרוש כנפיים.

(אני תמיד קוראת את השאלון הזה במוסף תרבות של מעריב, ותמיד מקווה שאי פעם יבקשו ממני לענות עליו)

מה הספר האהוב עלייך?

כל כך קשה לי לבחור. הרשימה ארוכה (פה, בצד), אבל אני חושבת שהספרים שהכי השפיעו עליי הם: הלנה על הגג/יורם יובל, שומרת אחותי/גודי פיקו, ו-אני כריסטיאנה פ'.

אף פעם לא ראיתי את "ספרות זולה". גם לא את "מטריקס", וה"סנדק" ועוד המון סרטים שנחשבים לסרטי חובה, או סרטים שכולם ראו. גם לא ראיתי את ריקוד מושחת, חוץ מהקטע בסוף. את גריז ראיתי בגיל 16-17, ואת "הלהקה" רק בגיל 19.5. גם אף פעם לא ראיתי אף אחד מסרטי הבורקס הישראליים: חגיגה בסנוקר, גבעת חלפון, צ'רלי וחצי ושות'. יש לי אלרגיה לזאב רווח.

אף פעם לא עשיתי סמים. אני בחורה חנונית ודיי סולידית, ורק בגיל 20 ראיתי בפעם הראשונה איך נראה ג'וינט ואף הציעו לי. וסירבתי, שכן הייתי בצבא. אח"כ גם סיפרתי את זה למפקד הישיר שלי, הוא אמר שזה מאוד חשוד שיש לי גם דלקת בעיניים. פשוט לא הייתה לי את ההזדמנות, שכן החברים שלי הם עוד יותר חנונים ממני, ככה שאין לי ולא היה לי איך לנסות בכלל.

אף פעם לא טסתי לחו"ל לבד. כלומר, בלי אמא ואבא. אני אדם דיי מבוהל כשמוציאים אותו מהעולם אליו הוא רגיל, לכן אני חייבת שמי שייסע איתי ייקח את תפקיד המבוגר האחראי.

אף פעם לא עשיתי רשיון נהיגה. כשכל החברים שלי עשו, ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם את ההוצאה הזו, והאמת, לא ביקשתי יותר מדיי. מעולם לא מצאתי את הזמן לזה, וגם לא כל כך בעדיפות ההוצאות שלי להוציא על זה כסף. אבל האמת, אני פשוט מתה מפחד.

אף פעם לא התאשפזתי בבית חולים. חוץ מהיום בו נולדתי. טפו טפו טפו.

אף פעם לא היה לי בית ברבי. וגם מעולם לא לבשתי פריט מנומר כלשהו, ואני לעולם לא אלבש. ולא הייתה לי חיית מחמד, חוץ מדגים.

אף פעם לא הייתי בחורה. טוב נו, התנשקתי עם שתי בחורות (היום אני חושבת על זה בתור "איכס". לא על עצם המעשה, על על עצם הבחורות) וזה היה בתור משחק "אמת או חובה" הזוי ביום כיפור. אם תבוא ההזדמנות....

אף פעם לא הייתי בחרמון. נכון שכל ההורים לוקחים את הילדים שלהם לחרמון ולאילת? אז ההורים שלי לא. הם רוצים להיות ייחודיים ולא "כמו כולם". אז אף פעם לא הייתי בחרמון, אף פעם לא ראיתי שלג אמיתי, ולאילת הגעתי רק בגיל 16 לראשונה. ואף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות מהעיר הזאת.

אף פעם לא היו לנו כבלים או לווין. שוב, זה הקטע של ההורים שלי, שהם לא רוצים להיות כמו כולם. וגם כי הם לא רצו שנראה טלוויזיה במקום לעשות שיעורים. היום, אני דיי מבינה אותם, זה דבילי לשלם כל כך הרבה כסף על מיליון ערוצים שאין מה לראות בהם, ושיש את ידידנו האי-מיול. אבל בתור ילדה לא ידעתי על מה כולם מדברים. כל התוכניות בערוץ 6- שכולם ראו, אני אף פעם לא ראיתי. באמת, לא ראיתי אף לא פרק אחד של "ששטוס". לאחרונה התקנו צלחת, ועכשיו יש לנו ערוץ 10, וזה מבחינת חידוש אדיר בשבילי.

-פילי העבירה לי את המשחק הזה, ואכן לקח לי זמן למצוא שבע עובדות שלא ידעתם, שכן השתתפי באינספור משחקים שכאלו.

אין לי למי להעביר, מי שרוצה- יכול לקחת.

1

יש לי בעייה בגוף של ויסות חום וקור. אתם בטח יודעים שאני ישנה עם פוך כל השנה, גם בקיץ, בלי מזגן, אבל זה לא הכל. כשקצת קר בחוץ- אני מרגישה את הקור בעוצמה מאוד גבוהה. אני מסוגלת לרעוד ולנקוש בשיניים, פיזית. גם אם יש 40 מעלות, ואני יושבת ליד מאוורר- הרוח שלו תגרום לי להרגיש קור. יש פעמים שמאוד חם לי, ומעטות הפעמים שבאמת נעים לי. קורה גם שחם לי, ואני לא מרגישה את זה. אני יכולה פתאום לשים לב שאני מזיעה מרוב חום, בלי להרגיש שחם לי, ובלי שתהיה לי שום תחושת לחץ או התרגשות.

2

הספרים שקראתי הכי הרבה בתור ילדה קטנה היו "נשים קטנות" וסדרת "האסופית". התקופה הזאת, של המאה ה-19 מאוד קסמה לי. אהבתי את הרעיון של חיים פשוטים, עם מיעוט טכנולוגיה, כשהנשים לבשו שמלות וכובעים וכפפות.

3

פעם ידעתי לצייר. הייתי מציירת ברמה יחסית גבוהה בתור ילדה, בציורים שלי הייתי יורדת לפרטים הקטנים. אחד הדברים שאהבתי לעשות, זה לצייר דמות מסויימת, ופשוט לצייר אותה במספר תלבושות שונות, וכמובן לצייר לה את הבית שבו היא גרה. לאחר מכן הייתי גוזרת, כשהמטרה הייתה לשחק בדמויות האלו כמו שמשחקים בברבי, אבל אף פעם לא שיחקתי בזה באמת. באיזה שלב הפסקתי לצייר סופית, עד היום הרמה שלי נשארה ברמה של ילדה בכיתה ב'.

4

אין לי טעם מוגדר במוזיקה. אני יכולה לאהוב מגוון של סגנונות מוזיקליים. אני בעיקר אוהבת שירים ולא לאמנים. נכון שיש פה בצד רשימת אמנים שאני אוהבת- אלו בעיקר אמנים שיש להם הרבה מאוד שירים שאני אוהבת. יש מספר עצום של שירים שאני יכולה להתחבר אליהם ולאהוב אותם, ואם הייתי עושה רשימה כזו- זה לא היה נגמר. יש שירים של הביטלס שאני אוהבת, ויש שירים של מדונה.

5

יש לי קריאה סופר מהירה. המרצה שלי לאנגלית ביקשה שנעשה חישוב של כמה מילים אנחנו קוראים לדקה, ויצא לי 360. יכול להיות שהחישוב לא כל כך נכון, כי זה קצת לא הגיוני, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני קוראת מהר יותר מכל בנאדם שאני מכירה והכרתי אי פעם, ולא, זה לא ברפרוף, כי אני זוכרת את כל מה שקראתי. כל ספר שקראתי אי פעם, אני יכולה לזכור את העלילה שלו.

6

יש לי שינה מאוד קלה. אני מאוד אוהבת לישון, אבל אני לא ישנה הכי טוב, אולי בגלל זה אני עייפה תמידית וצריכה כמה שיותר שעות שינה. אני מסוגלת להתעורר מכל רעש קטן, ואני מתעוררת המון פעמים בלילה. פעם בכמה זמן יש לילות שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני מצליחה- אני מתעוררת כל הזמן. בנוסף, לא משנה כמה אני עייפה וכמה מעט ישנתי, אם התעוררתי, ויש רעש רקע כלשהו- אני לא אצליח להירדם שוב.

7

הרינטגון שלי זה Apologize של OneRepublic, ושמתקשרים אליי שומעים את Losing my religion של R.E.M.

תודה רבה לכל מי ששיתף פעולה, שאלתם שאלות בהחלט מעוררות מחשבה.

כמה אנשים (ומי) באמת מכירים אותך לדעתך?

עצוב לומר את זה, אבל אף אחד לא מכיר אותי באמת. גם לא החברים שלי. יש את הילה, שאנחנו חברות כבר 16 שנה, שאני מניחה שמכירה אותי הרבה יותר, וכמובן החבר וההורים שלי שמכירים אותי טוב מאוד, אבל עדיין, אני לא יודעת עד כמה הם מכירים אותי. אפילו שביני לבין החבר שלי יש המון אינטימיות וקרבה, עדיין יש פנים באישיות שלי, אולי דברים שהייתי בעבר, שאותם הוא לא מכיר.

בסולם מ-1 עד 10 איזה ציון היית נותנת לעצמך מבחינת היופי?

שאלה קשה. כמובן שזה תלוי בהרבה גורמים. ככל שיש לי מצב רוח יותר טוב, ככה אני ארגיש יותר טוב לגבי המראה שלי. כשאני קמה בבוקר וסתם בבית עם הפיג'מה והשיער הלא מסודר והמשקפיים הציון שאתן לעצמי יהיה 2-3. כשאני מתלבשת יפה ומתאפרת ומרכיבה עדשות וכו' אז אני בהחלט יכולה לתת לעצמי 8-9. באופן כללי אני אדרג את עצמי 6.5-7. סה"כ אני לא מאותן בחורות מדהימות ביופיין, אבל יחסית לבנות שאני מכירה אני נראית יותר טוב. יש לי פנים יפות וגם הגוף... נכון, תמיד יש מה לשפר, אבל סה"כ אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא.

היכן תהיי ומה תעשי בעוד 10 שנים?

אני לא יודעת מה אעשה מחר! עוד 10 שנים אני אהיה בת 31, בטח אגור בבית משלי, עם בנזוג או בעל או איזה תינוקיJ מה אעשה? מקווה שאעסוק בעבודה שבה אוכל לשלב את אהבתי הגדולה: כתיבה וספרים.

החבר יודע על הבלוג?

כן. הוא אפילו קורא.

מה המוטו שלך?

"כולם מתים בסוף, לא כולם חיים בדרך". זה היה כתוב גם בספר מחזור. וגם "מים שקטים חודרים עמוק".
תתארי את זיכרון הילדות שהכי עושה לך טוב.

יש לי המון זיכרונות מהילדות, שזה מדהים בכלל שאני זוכרת אותם. אני חושבת שאחד הזיכרונות הטובים הוא הביקור בקיבוץ אצל סבא רבא ז"ל וסבתא רבא מדי חופש גדול. אני זוכרת גם שהתרגשתי לפני שנולדה אחותי הקטנה ביותר.
האם יש לך מושא חיקוי והערצה? פרטי.

אני לא חושבת שיש לי כאלו. אני אוהבת כמה דמויות בגוסיפ גירל, אבל לא נראה לי שזה נחשב.... כמובן שיש אנשים שאני אעריך, אבל אין מישהו שאני מעריצה או מנסה לחקות את דמותו.
מה המטרה/ות שלך נכון לעכשיו? מה יהיה התהליך שתעברי בכדי להשיג אותה?

כרגע, המטרה שלי היא להוציא 100 בכל המקצועות במכינה, על מנת שיהיו לי הכי הרבה אפשרויות לבחירת מקצוע ללימודים. אני רוצה את הציון הגבוה ביותר, ולשם כך אני באמת לומדת ומכינה שיעורי בית לשם שינוי.
מהם הפחדים שלך?

מוות, מחלות ותאונות לאנשים שאני אוהבת.
מהן האובססיות שלך?

אני אובססיבית לסדר וניקיון. אין, אני פשוט חייבת שהכל יהיה מסודר, מאורגן, נקי ובמקום שלו. אני יכולה להשתגע אם מישהו משאיר לי בגדים על הרצפה, ואם אני אראה כיור עם כלים לא נקיים.
ממה החיים שלך מורכבים בעיקר?

אני בלימודים עד שעות הצהריים, אחרי הלימודים אני מכינה שיעורי בית ועבודות, וכשיש לי זמן אני קוראת, גולשת באינטרנט וצופה בטלוויזיה. בסופי שבוע אני נפגשת עם החבר וגם עם החברים, שלי או שלו. שעמום, אה?

היית נפגשת עם אנשים שהכרת ברשת, כמוני למשל?

כבר נפגשתי עם בלוגרים, אז אני לא חושבת שתהיה לי בעיה. כמובן תלוי מי ומה מידת הקשר, למרות שאני מנסה להפריד בין החיים האמיתיים לוירטואלים.
האם את חושבת שאכילת יתר כפייתית דומה לאנורקסיה, בתור מי שהחלימה מאנורקסיה? למה? ומתוך נסיון שלך עם אנורקסיה, מה את ממליצה לאכלנים כפייתיים לעשות על פי קווי דמיון לאנורקסיה על מנת להחלים? (שאלה קצת מסובכת)

כן. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה ובולימיה, זה גם אכילה כפייתית, ובהחלט יש קווים מקבילים. אי האכילה הוא רק תסמין לבעיה גדולה יותר, הרי אנורקסיה זה קודם כל בראש. בגדול, זוהי בעיה רגשית שמקבלת ביטוי באי אכילה או בכמות מאוד מצומצמת של מזון. אני מאמינה שגם אכלנים כפייתית פונים לאוכל בצורה מטורפת, בגלל שיש להם איזשהי בעיה סמויה. אני לא כל כך יודעת לתת המלצות, שכן מעולם לא חוויתי את זה, אבל ההצעה שלי היא לפנות לטיפול של דיאטן/ית קליני/ת וגם של פסיכולוג. כך הייתי מציעה גם לאנורקסית וגם לבולמית, כי לבד, לא תמיד מצליחים.
בריבים טריוויאליים עם ההורים, את מאלה שנכנעים או מאלה שעונים?

כבר המון זמן שלא רבתי עם ההורים, אבל פעם ככה ופעם ככה. להתווכח איתי זה סיוט, כי אני חייבת לומר את המילה האחרונה.
מה את חושבת על הרעיון שלי (שיצא מטיוטה ברגע שאני אסיים לערוך אותו), לעשות פוסט שהוא סיור בבית שלך מתמונות שצילמת ברחבי הבית? שעמום או מקוריות? האמת היא שאני הבנתי שכל מי שמנוי וביקש אישור אצלי, כבר מכיר אותי טוב אבל לאו דווקא מכיר את הסביבה שלי ויודע איך הכל נראה באמת.. ובמילא הייתי באטרף לצלם שטויות עם הנייד..

חשבתי על זה לא מזמן האמת, וזה רעיון נחמד, אומנם לא מקורי. אני חושבת שלא יקרה שום דבר אם גם אחשוף איך הבית שלי נראה, ואולי אעשה זאת בהזדמנות.
נכון שאלות מקוריות?:)

אכןJ