אני לא אשכח איך בערב משפחות שכולות בבסיס שלנו, מפקד הבסיס שלי (שלי לשעבר) אמר שהתפקיד שלו זה  לדאוג שלא יצטרפו עוד משפחות למשפחת השכול. והוא לא הצליח.

זוכרים את כולם ולא זוכרים את כולם. כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפל. שהשאיר חלל.

אבל אם החלל הוא לא קרוב מאוד אלינו- אנחנו זוכרים אותם רק בימים כאלו.

מי שנשאר עם הצער, עם הכאב, עם החיים שמתפרקים- זו המשפחה.

גם אני שייכת למשפחת השכול. אומנם לא מקרבה ראשונה, ואומנם לא חיה את הזיכרון, אבל עדיין.

הלוואי והיה לי משהו מרגש לומר.

הלוואי והיו לי עוד תובנות, או מילים חכמות, אבל אין לי.

כי בזמנים כאלו אין מילים, פשוט מרכינים את הראש ושותקים.

אני רק מקווה, שלכבוד שישים שנה למדינה, לא יצטרפו עוד משפחות למשפחת השכול. שמתישהו הצבא, יהיה זיכרון רחוק. שאות המלחמה שקיבלתי- יהיה האחרון. שיהיה פה שקט.

ושאותה רעות, תהייה יותר בינינו לבין עצמנו, ולבין שכנינו. ולא רק בין חיילים בקרב.

על הנגב יורד ליל הסתיו

ומצית כוכבים חרש חרש

עת הרוח עובר על הסף

עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה

לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו

כבר שנה ונותרנו מעט מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

אהבה מקודשת בדם

 את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות נשאנוך בלי מילים

 אפורה עקשנית ושותקת

מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת.

 הרעות כנערייך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה

כי רעים שנפלו על חרבם את חייך הותירו לזכר.

(הרעות/להקת הנח"ל)

כי זה אחד השירים הישראלים הכי יפים שיש, וכי הוא גורם לי לבכי וצמרמורות.

יש את התוכנית הזו בערוץ 10, מתי נתנשק. יש שם את הדמות הזו, רונה, שהיא, איך לומר, מכוערת, אבל ממש. ודווקא איתה אני הכי מזדהה.

כשכולם רק פוגעים בה רק בגלל איך שהיא נראית, שישר מתייחסים לחיצוניות שלה... זה ממש עושה לי כואב בלב.

אני יודעת שאנשים (גם אני) שמים לב בעיקר לחיצוניות, אבל עדיין, זה כל כך נוגע.

כי למרות שהיא מכוערת, היא עדיין רוצה שמישהו ייגע בה, והיא רוצה לעשות סקס טוב, ושיאהבו אותה ושלמישהו יהיה אכפת. והיא נפגעת כשפוגעים בה.

וזה פשוט... הכי פוגע בעולם שמישהו מעליב את המראה החיצוני שלך. כי מגיל אפס בערך, מחנכים אותנו שרק ליופי יש משמעות. בעיקר בנות. שליפות יותר קל בחיים.

ואת הכי רוצה להיות הילדה הכי יפה בגן.

ותמיד קינאתי בבחורות יפות. כי תמיד רציתי להרגיש איך זה שרק מסתכלים עלייך ומחייכים אלייך כל היום, ואיך זה להיות מסובבת ראשים.

תמיד תהיתי איך זה להרגיש שאת יפה.

וזה לא שאני מכוערת, ויצאתי עם בנים, ומתחילים איתי... ויש אנשים, פה, באינטרנט, וגם קצת בחיים האמיתיים שמחמיאים לי, שאומרים שאני יפה, יפהפייה, מיוחדת וכל זה...

אבל אני לא מרגישה ככה.

כי אני זוכרת רק את הדברים הרעים.

כי לצד התגובות המפרגנות פה, הייתה גם תגובה של "חשבת לעשות ניתוח אף?" וברור שזה נכתב ע"י "ללא שם", מחוסר טאקט או מקנאה או בעיקר מטמטום, אבל זה מעליב. לכמה שניות זה מעליב נורא. ברור שבאינטרנט שאתה מעלה תמונה אז אתה חשוף גם לביקורות לא טובות, אבל פה, בבלוג שלי?

והיה איזה מישהו. שאמר עליי דברים נוראיים. אבל באמת. המישהו הזה זה מישהו ששכבתי איתו. הוא לא היה חבר, ואני מדגישה- זה הוא שיזם (כאילו שזה בכלל משנה). והוא אמר עליי שאני ממש מכוערת, ושהוא לא היה נוגע בי בטלפתיה או הברקה אחרת מסוג זה.

וזה, זה הכי גורם לי להרגיש מגעיל. ודוחה. ידעתי את זה רק אחרי המעשה... וזה גרם לי להרגיש. אם אני אראה אותו- אני אצרח עליו "באיזו זכות?" זה פשוט גורם להרגשת גועל נפש.

זה בסדר, לא כולם חייבים לאהוב את איך שאני נראית, אבל אם אתה לא אוהב- אז אל תתקרב אליי.

אני לא חושבת שסיפרתי את זה למישהו בעבר.

וזה השאיר לי כזו צלקת. כי כל אמרת שפר כזו מעליבה ומכאיבה וננעצת כמו סיכות קטנות.

אני רק רוצה להרגיש פעם אחת מיוחדת. רק להרגיש מוערכת, אהובה, חשובה. כי רוב הזמן אני מרגישה כמו סתם אחת, לא יפה במיוחד ולא כלום. רוב הזמן אני מרגישה ככה ופשוט מדחיקה את הכל, כי אני בעיקר לא. אני לא יפה ואני לא חכמה ואני לא מוצלחת ואני לא נחמדה ואני לא מצחיקה ואני לא שנונה ואני לא כותבת כבר כמו פעם ואני לא אחת שכולם אוהבים ואני לא מוכשרת כמו האחיות שלי ואני לא כלום.

ביום חמישי בלילה, לפני שהלכנו לישון, הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן כמה הוא אוהב אותי, והרגשתי כאילו זכיתי במיליון דולר.

אם זו לא אופטימיות, אני לא יודעת מה כן.

כל כך קר פה שהאצבעות שלי כבר אדומות, הגרון שלי שורף והמשרד שלי מוצף.

המזג האוויר השחור -אפור-כחול-גשום הזה התאים לי למצב רוח.

אבל עכשיו טוב לי

אני הולכת למצוא את הסדין החשמלי ולהיכנס למיטה עם "לאישה".

העבירו אותי פלגה בבסיס, הרבה יותר כיף לי במקום החדש.

"אני מכיר את התווי פנים שלך יותר טוב מאשר את שלי".

אחד המשפטים הכי יפים שאמרו לי אי פעם....

שחזרנו. ולי חזר החיוך.

ובמעבר חד - בחור מהשכבה שלי התאבד. אתמול. לקח את הנשק האישי שלו וירה לעצמו כדור בראש.

לא יודעים למה ומה ואיך.

אבל זה לא משנה.

כי שום סיבה, שום סיבה שבעולם - לא שווה את זה. החיים זו זכות ומתנה. והוא אפילו לא היה בן 20. בקושי הספיק לחיות. אבל כל קושי הוא זמני - הוא היה יכול להתגבר על זה. היה לו עתיד שלם לפניו.

והוא בחר בפיתרון קבוע לבעיות שהן זמניות.

כי גם אם קשה ורע, תמיד תמיד יש אנשים שיוכלו לעזור. יש הורים, יש משפחה, יש חברים. יש אנשי מקצוע. גם שנמצאים בצבא - יש משק"ית ת"ש, יש קב"ן.

גם לי היה רע, וגם אני רציתי למות. אבל קיבלתי עזרה. זו לא בושה לבקש עזרה, להפך.

זה מעשה כל כך פחדני, ובמקום להתמודד עם הבעיות שלך, אתה פשוט בורח.

ובדרך הורס את החיים של המשפחה שלך.

זה קצת לא נתפס לי.

יהי זכרו ברוך.