Sunny came home to her favorite room
Sunny sat down in the kitchen
She opened a book and a box of tools
Sunny came home with a mission

She says days go by I'm hypnotized
I'm walking on a wire
I close my eyes and fly out of my mind
Into the fire

Sunny came home with a list of names
She didn't believe in transcendence
It's time for a few small repairs she said
Sunny came home with a vengeance

יום שישי, 7:30 בבוקר. אני מתעוררת מצלצול השעון המעורר שלי, ושומעת דממה. מסתבר שאף אחד לא קם. הלכתי להעיר את האחיות שלי כדי שלא יאחרו לבית ספר, והן התחילו לקטר. אח"כ גם ההורים שלי קמו. אל דאגה, אף אחד לא איחר.

באותו יום, היה סיור לביוט' ולכימיה בטכניון. אני כמובן לא הלכתי, כי אני לא לומדת כימיה. הלכתי לי בנחת לבית ספר, והיו בכיתה רק 10 תלמידים כולל אותי. חלק היו בסיור, וחלק הבריזו בשל מסיבה שהתקיימה ביום חמישי. המורה לתנ"ך לימדה כרגיל. בהפסקה, הלכתי לדבר עם שאי ועם עוד כמה ילדים. שאי נראה לי פשוט...שבוז. העיניים שלו פשוט כבויות. בהתחלה, חשבתי שזה סתם בגלל שהוא לא ישן מספיק. אבל זה לא. הוא בדיכאון קל. אתמול בערב, דיברנו על זה, אני, סמארט, בריין, איינג'ל וטוק. כולם פשוט שמו לב שהוא במצב רוח דיכאוני. סמארט וטוק טוענים שזה בגלל לימודים, בגלל איזה מבחן בפיזיקה שהוא קיבל בו ציון נמוך. ושתבינו, הוא ילד חכם. יש לו ממוצע של 90 לפחות. הוא לוקח דברים כל כך קשה......

בשיעור השני של תנ"ך, המורה שיחררה אותנו קצת יותר מוקדם. כמובן שלא נשארתי לחינוך, והברזתי. חוץ מזה, קבעתי עם ההורים שלי להיפגש איתם בקניון מתי שהם יסיימו להתאמן במכון כושר. יצאתי מהתיכון, והתקשרתי לאבא שלי, והוא לא ענה. חשבתי מה לעשות, והחלטתי לבדוק אם סטאר ערה, כי היא לא יצאה לסיור. היא הייתה ערה, והזמנתי את עצמי אליה. ישבנו בחדר שלה ודיברנו, והתקשרתי לאמא שלי הפעם, והיא אמרה לי לבוא. ובאמת אח"כ באתי וסטאר ליוותה אותי קצת.

הגעתי לקניון, ונפגשתי עם הוריי. ישבנו בבית קפה הקבוע שלהם, בערך שעה ומשהו. והזמנו שתי ארוחות בוקר. אנחנו רעביםJ אח"כ אבא שלי הלך לסופר, ואני ואמא הלכנו להסתכל בחנויות נעליים, אמא שלי קנתה שתי מסגרות לתמונות מכסף, ואז הלכנו למשביר להסתכל על חזיות, ובדיוק סימפל התקשרה אליי.

ואח"כ חזרנו הביתה. וראיתי "פינת אור" (אלוהים אני מתחילה להתמכר לזה), והתקלחתי, והייתי במחשב. ודיברתי עם איינג'ל ועם סימפל בקשר לערב. טול עשה מסיבת יום הולדת וסימפל לא רצתה לבוא. היא אמרה לי ולסמארט להגיד שהיא חולה (בסוף לא אמרנו...אופס).

בערך בתשע וחצי התחלתי להתלבש, ולבשתי את הבוקסר החדש והשקסי שלי J קודם, עברתי אצל סימפל, כי היא הייתה צריכה להביא לי מעטפה. והגעתי קרוב לרחוב שלו, והיה חשוך ולא ידעתי איפה זה, והתקשרתי לאיינג'ל לשאול איפה היא. אמרתי לה שאני מחכה עד שהיא תבוא. אח"כ היא התקשרה אליי שוב, וסמארט ניסתה להסביר לי, ואז התחלתי ליבב לה שאני לא רוצה ללכת במקום המפחיד הזה, ואז היא אמרה לי לחכות להן. וחיכיתי. ושיחקתי בפלאפון וכמעט סיימתי את הסוללה. ואז הן באו ואמרו לי שזה בכלל לא חשוך. אז הן עיוורות. זה כן היה חשוך! ולא רציתי ללכת למקום החשוך הזה, בעיקר שאין לי מושג איפה הבית שלו בדיוק.

הגענו, והיו אצלו: בריין, למלם, טוק, חיית המחמד, ניים עוד שלוש בנות שאין להן כינויים, ועוד אחד – אנויינג. (annoying). הוא בן אדם מעברי, שאני מעדיפה למחוק.  פעם בכיתה ט', היינו ידידים, וזה היה מסובך, ודפוק, והתנשקתי איתו בזמן שהייתי חברה של האקס, ובלה בלה בלה, אין בינינו קשר מאז, חוץ מהבהיות שלו בי מדי פעם.

בכל אופן, דיברנו וראינו טלוויזיה, ואח"כ ראינו סרט – "בחורים רעים 2". דווקא סרט נחמד. אבל ארוך.בסוף נשארנו - אני וכל הבנים. חה.

בשלוש ומשהו גררתי את טוק הבייתה, ובעצם את כולם.

ולומר משהו: טוק לא הבן אדם הסימפתי ללכת איתו בשעת לילה מאוחרת. יש לו מחשבות פסיכוטיות כמו "האנשים האלו באוטו, לא היו שם מקודם" ו"מה אם פתאום יופיע בית רדוף רוחות וערפדים וניכנס פנימה ולא נוכל לצאת".

הלכתי לישון בשלוש וחצי.

והיה לי חלום איום. בסגנון צעקה. אני לא ממש זוכרת פרטים אבל זה הרעיון הכללי: הייתי עם עוד כמה ילדים שאני מכירה אבל אני פשוט לא זוכרת מי הם במסדרונות השכבה שלנו. והייתה איזה מישהי שניסתה לתפוס רוצח כלשהו. ואז הרוצח, או שזאת הייתה בחורה בעצם, לקחה סכין ענקית ופשוט עשתה מסע טבח. בסופו של החלום, הרוצח או הרוצח נרגע/ה, או סתם נעלם/ה, וניצלתי. עם רוב הילדים שהיו איתי בהתחלה. אבל הייתי מחובקת עם בחור כלשהו, שאני מכירה, אבל אני פשוט לא זוכרת מי זה. ושנינו היינו מלאים בדם. ברר.

קמתי היום באחת ומשהו, משיר הפתיחה של "פינת אור" והלכתי לראות את זה. ובדרך אכלתי ארוחת צהרים. ואח"כ התכוונתי לעשות משהו מועיל כמו להכין שיעורי בית, אבל נרדמתי. לא ישנתי הרבה זמן, כי סימפל התקשרה אליי ארבע פעמים! בפעם הראשונה זה היה סתם כדי לפטפט, אבל בשלושת הפעמים האחרות זה היה כדי לשאול אותי שאלות בתנ"ך.

אני עדיין חושבת על שאי. איכשהו, זה פשוט גורם לי לחשוב שאני אדישה. בכלל לא שמתי לב שהוא מדוכא, עד שאיינג'ל אמרה לי. והוא הידיד הכי טוב שלי. איזו מין ידידה אני.....והוא גם לא אומר לי. כנראה שגם זה אומר משהו. יכול להיות שאת סמארט הוא הכי מעדיף, אולי איתה הוא הכי חש בנוח לדבר,  בגלל שהיו/יש לו רגשות כלפיה. אבל בכל זאת, אני רוצה לדעת מה קורה איתו. אני רוצה לדעת שזה לא משהו רציני, שזה רק בגלל לימודים, כדי שיהיה אפשר להראות לו כמה זה מיותר וטיפשי להיות עצוב בגלל זה. נכון, אני לא טובה בלעודד אנשים. אני טובה בלעשות להם רע יותר. אני בדרך כלל זו שצריכה עידוד. אבל אם מישהו בא ומספר לי את הצרות שלו, או סתם שופך את הלב אני אנסה לעזור לו. אני תמיד אקשיב לו ואתמוך בו ואהיה שם בשבילו. אוף.

היום הזה היה אמור להתחיל טוב: ישנתי שעה נוספת וירדתי קילו.

אבל בגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן להתקלח, הייתי בלחץ ובאיחור של זמן, הייתי צריכה להתארגן במהירות עצומה, וגם ציינתי לעצמי שעור הפנים שלי נראה איום.

הלכתי במהירות לבית ספר, כי הייתי צריכה להכין שיעורים בביולוגיה. אתמול בלילה הכנתי אותם, אבל לא עשיתי את הכל ורציתי להעתיק.

הלכתי מהר מהר, ונכנסתי לכיתה ולא מצאתי את סימפל בשביל להעתיק ממנה את השיעורים. אבל אל דאגה סטאר הביאה לי את השיעורים שלה, ובדיוק שהמורה נכנסה לכיתה סיימתי להעתיק.

השיעור הראשון עבר לאט, ובהפסקה דיברתי עם איינג'ל ועם סימפל.

וסטאר אמרה לי שהחבר שלה אמר לה שאני נראית יותר טוב בלי משקפיים. תודה. עכשיו אני יודעת שאני אתחיל להיראות רע ברגע שיחזרו לי המשקפים.

בשיעור השני, נכנסו שני הרכזים שלנו ביחד עם תלמיד. אותו ערסון, ביום שישי ריסס את מורתו לג"ג בגז מדמיע. אני לא אתחיל לכתוב פה את כל נאומו המרגש והקורע לב, אבל בקיצור: הוא ממש מצטער על מה שהוא עשה, הוא לא היה צריך לעשות את זה, הוא מתבייש במה שהוא עשה, הוא מתבייש מההורים שלו, הוא בחקירות והוא לא ישן טוב בלילה, הוא על סכנת העפה מהבית ספר, לא תהייה לו בגרות מלאה (כי העיפו אותו מג"ג) והוא נורא מצטער, והוא אומר לנו לחשוב טוב טוב על מה שאנחנו עושים (פיאה אמר לו שאם הוא לא הבין אז אנחנו ביוטכנולוגיה, אבל לדעתי ההערה הזאת לא הייתה במקום). ואותו ערס דיבר בשקט ונראה כאילו הוא באמת מצטער. אני רק הבטתי בו במבט חודר וחשבתי שזה מגיע לו, ואולי ככה הוא ילמד.

ואז נשאר הרכז שלנו. והתחיל לעשות לנו הרצאה, שזה שאנחנו ביוטכנולוגיה לא אומר שצריך להזיז מבחנים, וזה מספיק זמן ללמוד יומיים למתמטיקה, וכולם התווכחו איתו ואמרו שזה לא. אבל מה הם רוצים? רציני.....אז שילמדו במקביל למתמטיקה. אולי לי קל לדבר, כי אני רק 3 יחידות ולא 5, אבל גם לנו יש הרבה חומר, גם אנחנו צריכים ללמוד, וזה שהחומר שלו קלי קלות, לא אומר שגם אנחנו צריכים ללמוד. הרי בעתיד, אני מניחה שרוב המגמה שלנו תלך ללמוד לימודים גבוהים ושם – יקבעו להם מבחנים בלי להתחשב באף אחד, והם יהיו צפופים.

בכל אופן, זה לקח לנו את כל שיעור ביולוגיה.

ואז היה ספורט.בהתחלה פיזרנו חישוקים והיינו צריכות לרוץ ביניהם לצלילי מוזיקה וכל פעם שהמורה עצרה את המוזיקה, היינו צריכות ללכת לחישוק כלשהו, ואז לקפוץ לתוכו – משהו בסגנון ים יבשה. הרגשתי ממש כמו במסיבת גן. ואז ניסינו לעשות כל מיני דברים עם החישוק, ואז היינו צריכות לעבוד על הריקוד. שוב, אני בחוסר מעש מוחלט. נראה לי שבסוף בחיים לא נעשה את הריקוד הזה.

ואז חזרתי לבית ספר, לבדוק אם יש מתמטיקה או לא.

אמרו לי שלא, אבל רציתי להיות בטוחה. והמזכירות שכבה שלנו הייתה נעולה. מצאתי את האקס, ועוד אחת – קצת פאקצה אבל לא משנה. וירדנו למזכירות שכבה לבדוק מה קורה. אני והאקס חיכינו בחוץ והוא הציק לי. הוא אמר שכיף להציק לי אני "קטנה כזאת". ואז ראינו עוד מישהי שלומדת איתנו, והיא אמרה שבטוח אין שיעור ובשמחה הלכנו הביתה.

אוי סיום מושלם!

חזרתי הביתה, הייתי באינטרנט ודיברתי עם האקס באיי סי קיו.

ואח"כ הלכתי לאכול, ואפילו שטפתי כלים, ואז התחלתי לסדר את חדרי ואח"כ הלכתי להתקלח....ואז לישון.

ולא מזמן קמתי למען האמת.

והגעתי למסקנה שהחיים שלי ממש משעממים.

ונסיים עם ווידוי מרגש:

הידרדרתי קשות. אני שומעת בפעם האני לא יודעת כמה את השיר החדש של בריטני ספירס. וברצף. זה שיר דפוק ומטומטם ולדעתי בריטני היא סוג של זבל, אבל לשיר הזה יש קצב טוב.... דיי! אני מפסיקה עם זה. הלכתי לשמוע היהודים ולהירגע.

היום בבוקר, הייתי צריכה להיפרד בצער וביגון קודר מהמשקפיים שלי. אמא הייתה צריכה לתת אותם לחנות שיחליפו את העדשות, ואני הייתי צריכה ללכת בלי לבית ספר.

לא שאני כל כך אוהבת את המשקפיים שלי, לדעתי אני נראית הרבה יותר טוב בלעדיהם, אבל עדיין להרבה אנשים זה מוזר לראותי בלי משקפיים. לכן החלטתי לספור את האנשים שיעירו לי על משקפי:

הערה ראשונה: בדרך לבית הספר, אני פוגשת מישהי שפעם למדה איתי בחטיבה והיינו חברות פעם, והיא שאלה מה קרה למשקפיים. והיא גם מעשנת.

הערה שנייה: שיעור היסטוריה. סימפל באה באיחור ואז קולטת שאין לי משקפיים. 

במהלך שעתיים היסטוריה ואזרחות, הערה שלישית: פיאה, סמול ווויס שאלו לאן נעלמו משקפי.

בין שיעור היסטוריה לשיעור שאחריו, האקס נכנס לכיתה שלנו. הוא לקח לי את מחברת מתמטיקה כדי להעתיק שיעורי בית. הערה רביעית: גם הוא שאל אם במקרה יש לי עדשות.

אחר כך היה שיעור ספרות. למדנו על "בית הבובות" – הפעם לא הייתי צריכה לחלוק בספר, כי סימפל הייתה עסוקה בלהכין שיעורי בית במתמטיקה.

הערה חמישית: דחליל שואל אותי מה קרה למשקפיים, והסברתי לו, ואז התערב עוד ילד אחד מהכיתה, שמזכיר לי חיפושית זבל ענקית ואמר שלא הגיוני שמספר של המשקפיים שלי קטן. חדשות בשבילך: זה כן.

בהפסקה הגדולה הלכתי לכיתה של איינג'ל וסמארט. הערה שישית: גם הן שאלו מה עם המשקפיים שלי. ואח"כ נכנס למלם לכיתה, והם התחילו לדבר על טניס על ה"Australian Open ". וההבנה שלי בטניס היא שזה סתם כדור שצריך לחבוט בו מצד לצד. ואני מכירה כמה שמות של שחקנים מפורסמים. וזהו. סמארט אמרה שאני לא מעריכה את הטניס כמו שצריך, כי זה לא פשוט כמו שזה נראה. אגב, גם למלם, גם סמארט וגם איינג'ל היו שחקני טניס בעברם: סמארט עד כמה שאני יודעת שיחקה טניס ממש מזמן, בכיתה ז' או ח', או משהו כזה, איינג'ל פרשה בשיא לפני שנה, ואילו למלם עדיין משחק.

ההפסקה נגמרה וחזרנו לשיעור הבעה. המאוד מרתק. המורה גם חילקה מבחנים בלשון. קיבלתי 48, כמו שציפיתי. אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל ללמוד למבחנים בלשון, או שאני פשוט אצטרך להתרגל לעובדה שלא משנה מה – אני תמיד אכשל בלשון. יש לי בעיה רצינית עם זה.

ובכן, לפני מתמטיקה הייתי בכיתה של סימפל, ואז ראיתי את סטאר עוברת במסדרון ורציתי לבשר לה על ה-48 שלי. היא בכלל הייתה עסוקה בלהתחבק עם תאום בלונדיני, והצעתי לו שיסתובב כדי שאני אוכל לראות את הפנים שלה. הערה שביעית:

"מה יש לך עדשות?"

"לא"

"אז מה קרה עם המשקפיים?"

"הן בתיקון"

"ואת לא יכולה לראות?"

"אני דווקא רואה"

*מתרחק קצת ומסמן את המספר שתיים באצבעותיו*

"כמה זה?" (אוי אלוהים כמה זה צפוי! – אנשים תפסיקו לעשות את זה! זה דבילי!)

"2"

*מתרחק עוד קצת ומסמן את המספר חמש באצבעותיו*

"כמה זה?"

"5"

*מתרחק עוד קצת ומסמן את המספר שבע באצבעותיו*

"כמה זה?"

"7"

*מתרחק עוד קצת ומסמן על מספר כלשהו בחולצתו. מספר זעיר למדיי*

"וזה?"

"טוב את זה אני כבר לא יכולה לראות"

ואז הלכתי לשיעור מתמטיקה. האקס ישב לי על השולחן ופטפט איתי על הא ועל דה, בעוד שמישהי מהכיתה שלי, פשוט עומדת שם ומקשיבה ורואים שהיא מתה לדבר. אותה אחת, היא קצת דחויה ואין לה חברים של ממש, אומרים שהאופי שלה ושל אמא שלה פשוט מגעיל ודוחה, מבחינה חיצונית היא נראית ממש מוזר והיא מסריחה בטירוף, ורואים שיש לה בעיה או מום כלשהו, פשוט לא יודעים מה. והיא קצת נדבקת אליי. לא שיש לי בעיה איתה, היא לא עשתה לי כלום ואין לי בעיה להיות נחמדה אליה, אבל באחרונה זה הפך למוגזם.

ואז שתי בנות הודיעו שאין שיעור. לקח לכולם כמה זמן לקלוט ולהיות בטוחים ששעתיים מתמטיקה התבטלו והלכנו בשמחה הביתה,הערה שמינית: בלונדי ראתה אותו במדרגות ושאלה איפה המשקפיים. ב-11 וחצי הייתי בבית.

והייתי במחשב, ואכלתי צהרים, וגם שיניתי את העיצוב.

ואז קראתי את "בית הבובות" וזה ספר ממש יפה, אח"כ הלכתי להתקלח, ואז התחלתי לעשות שיעורים בביולוגיה אבל הגעתי למסקנה שכל כך לא מעניין אותי לבדוק את שלבי הגידול של חיידקים והלכתי לישון. עד לא מזמן.

והעיניים שלי פשוט כואבות ושורפות בצורה היסטרית.

והמשקפיים? יהיו מוכנות רק מחר.

התעוררתי בבוקר, בחוסר חשק מוחלט. לצאת מהפוך אל הקור? משהו בלתי נתפס. היה לי כל כך קר.... לבשתי שתי חולצות, מכנס טייס, ג'ינס, גרביים עד הברך, עליונית ומעיל.

 בדרך לבית ספר, התחיל לרדת גשם, אבל לא פתחתי את המטריה. לא היה לי כוח להוציא אותה מהתיק, וחשבתי לעצמי שבמילא עוד שתי דקות אני מגיעה לבית ספר.

הגעתי לבית ספר, לשעתיים אנגלית. היו מעט ילדים משום מה.

אחרי אנגלית, הלכתי לחפש את סמארט, כדי לקחת ממנה את "בית הבובות" של איבסן. סימפל ביקשה ממני לקחת אותו, כי לאף אחת מאיתנו אין אותו, אז אנחנו נאלצות להתחלק בו, עד שאחת מאיתנו תרכוש את הספר.

בכל אופן, חזרתי חזרה לכיתה. סימפל הייתה עסוקה בחרישה מסיבית לכימיה. ואז גם התחיל השיעור. למורה שלנו לספרות וללשון, יש כינוי, שהכיתה נתנתה לה, ובתחילת השיעור, ילדה מהכיתה שלי, בטעות קראה למורה (מול הפרצוף של המורה) בכינוי הזה. זה היה כזה מצחיק!

אחרי השיעור, היה מבחן בכימיה. והחלטתי לנצל את השעתיים הפנויות ל- הביתה! שעליתי במדרגות המנקה קצת כעס עליי כי קצת לכלכתי לו את מה שהוא ניקה. אבל זה היה ממש בלי כוונה. הגעתי הביתה, אכלתי והייתי במחשב.

ובערך ברבע לשתיים עשרה, הייתי צריכה לחזור לבית ספר. לחמש שעות ביולוגיה. ניסיתי לא לחשוב על זה, להכניס לעצמי לראש כמה אני אוהבת ביולוגיה, כמה אני נהנית בשיעורים, אבל זה לא עזר. בעיקר שראיתי ילדים חוזרים הביתה.

עליתי לכיתה שלנו, והבנתי שלא כולם סיימו עם כימיה. אז הלכתי להסתובב במסדרון קצת – וזה היה משעמם. כצפוי.

חזרתי לכיתה, וגם ראיתי את סימפל יוצאת מהמבחן. היא אמרה שהיה בסדר, ולאט לאט עוד ילדים באו, והתחילו להתווכח על כל מיני דברים שאני ממש לא יודעת מה הם. תודה לאל.

שעתיים למדנו כרגיל. בסוף השיעור השני, המורה נתנה לנו לעשות עבודת כיתה (מיותר לציין שלא הספקתי ממש לעשות משהו, ועכשיו כל זה בתור שיעורי בית) ואז פיאה התחיל להציק לי (הוא יושב שולחן לידי). הבן אדם, פשוט חייב להציק. אין, הוא אובסיסיבי! הוא התחיל לקשקש לי על הדף. אז נתתי לו אותו ואמרתי לו שיצייר לי ציור. והוא צייר לי בית, פרח גדול, פרח קטן שזה הבן של הפרח הגדול, ומיקרואורגניזם. הציור היה מאוד לא פרופורציונאלי, שכן המ"א היה ממש גדול, ומ"א זה דבר ממש קטן. אבל הראיתי את הציור בהתלהבות לכל אחד.

המורה באותו זמן הלכה לרכז שלנו, כדי לדבר איתו על המבחנים, או על לא יודעת מה.

ואח"כ בא השרת, סליחה, אב הבית, ואמר לנו שבעוד חצי שעה בערך יש בגרות (מועד חורף – מתמטיקה) ולכן אנחנו צריכים לפנות את הכיתה.

נדדנו ברחבי בית הספר, עד שהגענו לכיתה חלופית. והיא הייתה ממש פיצית. ואנחנו בערך 40 תלמידים. פשוט הצטופפנו, כמו בקופסת סרדינים. והמורה המשיכה ללמד. אבל היא שיחררה אותנו ברבע לשלוש.

וחזרתי הביתה, ופשוט נרדמתי.

התעוררתי בחמש, שאמא שלי חזרה, והלכתי לאכול צהרים.

וראיתי טלוויזיה, והתקלחתי ואז באתי למחשב, והתחלתי לעבוד על העיצוב.

בערך שעתיים עבדתי עליו!

ניסיתי אינספור גוונים וצבעים, והחלפתי ושיניתי, ונעזרתי באחיותיי...

וזאת התוצאה.

נראה לי שאני אשנה כמה דברים, אני פרפקציוניסטית.

אם למישהו יש הערות והצעות לשיפורים, אני אשמח לשמוע.

הייתי במטוס. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה שם, אבל חטפו אותנו (אותנו = אני והאנשים על המטוס. אני לא זוכרת מי הם בדיוק, אבל סביר להניח שאני מכירה אותם).

ניצלנו.

ואז שוב אני עולה על מטוס. והמטוס הוא לא כמו מטוס רגיל עם כיסאות ודיילות. המטוס כאילו בנוי מחדרים. ואני נמצאת בחדר כזה, כמו חדר בבית של מישהו. ואני מדברת שם עם אנשים. אני לא זוכרת מי הם, אבל הם מוכרים לי.

ואז שוב פעם - שוב חטפו אותנו.

אני זוכרת שהייתי איתי בחדר מישהי, שהתחבאה בתור הארון. אני לא זוכרת מי זאת.

האנשים הרעים שחטפו את המטוס, רוצים לתפוס את כל האנשים שנמצאים במטוס.

אני מתחבאת מאחורי וילון בצבע סגול - שקוף, וכל הזמן נכנסים לחדר אנשים. אני לא יודעת מי הם.

החוטפים סיימן לקחת את כל האנשים.

אני נכנסת לתוך ארון גדול ומתחבאת שם.

מאחורי הארון, מהצד השני, נמצאת אישה. היא זאת שתיכננה את כל החטיפה.

היא מרגישה את הגוף שלי עם הרגל שלה.

ואז היא שולחת את אחד מהאנשים שלה אליי, ואומרת לו שיתפוס אותו ויחנוק אותי למוות.

מרוב שפחדתי, התעוררתי.

זה היה כזה מציאותי, כזה מפחיד.

זה היה כמו הרגשת ה-11 בספטמבר, השואה וסרטי אימה.

בוו.....

גשם חזק קשה לי לראות
אפילו שעיני פקוחות
נוסע הלילה
לבד לצפון
כי בא לי לברוח.

אתמול שוב היה קשה לי לקום בבוקר. אני מתחילה לשנוא את העובדה שאני קמה בבוקר. אבל בכל זאת הלכתי לשיעור אנגלית. הגשם כבר נגמר, אבל עדיין היה קר. שיעור אנגלית היה נורא משעמם כרגיל. אח"כ היה מתמטיקה – אבל להפתעתי לא היה משעמם – פשוט התחלתי לפתור את כל התרגילים שהיו בספר. אין לי כוח לחכות לקצב האיטי של כיתתי. אחרי מתמטיקה היה תנ"ך, ואז היה שיעור ספורט. סמול ואני חשבנו להבריז – אבל בסוף ויתרנו. כל תרגילי החימום פשוט גורמים לי להרגיש אשכרה מפגרת. אני נטולת קורדינציה ויכולת לעשות יותר משתי פעולות בבת אחת. אולי זה מסביר את העובדה שאני לא יודעת לרדת לבנים כמו שצריך. הצורך לשלב גם פה, גם לשון וגם יד – אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. בכל אופן, אחרי החימום המפגר שבו הרגשתי כמו קציצה,היינו צריכות לרוץ שש סיבובים ואז לעבוד על הריקוד. לא ממש ידעתי עם מי לעבוד – כי סטאר ואנרג'י הבריזו, וגם עדיין, אני לא יודעת עם מי אני עושה את הריקוד. אז סתם נדבקתי לסמול וללאפ, שניסו לחשוב על רעיונות לריקוד שלהן. לאפ העלתה רעיונות חמודים, אבל כמובן שאני לא יכולה לקחת אף רעיון – אני פשוט ארגיש מעתיקנית. אחרי שיעור ספורט הלכתי הביתה ואז – אוכל! פתחתי בדיאטה, ורוב הזמן אני חיה מלחם קל וגבינה לבנה חצי אחוז. אני באמת מקריבה המון – וויתרתי על כל הבורקסים, הלחמניות, הפיתות ושאר דברי מאפה ובצק, חטיפים, שוקולד, ממרח שוקולד.....פשוט על הכל. רוב הזמן אני חיה מלחם קל, גבינת חצי אחוז, ירקות, ורק בארוחת צהרים אני מרשה לעצמי "להתפרע". גם כן. אבל אבא הכין הרבה אוכל וסוף הייתה לי הזדמנות לאכול באמת משהו טעים. אחרי ארוחת צהרים, הלכתי להתקלח, ודיברתי עם אמא שלי בטלפון ופתחתי במבצע "הצלת הפאוור פאף". יש לי עגיל של בובת פאוור פאף, וביום שבת בלילה ישנתי איתה. והיא נפלה לי מהאוזן. ובבוקר, חיפשתי אותה ולא מצאתי אותה על האוזן שלי ולא על המיטה שלי. לכן, בצהרים, התלתי לחפש אותה בכל מקום. לא יכולתי להשלים עם העובדה שהיא נעלמה. הפכתי את כל החדר, הוצאת את המיטה שלי.....בסוף היא הייתה מתחת למיטה וכשמצאתי אותה התחלתי להרים אותה ולצעוק ולקפץ בהתרגשות "הפאוור פאף שלי חזרה! הפאוור פאף שלי חזרה!" ורק אז התחלתי ללמוד לבוחן בביוט'. אני מבינה בערך את החומר. זה פשוט מעצבן ומשעמם בטירוף. אחר כך, שוב נפגשתי עם אמא שלי בחנות משקפים. אני לא מבינה למה אמא שלי הייתה צריכה אותי, כי הם היו צריכים לתת לה את העדשות, והיא תיקח אותן לחיפה עם המשקפיים שלי וירכיבו את העדשות שם על המקום. חזרנו הביתה, וראיתי טלוויזיה. השיעורים באנגלית היו משעממים מדי. אחרי סתם שמתי מוזיקה ואני ואחותי הקטנה התחלנו לרקוד ולשיר לצלילי האחיות פיק. כן, זה מה שאני עושה במקום ללמוד. למען האמת, ניסיתי, בעזרת אחותי למצוא איזה רעיון לריקוד. לקחנו את הצעיף של אמא שלי וניסינו לרקוד איתו לצלילי כל מיני שירים, אבל כל התנועות שלי פשוט משעממות וחוזרות על עצמן, ודביליות. לא נראה לי שצעיף זה יכול להיות "חפץ" אנחנו צריכות נושא. מישהו, רעיונות?

בערב, הייתי במחשב, הורדתי שירים, עשיתי משהו לדו"ח מעבדה – אני לא מסוגלת לסמוך על פיאה, ולפני שהלכתי לישון רציתי לעשות חזרה על החומר בביוט'.אבל כל כך לא היה לי כוח. חוץ מזה, אמא קנתה לי חולצה עם קפוצ'ון בצבע כחול ככה, ומכנס טרינינג בצבע שחור עם פס עבה בצד. להפתעתי הוא יפה עליי, אבל קצת ארוך. לא מייצרים מכנסיים לגמדים.

היום, שהלכתי לבית ספר, פתאום התחיל גשם חזק! שוב, היה נורא כיף, אבל חבל שכל התיק שלי נרטב. שעתיים ראשונות – מעבדה. הייתי עם פיאה כרגיל, והוא ממש מעצבן. כמובן, שהוא לא עשה את מה שהיינו צריכים לעשות במעבדה. נמאס לי ממנו! הוא פשוט חסר אחריות, לא עושה כלום, במעבדה – משתלט על הכל ולא נותן לי לעשות כלום, ואז בא אליי בטענות. פשוט סיוט. אבל אין לי ברירה אלא להיות איתו, כי אחרת לא יהיה לי עם מי לעשות. בכל אופן, המעבדה הייתה ממש נחמדה ולא קשה, וגם לא הייתה ארוכה. היא הסתיימה מהר, ואז אני וסימפל ישבנו על המדרגות והתחלנו ללמוד לבוחן. בסוף, לא הייתה לנו ברירה, וכבר הגיע הזמן ללכת לשיעור היסטוריה. בהפסקה שבין שני שיעורי ההיסטוריה, פיאה הציק לי וגם לסימפל. אני צרחתי עליו, והוצאתי עליו את כל העצבים שלי. ואז הוא פנה להציק לסימפל. ואז סימפל התעצבנה ופשוט בעטה לו בביצים. חזק. עם הפלטפורמות שלה. הוא פשוט אחז באזור חלציו, התקפל, הוריד את משקפיו ואמר לה שהיא לא נורמלית ושזה כואב, וירדו לו כמה דמעות. סימפל התחילה להרגיש אשמה ולבקש סליחה, ואילו אני צחקתי. זה פשוט הגיע לו. ככה הוא ילמד. אמרתי לסימפל שאולי היא סירסה אותו, ואז היא תצטרך לשלם לו פיצויים, ואז סטאר אמרה לו "מקסימום תמיד תוכל לאמץ".

אחרי שעתיים היסטוריה, היה שיעור הבעה, וכמעט נרדמתי. והמורה ביקשה ממני לקרוא.

ואז היה ביוט'. ואיתו הבוחן. והוא היה פאקינג קשה! על שתי שאלות אני בטוחה שעניתי בערך נכון. אבל על השאלה השלישית לא עניתי כי לא ידעתי מה לענות. מלבד זאת, ביום שישי המגמה שלי וכל כיתת הכימיה יוצאת לסיור בטכניון. את זה בריין כבר אמר לי. אבל אני לא יודעת אם אני צריכה לצאת או לא, כי זה שייך לכימיה. מה שאני לא לומדת. ויש מצב שאני לא אבין על מה מדברים שם, כי אני לא לומדת כימיה. אבל כן קיבלתי טופס אישור ליציאה. אז אני לא יודעת אם אני צריכה לבוא או לא צריכה. אני אשאל מחר את הרכזת מגמה שלנו. היא בטח תגיד לי שאם אני רוצה אני יכולה לבוא...טוב נו נראה כבר.

חזרתי הביתה, ופשוט דפקתי בשינה! איזה כיף זה היה....וזהו. נראה לי אני אתחיל לעבוד על הדו"ח מעבדה. אפילו שפיאה אמור לעשותו. אני לא יכולה לסמוך עליו.

קמתי אתמול בבוקר עם הסערה. גשמים, רוחות, מה לא. לדעתי זה נחמד, ושאבא לקח אותי לבית ספר, והסתכלתי דרך החלון – הכביש היה פשוט מוצף במים עם בוץ!

כשהגעתי לא היה בכיתה אף אחד, מלבד "דחליל" וכמה תיקים. הלכתי לכיתה של איינג'ל ודיברתי איתה, ועם סמארט ושאי – סיפרתי להם על החלום שלי. ואז היה צלצול והייתי צריכה לחזור לכיתה.... אבל שוב, בקושי היו ילדים. ישבתי מול סאד אבל לא ממש דיברנו. ואחרי כמה דקות, באו כל הילדים של המגמה שלי – היה להם כימיה, ושמעתי מהם שהרכז הטכני שלנו ועוד כמה ילדים מי"ב שגם כן לומדים ביוטכנולוגיה עשו להם הרצאת חפירות. ואז היו שעתיים תנ"ך – והיה מצחיק, כי שוב שיעור תנ"ך נגרר לשיעור חינוך מיני, ולמדנו על איך חרדים עושים את זה, והיה משעשע. לשיעור חינוך – נשארה בערך חצי כיתה. והמחנכת שלנו התחילה לעשות לנו שיעור בזוגיות. היא קראה לנו כל מיני היגדים כמו "לבחורה חתיכה יש יותר הצלחה עם בנים" ו"האם בת צריכה לחכות שבן יזמין אותה למסיבה" ואנחנו היינו צריכים להגיד מה דעתנו עליהם. זה נשמע ממש מיושן, כי אחד מההיגדים היה "אם זה בסדר שבת ובן יהיו לבד בבית בלי ההורים".

אחרי השיעור הלכנו הבייתה, והייתה רוח, והתחיל גשם, וסימפל התחילה לצפצף שיורד עלינו "גשם חומצי" ואני התחלתי לצחוק ואמרתי לה לחכות לי שנייה כי "אני מדליקה את המטריה". מצחיק. אחרי שסימפל הלכה לבית שלה, ואני המשכתי לשלי, התחיל גשם ממש חזק עם רוחות חזקות, ואחזתי מאוד חזק במטריה שלי שלא תישבר ונרטבתי כולי וכאבו לי האוזניים. אבל זה היה כיף ושחזרתי הביתה עשיתי מקלחת חמה.....וישנתי הרבה.

ושקמתי ראיתי טלוויזיה, ואח"כ הלכתי למחשב. לא עשינו כלום, כי לא היה לאן, וכי היה כזה גשם וסערות, שלא היה חשק. אז סימפל התקשרה אליי ודיברנו קצת, והורדתי שירים של קיס צ'ויס ושל היהודים, ודיברתי עם בריין, ושאי ואיינג'ל, והגעתי למסקנה שהחיים שלי משעממים. בהתחלה חשבתי שסטאר תבוא אליי, אבל זה לא הסתדר בסופו של דבר....

היום התעוררתי ברבע לאחת בצהרים. ולא ממש עשיתי משהו מעניין. כל מה שעשיתי היה להסתכל באבא שלי מכין ארוחת צהרים, ולא הרבה זמן אחרי זה אכלנו צהרים – אכלנו דג. יאמי! אחרי ארוחת צהרים – ראיתי עם האחיות שלי "פינת אור" ואפילו התעניינתי בזה. אני בושה ונכלמת ועומדת בפינה. ועשיתי שיעורים במתמטיקה, ניסיתי להכין שיעורים באנגלית, התחלתי ללמוד לביוט' – אבל זה כל כך שיעמם ולא הבנתי כלום אז עזבתי את זה באמצע, התקדמתי בספר באנגלית וסידרתי מחדש את הארון.

באמצע שעזרתי לאחותי ללמוד למבחן שלה באנגלית, סימפל התקשרה אליי. והיא בכתה בהיסטריה. לא הבנתי מה קרה לה, חשבתי שמישהו מת לה או משהו כזה.  היא בכתה בהיסטריה וניסיתי להרגיע אותה ולהבין מה קרה. ואז היא אמרה לי שהיא סיימה לקרוא את הספר באנגלית ל"בוק ריפורט" שלה, וכולם מתו שם בסוף וזה כזה עצוב. בגלל זה היא בכתה. אני התחלתי לצחוק ולהגיד לה שהיא לא נורמלית, ושהיא הפחידה אותי, ולמה היא בוכה בכזאת היסטריה מספר. היא פשוט בכתה ובכתה ובכתה. אפילו אני, לא בוכה ככה. ואני יכולה לבכות מהכל. איזו רגישה.....

שוב כרגיל, בית ספר משעמם. שעתיים ביולוגיה, שעה ספורט ועוד שעתיים מתמטיקה. הזמן פשוט נמרח ונדמה כאילו הוא לא זז.

בספורט, המורה אמרה לנו להתאמן עשר דקות על הריקוד שלנו. סטאר אמרה שנעשה שתינו ביחד עם אנרג'י. אבל אנרג'י נראתה כאילו היא לא מעונינת כל כך לעשות איתנו את הריקוד. היא פשוט הלכה עם מישהי אחרת.... לא שהיא עושה איתה כמובן. אני כבר לא יודעת עם מי אנרג'י עושה. היא גם ככה קצת דפקנית, גם ככה המצב בינה לבין סטאר לא משהו, ואין לי כוח לשטויות שלה. אני וסטאר הלכנו לשבת עם לאפ, סמול ועוד מישהי, שעושות ביחד וחשבנו להצטרף אליהן. כולן, מלבדי ומלבד לאפ חושבות שזה לא יילך בחמש. ואני לא מבינה למה. הרי אין לנו ברירה אחרת. אני וסטאר לא נוכל לעשות לבד, כי לשתינו אין את היכולת להמציא ריקודים. ואין לי כוח לשטויות של אנרג'י – שתחליט מה נסגר כבר!

חזרתי הביתה בצהרים, הלכתי לאכול, להתקלח ולישון. אחרי שינה של שעתיים וחצי  כמעט וחלום מוזר על זה שאני נמצאת בבית גדול, ואני כל פעם יורדת למטה – לקומה השנייה, ואני רואה את סבא וסבתא שלי ודודה שלי אופים ביחד עוגות, ואני צריכה להיפגש עם איינג'ל, אבל היא נעלמת, וסמארט מתקשרת אליי ואומרת לי שהיא לא מוצאת אותה.... בחיי! איזה חלום מוזר... איינג'ל הלכה לאיבוד. איינג'ל, אם תלכי אי פעם לאיבוד – תודיעי!

בכל אופן, התעוררתי והתקשרתי לסטאר. דיברנו, ואז התלבשתי ובאתי אליה, והייתי אצלה בערך חצי שעה, עד שאמא שלה לקחה אותנו לקניון, לקנות בגדים.

בתחילה, הלכנו ל"תמנון" לראות אם יש שם משהו. אבל לא היה שם כלום, כל מה שהיה, היה במידות ענקיות!! בילינו ב"פוקס", "קסטרו", "רנואר", "פאשה" (אם מישהו מכיר), "דלתא", "סטאף" "טי אנ טי" ו....זהו נראה לי. ולא מצאתי כלום. היינו ממש הרבה זמן, כי בכל חנות היינו הרבה זמן, להסתכל על הכל, ולמדוד לפעמים. הסןף עונה השווה באמת הוא ברנואר, ששם יש בגדים יפים, והנחות אמיתיות. בקסטרו, עם כמה שאני אוהבת את קסטרו, הבגדים שלהם לא שווים את המחיר.

לבסוף, סטאר קנתה ג'ינס, ואני קניתי בוקסר בטי אנ טי – בצבע כתום, שבאחורה כתוב בכחול כהה killing me softly  , וצמוד אליו – קונדום. חינוך מיני לנוער? לי נראה שזה סתם גימיק. בכל אופן היה מבצע, אז סטאר לקחה גם כזה, והתחלקנו חצי – חצי.

בסוף סטאר קנתה גלידה ואמא שלה לקחה אותי הבייתה ואת סטאר היא לקחה לקניות.

מבאס, שלא מצאתי כלום. אף  מכנס פשוט לא יפה עליי. אני שונאת לקנות מכנסיים!

אבל לא נורא, לפחות יצאתי מהבית ושמעתי רכילויות:

# סטאר עוזבת את ביוטכנולוגיה. כיף לה. פחות שעות במערכת, פחות דו"חות מעבדה מעצבנים ובחנים מעצבנים.

# סקורפיו התחילה לעשן. לא כי אוהבת את זה, לא כי זה טוב לה, אלא כי זה מאגניב. כמה פתטי. ועוד יותר פתטי שהיא מנסה להיות "פריקית" או וואטאבר, וזה מגוחך. בכל אופן, היא התחילה לעשן בשביל הפוזה, וגירל 1, שאמורה להיות החברה הכי טובה שלה, לא מדברת איתה.בגלל זה. מי משתיהן יותר מפגרת? תנו לי להחליט.

# השיחות שלי עם סמייל נהיות יותר ויותר מוזרות.

# הצינון שלי לא עבר, אלא ממשיך להיות יותר ויותר קשה. הטישואים נגמרים לי בקצב, אני רק מקנחת את האף כל הזמן, והאף שלי פשוט אדום ורגיש וכואב ומקולף קשות. זה נורא! אני שונאת להיות מצוננת. אני חושבת שתכף אלך לישון ולדחוף לעצמי טיפות אף.

Sometimes I feel
Like I don't have a partner
Sometimes I feel
Like my only friend
Is the city I live in
The city of Angels
Lonely as I am
Together we cry

I don't ever want to feel
Like I did that day
Take me to the place I love
Take me all the way
I don't ever want to feel
Like I did that day
Take me to the place I love
Take me all the way (yeah yeah)

בזמן האחרון, נדמה שהכל מתפרק לי. פשוט הכל לא מסתדר, הכל הולך לי גרוע. אני שונאת את זה. אני שונאת שאני צריכה לשמור את הכל פנימה ולהרגיש כמו פצצה מתקתקת.

פתאום הכל נעלם לי..... הכל נהייה מעורפל, ואני לא יכולה אפילו לכתוב את זה פה. אולי אם אני לא אכתוב זה לא יהיה קיים.

לפעמים נדמה שהכל חוזר לקדמותו אבל בעצם הכל השתנה. וזה משגע לי את המחשבות.

אני כל כך מצוננת. האף שלי מלא בנזלת, אני מתעטשת כל הזמן וכל שנייה אני צריכה לקנח אותו. והוא כבר ממורט וכואב – וכל פעם שאני מקנחת אותו זה כאבים איומים. אני לא ישנה בלילה כי אני פשוט מרגישה שאני נחנקת וצריכה לדחוף לעצמי טיפות אף. כל הזמן אני פשוט דומעת בצורה רצינית ובכלל ההרגשה הכללית שלי לא משהו.

אתמול היה יום מייאש. ארוך, קשה, ומעצבן. שעתיים אנגלית, שעתיים היסטוריה, שעתיים ביוטכנולוגיה וחמש שעות ביולוגיה. זה היה פשוט איום. אני שונאת ביצפר. שעות ארוכות שלא נגמרות. אני ולאפ קיבלנו 70 על הביוטופ. מה אני יכולה להגיד? אכזבה. פשוט אכזבה. וחוץ מזה הייתי רעבה נורא כל היום כי לקחתי רק לחמנייה אחת לביצפר. וכן, כל יום אני מתחילה בדיאטה חדשה, וזה מייאש אותי. כל דבר שאני אוכלת יש לי ייסורי מצפון. אני שונאת לאכול. לפעמים פשוט בא לי לדחוף אצבע ולהקיא את הכל. בכל אופן, לפני המעבדה בביולוגיה סטאר נתנה לי חמש שקל והלכתי לקפיטריה לקנות בייגל – טוסט. וסימפל אכלה לי בערך חצי מהטוסט, כי היא אמרה שהיא נתנה לי שתי שקל, כי לא היה לי מספיק כסף. המעבדה כצפוי הייתה משעממת ואיומה. זה בשעות האחרונות של היום, אין כוח לחשוב, צריך לעשות את הדו"ח במעבדה, וזה עוד יותר מעצבן ומתיש. את המעבדה עשיתי עם לאפ ועוד מישהי מהכיתה שלי, זאת הייתה מעבדה על פטרוזיליה מטופשת. גם סטאר באה להעתיק מאיתנו קצת. היא אמרה שהיא רוצה להפסיק ללמוד ביוטכנולוגיה. זה מאוד קוסם לי לצאת מזה, אבל מה הטעם ללכת לבית ספר אם אני רק מרחיבה ביולוגיה? כבר עדיף לא ללמוד וזהו. ודיברנו על המורה לביולוגיה, והבנות אמרו שהיא דפקנית. לדעתי היא לא כזאת. גם מהשיחה שאני ואבא שלי דיברנו איתה ביום הורים, וגם התרשמות שלי ממנה, היא לא נראית לי דפקנית, ולהפך, השיחה איתה הראתה שבאמת אכפת לה. אני לא מבינה מה אנשים רוצים ממורים? שיתנו להם 100 ישר? שלא יהיו קשוחים מדי פעם אלא רכים כמו חמאה? שרק מורים יעשו פוצי – מוצי? בבגרות אף אחד לא ייתן לך תשובות. בכל אופן, המעבדה חירפנה אותי קשות, ושבאתי לנקות את המבחנות ביחד עם הילדה שאני ולאפ עשינו איתה את המעבדה, פתחתי את הברז, ולכל כיוון שלא סובבתי אותו – הזרם שלו פשוט התחזק יותר ויותר. התחלתי לצחוק כמו איזה מפגרת ולא יכולתי להפסיק. בסוף אותה ילדה סגרה את הברז ואמרה לי ללכת לשבת בכיסא כי אני לא נורמלית בשעות כאלו.

חזרתי הביתה, ומאוד לא היה לי כוח ללמוד, או לעשות כל דבר מועיל אחר. בערב דיברתי עם פאני באיי סי קיו, וגיליתי דברים ממש דוחים על  האקס. לפעמים נדמה לי, שהבן אדם חלאה כל כך, שלא בא לי לאהוב אותו יותר.

היום בבית ספר, אחרי שיעורי היסטוריה ואזרחות, היה לנו מבחן בלשון. ואני לא יודעת כלום בלשון, אני לא מבינה איך שהמורה החדשה מלמדת. כשסוף סוף הייתה לנו מורה נורמלית – היא עזבה, והמורה החדשה מצליחה להרוס לי. אני לא מבינה את השיטת לימוד שלה, לא מבינה את ההסברים שלה, לא מבינה כלום. כל הכיתה פשוט השתגעה, ונדמה שכולם מתכננים להעתיק מכולם. ישבתי ליד סימפל בצד, והיא באמת עזרה לי קצת. אבל את הרוב עשיתי בעצמי – והמון פעמים פשוט נעזרתי בהיגיון, או בזה שאני יודעת לדבר עברית (בתיקוני הגייה בעיקר). יש סיכוי שאני מקבלת 50. זה בטוח. סימפל ניסתה להתייעץ עם ילד שישב מאחורינו, והראש שלה פנה אליי, והמורה חשבה שהיא מתייעצת איתי ולקחה לי את המבחן – שלמזלי סיימתי אותו, אבל לא רציתי להגיש כי רציתי שסימפל תעבור לי על המבחן. גם  לסימפל היא ניסתה לקחת, אבל היא לא נתנה לה.

אחרי המבחן, כולם נראו שבוזים. וראיתי את האקס ודיברתי איתו עד שהתחיל שיעור מתמטיקה, ורק חשבתי שהוא חלאה.

חזרתי הביתה, וכל מה שנותר לי לעשות זה רק לאכול את ארוחת הצהרים שלי – ולחזור לבית ספר. השלמות בתנ"ך. פעם בחודש יהיו לנו שלוש שעות מרוכזות של לימודי תנ"ך אחרי הצהרים. כשהגעתי לתיכון – לא ראיתי אף אחד ולא ידעתי איפה השיעור. ואז ראיתי את סטאר ואת סמול, ואת סאד, ועוד ילדה מהכיתה שלי ועוד ילד מהכיתה שלי – דחליל, וחיפשנו את המורה, ובסוף מצאנו אותה והיא הייתה בעיצומו של שיעור. זה פשוט היה נורא! המורה עשתה לנו הפסקה של רבע שעה מארבע ורבע עד ארבע וחצי. בסוף השיעור, הכיתה שלנו כבר יצאה מאיפוס והתחלנו לצחוק משטויות כמו איזה לא נורמלים. סיימנו בשש. היד שלי כל כך כאבה והייתה נפוחה. כמה מוזר ללכת הביתה מהביצפר בשעה שיש חושך. הלכתי עם סאד ודחליל הביתה – הם דיברו ואני לא ממש הקשבתי. הייתי עסוקה בלעופף במחשבות שלי.

הגעתי הביתה, והשלמתי מסיפל את החומר שהפסדתי. סה"כ כתבתי עשר עמודים! והדפים במחברת שלי הם בגודל של דפי פוליו!

והלכתי לאכול, ואז בדיוק שרציתי להיכנס למקלחת – אבא שלי התקשר כי הוא היה צריך שנעזור לו להביא את הקניות. ואמא שלי צעקה עליי, למה אני נכנסת למקלחת דווקא שצריך לעזור. ומאוד נעלבתי, כי לא הייתי בבית כל היום! מה היא רוצה ממני?!

הלכתי לעזור ורק אחר כך הלכתי למקלחת.

ובכיתי המון. אני לא יודעת על מה בכיתי בכלל.

וכואב לי הראש כי אני מצוננת, ונראה לי שאני פשוט צריכה ללכת לישון ולא לקום.

It's hard to believe
That there's nobody out there
It's hard to believe
That I'm all alone
At least I have her love
The city she loves me
Lonely as I am
Together we cry

ביום שבת בערב, קצת אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שלי על השיחה עם סמייל, דיברתי עם איינג'ל על הנושא. כל מה שהיא אמרה, היה נכון וקצת סידר לי את הראש. היא אמרה משפטים שלעולם לא האמנתי שהיא תגיד עליו. הכל אמת כמובן, אבל תמיד היא הייתה בתור הסניגורית שלו, בתור אחת שמגוננת עליו תמיד, בתור אחת שאומרת "הוא לא התכוון" ו"ככה הוא, צריך לקבל אותו כמו שהוא". לא. אפילו היא זנחה אותו. וזה אומר שסמייל במצב מאוד מאוד גרוע. והנה, זה כבר מסמל את הסוף שלו. ואם לומר את האמת – יש לי הרגשה מאוד חזקה שיום אחד הוא יתעורר בבוקר וימצא את עצמו לבד. כי כל מה שיש לו זה את נייס. ועד כמה שאומרים שאהבה נמשכת לנצח – זה לא תמיד ככה. וכשזה ייגמר – הוא פשוט יישאר עם עצמו. הוא יהיה ללא חברים. נכון, זה מגיע לו. אבל במקום להרגיש תחושת "לא אכפת לי" אני מרחמת עליו. אני מרגישה איך כל מה שתמיד אמרתי עליו, כל מה שהרגשתי כלפיו וכלפי כל הנושא – מתנפץ ומתפוצץ לי בפנים. נכון, החיים הם לא שחור ולבן. אבל הנה, כמו שבריין "ניבא" לפני זמן לא רב, אני שוב חוזרת להיות ידידה טובה שלו, למרות שלא מגיע לו. עדיין, אני מבולבלת גם בעקבות השיחה ביום שישי וגם בעקבות השיחה שלנו באיי סי קיו אתמול (שתישאר חסויה). זה אפילו הפריע לי לישון.......

ביום ראשון בבוקר, התעוררתי עם כאב ראש ענקי. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. פשוט בקושי יכולתי לזוז וחשבתי שתוך שנייה אני נופלת על הרצפה. בסוף החלטתי שלא לבוא לשיעור אנגלית, אני לא יכולה לשבת בכיתה במצב כזה. ניסיתי לישון, אבל לא ממש הצלחתי. בסוף בשמונה קמתי ולקחתי שני אופטלגין. וזהו. והלכתי בתשע לבית ספר – שעתיים מתמטיקה ותנ"ך הצלחתי להחזיק מעמד אבל לספורט הרגשתי שאין לי טעם להישאר. הלכתי עם וייס ולאפ לאחות – אבל היא לא הייתה, והחלטתי לשחרר את עצמי מהשיעור ולהביא למורה אישור מאמא שלי.

חזרתי הביתה, אכלתי צהרים, התקלחתי ונחתי קצת, עד שהייתי אמורה להיפגש עם אמא שלי. הייתי צריכה להיפגש איתה בחנות של משקפיים – כדי להחליף לי את עדשות המשקפיים. החנות נמצאת ברחוב הראשי של העיר הקטנה בה אני גרה, אבל לא ממש ידעתי איך להגיע לחנות הספציפית הזאת. איינג'ל אומנם גרה שם ומבחינתי הרחוב הזה – זה הבית שלה. אבל זה רחוב ממש ארוך, והחנות בהתחלה ואיינג'ל גרה באמצע. בכל אופן, אמא שלי הדריכה אותי איך לבוא, ואני בכלל הלכתי בדרך הלא נכונה – אבל בסוף הגעתי בשלום. בחנות המשקפיים עשו לי בדיקת ראייה, וזה ממש מעצבן כי זה נמשך הרבה זמן וכאבו לי העיניים. בסופו של עניין, המספר שלי ירד מ-3 ל- 2-. ומי שמבין במשקפיים יודע שזאת ירידה ענקית במספר, דבר שמנוגד לכל היגיון. אחרי החנות, אני ואמא שלי הסתובבנו בחנויות שיש ברחוב. נכנסו לחנות אחת, וחיפשנו בגדים בשבילי. קניתי סריג אדום צמוד עם הדפס קטן בצבע שחור, וסריג לבן צמוד שהוא מעטפת. אח"כ לקחנו מונית וחזרנו הביתה.

ראיתי טלוויזיה, ואז נסענו לקניון: אמא, אבא , אני ואחותי הקטנה. אבא הלך למכון כושר, ואני אמא ואחותי הלכנו לקנות מתנה לאחותי (היה לה יום הולדת 11). בהתחלה, אחותי רצתה משהו של "בראץ'". למי שאין אחיות קטנות : אלו בובות כעורות למדיי, עם בגדים פרחיים, שהפכו לאופנה החדשה. אמא שלי הביאה לאחותי שתי בובות כאלו, בת ובן, מארה"ב עם אביזרים. אחותי התעקשה שהיא רוצה משהו של בראץ'. נכנסו לכמה חנויות צעצועים, ואם לומר את האמת – אין מבחר כמו בארה"ב ומה שיש – זה סתם יקר. ראינו שם ספא ב-600 שקל! ספא! ספא לבובה! נו באמת! אמא שלי הודיעה לאחותי שהיא לא מוכנה לקנות ביותר מ-200 שקל כמה חתיכות פלסטיק מצ'וקמקות שהיא במילא לא תשחק בהם בעוד חצי שנה. אחותי התחילה להתבכיין ולעשות הצגות. היא כזאת מפונקת , אבל אמא שלי לא עומדת בסחטנות שלה. ולומר את האמת, היא דיי צודקת. היא קיבלה כבר שתי בובות עם אביזרים, היא קיבלה יותר מתנות ממה שאני ואחותי האמצעית ואבא שלי קיבלנו והיא בוכה! בסוף אחותי התפשרה על לקנות בגדים, אז אמא שלי קנתה לה בהוניגמן מעיל וג'ינס – וזה הרבה יותר שווה.

אחרי הקניות ישבנו לשתות – אני ואמא שתינו קפה הפוך ואחותי שתתה קולה, ואז אבא שלי בא מהמכון כושר, ואני הלכתי ל"תמנון" לחפש לי מכנסיים ובסוף קניתי ג'ינס. אמא שלי אחרי שהיא שילמה אמרה שהוא עלה רק 60 ₪ ולא 99 כמו שחשבתי (כי יש סוף עונה היסטרי שם) והיא אמרה שיכולתי לבחור עוד שניים אפילו. לא משנה, השבוע אני חוזרת לשם – אני צריכה בגדים לבית ספר.

חזרנו בעשרים לתשע, ואז דיברתי עם סמייל, שיחה קצת הזויה (ששוב, היא לא תפורסם פה) והשיחה הזאת דיי טרדה את מנוחתי והפריעה לי לישון.

היום בקושי קמתי בבוקר. כל הזמן העיניים שלי נעצמו וניסיתי לחזור למיטה. אבל לא הייתה לי ברירה – הייתי חייבת לקום. בדרך פגשתי את טוק והלכתי איתו וגם פגשנו את פאני ולא איחרנו לשיעור ביוט'. המורה הודיעה כמה הודעות ושתיים מהן: שבמקום שיעור חינוך תעבורתי יהיה לנו ביוט' קבוע במערכת, ומתחלפים במעבדות (מה שאומר שבימי שני אני אתחיל בשעת אפס, אבל אסיים ברבע לאחת, שזה מצוין מבחינתי, כי כשהייתי בצהרים היה לי חלון תקוע לפני המעבדה בגלל שהפסקתי ללמוד כימיה). השיעור היה קצת משעמם, ואז היה היסטוריה. השיעור הראשון בהיסטוריה היה איכשהו בסדר. בהפסקה דיברתי עם איינג'ל ושאי, ואז ראיתי את היחס שאיינג'ל נותנת לסמייל. היא לא מתעלמת ממנו, אבל רואים שמבחינתה – היה כדאי שיתפוגג. ואז שוב, חשבתי לעצמי כמה הוא במצב גרוע. שיעור היסטוריה שבא אח"כ היה פשוט נורא ואיום. הוא כל כך נמרח והיה כל כך משעמם!!! זה נראה כמו נצח! כשהסתכלתי על הכיתה – כולם פשוט היו רדומים! אף אחד לא הקשיב! כל מה שעשיתי היה לכתוב כשהמורה הכתיבה, ולבהות על בשולחן ולחשוב כל מיני דברים....אחד מהם היה איך אני עושה מהפך למורה להיסטוריה שהיא גם המחנכת. המורה שלנו, נראית ממש נורא – מאוד מוזנחת. היא לא מכוערת, אבל היא לא משקיעה בעצמה. כמובן שזו זכותה, אבל חלק מהעבודה שלה זה עבודה עם אנשים – וצריך להופיע כמו שצריך. איכשהו, השיעור הזה נגמר תודה לאל.

אחרי זה היה שיעור לשון – ואני לא מבינה כלום. אני לא יודעת איך אני אעבור את הבגרות המזופתת הזו.

אח"כ חשבתי שהיה אמור להיות לנו שיעור ביוט', במקום חינוך תעבורתי. אבל מסתבר שלא, בסוף הודיעו לנו שיש שיעור חינוך תעבורתי כרגיל – ושיעור ביוט' יהיה רק משבוע הבא. ואז התחלתי להילחץ, כי היה אמור להיות לנו בוחן ולא למדתי, ואם הייתי יודעת שהיה אמור להיות שיעור כרגיל – הייתי לומדת בבית ספר. בסופו של דבר לא היה בוחן, למדנו כרגיל, אני ישבתי ליד סטאר, וכתבתי במחברת שלי, והשחתתי את המשענת של הכיסא (אלו כיסאות עם משענות רחבות שאפשר לשים עליהן מחברת ולכתוב), וסטאר הייתה עסוקה בלהציק לי ולהסביר למורה איך דורסים חתולים. ניסינו להגיד למורה שיותר הוא לא יראה אותנו, אבל כנראה שהמורה לחינוך מאוד אוהב אותנו וקשה עליו הפרידה – והוא אמר שאין שום סיכוי שלא נלמד חינוך תעבורתי. אה אה, אני רוצה לראות מה יהיה בסוף עם הבית הספר, האמת, אני מעדיפה ללמוד ביוט', כי אנחנו בפיגור של החומר, ויש לי בגרות בסוף השנה.

אחרי חינוך תעבורתי, הלכתי עם סטאר לקפיטריה, והיא קנתה מאפין, והיא נתנה לי קצת, ואז היא הלכה לשיעור כימיה ואני הלכתי הביתה.

הגעתי הביתה, הייתי קצת במחשב, אכלתי, קראתי עיתון, התקלחתי והלכתי לישון. אחרי הצהרים, הייתי אמורה ללכת לקוסמטיקאית שלי, גם כדי לעשות שעווה במקום מסוים, וגם כדי לעשות סוף כל סוף את טיפול הפנים, שחודשים אמא שלי מנדנדת לי שאני צריכה לעשות, וזה לא בסדר שאני מזניחה. אבל מה? הקוסמטיקאית חולה! חולה!!!! זהו, אלוהים לא רצה שאני אבוא אליה. אז שלחתי את אמא לקנות לי שעווה. בהתחלה היא חששה שאשרוף לי את העור – כמו שסימפל ניסתה להוריד בעצמה ושרפה לעצמה את כל העור מעל השפה, אבל הרגעתי את אמא ואמרתי לה שאני לא נזק, ועכשיו אני מחכה שהיא תחזור.

שיחה שניהלתי עם סמייל ביום שישי בערב:

סמייל

הייי

אני

מה המצב?

סמייל

הכל טוב מה איתך?

את הולכת היום לסמוראי האחרון?

אני

כן

ואתה?

סמייל

לא

אני

מה אתה עושה היום?

סמייל

כלום.........___(נייס) בכנס של נוער לנוער.....................................

תאמת הייתי בא איתכם ואני די מתגעגע לצאת עם כולכם......ולרדת על ___(אבא של סמארט. עזבו בדיחות חולניות).....

אבל בגלל שה"דבר" בא......אז אני אוותר.....

אני

הדבר זה ___(בריין)?

סמייל

כן

אני

אהה....

אבל קודם הסתדרתם...

אני

כאילו

קודם זה לא הפריע לך שהוא נמצא שם

סמייל

פעם הייתה לנו חבורה.............כזו קבוצה נחמדה שיוצאת בשישי......

מאז ש___(טוק) __(מישהי מהשכבה) ו__(בריין) נדחפו....זה הפך למפגש חנונים (אפילו יותר ממקודם....)

ולא רק שזה משעמם אלון גם מעצבן אותי ואל בא לי להרוס לכולם את הערב במכות ושיאשימו אותי אח"כ.............(וגם מקודם הוא הפריע לי......מאוד....)

אני

אהה...

חבל שזו ההרגשה שלך.....

אבל הרבה זמן אתה כאילו לא שייך אלינו....התרחקת...

פעם היית ידיד ממש טוב שלי (אני לא יודעת אם גם אתה הרגשת ככה לגביי) וזה נגמר....

סמייל

אל תדאגי גם אני הרגשתי ככה...........

הרגשתי ככה לגבי כל החברים שלי..........החבורה שלנו..............

אבל אני לא יודע להסביר את זה כשאנשים נכנסים לתוך זה כמו ___(טוק) ו___(שוב אותה מישהי מהשכבה) שאין לי איתם בעיה חוצמזה שהם חפרנים.........זזה נהיה שונה ולא אישי כזה....

פעם הייתי מוכן לעשות הרבה בשביל ___(שאי) ____(סמארט) ___(איינג'ל) ___(ניים) בשבילך ואפילו ___(סימפל) על אף שאני לא אודה בזה בחיים......אבל לא יודע....זה נגמר כזה , זה לא אני התרחקתי זה כולם התרחקו אני ו___(איינג'ל) לא מדברים יותר מחוץ לביצפר........כאילו אני מנסה אבל היא מנפנפת אותי..........ועם כל השאר מזמן הפסקתי לנהל שיחות נפש.........כרגע אין לי חברים אמיתיים בחבורה הישנה שלנו מצאתי את זה במקום אחר ___(גירל) ___(נייס) וכו' .... מצידי שזה יחזור להיות כמו פעם אם מישהו יוכל לגרום ל___(בריין)להתפגר..............

אני

אני יודעת את זה...

אבל אני לפחות מרגישה שהתרחקת...מאז שנהיית חבר של ___(נייס) והתחלת להסתובב עם החברים שלה....אתה כבר לא חלק מאיתנו....

סמייל

אני עדיין חושב שכן.........כי אני לא מחשיב את עצמי חלק מהם וזה לא נכון שאני מסתובב איתם אולי עם ____(גירל)  ו____(גירל 1) כל השאר אני בקושי מדבר.............

לרוב אני פשוט עם ___(נייס)........אבל אם מתישהו נניח יהיה איזה משהו בחבורה נראה לך שמישהו יתנגד שאני אבוא?

אני

לא חושבת שמישהו יתנגד...

אני לא לפחות

סמייל

סבבה :-)

אבל לא נראה לי שזה יקרה כל עוד ___(בריין) בסביבה.....אני פשוט לא סובל אותו.......

סמייל

אני כל כך רוצה להרביץ לו

אבל ____(נייס) ביקשה שלא....

אני

אל תרביץ לו...

זה לא ייתן לך כלום....

סמייל

כן כמו ש___(נייס) אומרת........

תגידי......את מרגישה את אותו הדבר על ___(סטאר) גם? שהיא התרחקה?

אני

___(סטאר)...

כן במובן מסויים כן

היא גם התרחקה

והייתה תקופה שבקושי דיברתי איתה

כי הרגשתי שהיא כבר לא חברה שלי יותר...

אבל למזלי זה נפתר.....

סמייל

סבבה...........אם היא יכולה אז גם אני יכול!!!

סמייל

*DRINK*

אני

:-)

טוב ____(סמייל)  אני צריכה להתארגן.....

סמייל

טוב ....תהני כפרה......בייייי!

תמסרי לכולם דש חוצמאלו שלא צריכים....

אני

בה ביי מותק

ותמיד יש לך פינה בלב אצלי:-)

סמייל

יאאאאאאאא איזה חמודה....1!!!!

אני

:-)

תודה

סמייל

אני אף פעם לא אשכחחחחחחח

סמייל

את הראשונה שהחמיאה לי על הנשיקה!

אני

אווו:-))))

סמייל

זה סוף הדרכים!

אני

:-))

אני שמחה:-)

טוב עכשיו אני באמת צריכה להתארגן...

בה ביי:-)

סמייל

בייייי תהני נשמה!!

אני

תודה

בה ביי

אני אמורה להיות שמחה עכשיו. אני אמורה להרגיש תחושה של נקמה, של יופי. הגיע לו כל מה שרציתי ואיחלתי לו. שסוף סוף הנה, הוא נשאר לבד והוא בלי חברים והוא מודה בזה פחות או יותר. הייתי אמורה ללכת לבריין ולספר לו בחיוך מרושע על זה שסוף סוף מה שרצינו – הוגשם.

אבל לא הרגשתי ככה. לא הרגשתי את אותו פרץ שמחה שהייתי אמורה להרגיש. לא חייכתי לעצמי חיוך של ניצחון ולא אמרתי דבר לאף אחד. גם התלבטתי אם לכתוב את זה כאן, בבלוג, כי החברות שלי קוראות.

לא הרגשתי שמחה.

הרגשתי עצב.

הרגשתי רחמים כלפיו.

אפילו היו לי דמעות בעיניים.

לא ידעתי מה להגיד לו. מה להגיד לו? מה? שכמעט כולם כבר לא סובלים אותו? שהוא התרחק בצורה כל כך פוגעת? שכולם רק מחכים לנפילה שלו? שלא בטוח שמישהו ירצה לקבל אותו בחזרה?

לא עניתי לו ברשעות כמו שיכולתי לעשות, כמו שאני עושה לעיתים. לא זריתי לו מלח על הפצעים.

מה אני יכולה להגיד לו.

פעם הוא היה ידיד טוב שלי. ידיד טוב אפילו, ונכון, כבר טחנתי וטחנתי את הנושא, אבל תמיד תהייה לי פינה אצלי בלב בשבילו. תמיד.

לא משנה כמה הוא יפגע בי.

לא משנה כמה הוא יפגע באנשים היקרים לי.

אני מודה, הייתה ותהייה לי "חולשה" כלפיו.

ועכשיו, אני לא יודעת מה לחשוב. וחשבתי על השיחה הזאת. הוא פשוט לבד. ונכון שאני לא אמורה לירוק לכיוונו בכלל, אבל הנה אני חושבת עליו והנה אכפת לי ממנו.

והנה, למרות כל מה שאמרתי. גם בבלוג וגם בחיים האמיתיים. כל הפוסטים שכתבתי כאן על הנושא, כל אלפי השיחות עם בריין ועם סטאר ועם השאר.

ואולי אני לא חושבת בעצמי. אולי כל מה שהיה צריך זה שהוא קצת יפגע בי, אני אהיה בקצת מצב רגיש ואז יבוא בריין ויתחיל לדסקס איתי עד כמה הוא איום. לא שבריין כזה מניפולטיבי, אלא פשוט – אני נגררתי.

הרי גם סימפל פוגעת בי כל הזמן ואני חברה שלה. הרי גם אני התנהגתי בצורה דוחה אל סטאר ואני החברה הכי טובה שלה.

וזה כל כך מרגיז אותי.

אני לא מבינה למה אני שוב מרחמת עליו, שוב מתנהגת תומכת בו ולא אומרת לו את האמת הכואבת בפרצוף. למה אני לא אומרת לו שכבר מאוחר מדיי. למה אני מדברת איתו בצורה כל כך מרחמת, בצורה כל כך....אוהבת?

אני לא יודעת מה לחשוב.

אני מרגישה כל כך צבועה.

מצד אחד, כל הדיבורים על כך שהגיע לו. כל הדיבורים על כך שהעונש שלו זה להישאר לבד.

והנה עכשיו, אכפת לי ממנו.

והנה עכשיו אני מוכנה לחזור ולהיות ידידה שלו, רק כדי שלא יישאר לבד. למרות שהוא הביא את זה על עצמו.

ולמה אני לא מרגישה את אותה תחושת סיפוק, את אותה תחושת נקמה מתוקה, אלא מרגישה כאב?

אני צריכה ללכת לפי האינטואיציה שלי. אבל מה עושים כשהראש אומר משהו אחר והלב אומר משהו שונה לגמרי? מה עושים אם האינטואיציה קצת מקולקלת?

יום שישי כאמור, לא היה משהו מיוחד בבית ספר. כרגיל, שיעור תנ"ך, והמורה החזירה את המבחנים. קיבלתי 76, אני דיי מרוצה. המורה התחילה לדבר על כמה המבחנים היו גרועים, ואיזה דברים אנשים כתבו במבחן וזה היה נורא משעשע. והיא אמרה שהיא מאוד לא נהנתה לבדוק את המבחן והוא עצבן אותה. אז סימפל צחקה ואמרה "מה היא לא נהנתה לצחוק" ואז מישהי שיושבת לפנינו (וקיבלה 27. ונראה לי שהיא כתבה את כל התשובות המטופשות) התחילה לצעוק עליה לפני כולם שמה היא חושבת לעצמה, וכולם הבינו שהיא חכמה אבל שתפסיק לצחוק כל הזמן וכו' וכו'. סימפל ענתה לה שהיא לא קשורה לחיים, שאף אחד לא התכוון אליה אישית, ושכדאי שתסתום את הפה. אני ישבתי והתחלתי לצחוק בטירוף עד שירדו לי דמעות מהעיניים. אח"כ היה שיעור חינוך וקיבלנו לוח מבחנים חדש! האח! הוא כל כך צפוף.....מי האהבל שחיבר אותו?! בכל אופן, הלוח נגמר לי ב-23 לפברואר, וזהו זה לוח המבחנים האחרון. אח"כ יש חופש פסח ומייד אחריו מגיעות המתכונות והבגרויות. אבוי.

חוץ מזה, איינג'ל הביאה לי ספר על חלומות. וקראתי בו קצת, והוא באמת נחמד. אבל כל מה שהוא "מנבא" כלפי העתיד – כל הסימנים והפירוש שלהם נשמעים באמת אותו הדבר. אבל אני חולמת הרבה על מים וים ואוקיאנוסים וזה אומר שאני בסערת רגשות או משהו כזה. וזה מה שנכון, ויש עוד כמה דברים שהם נכונים חלקית.

הגעתי הביתה – הספקתי לאכול, להתקלח, לקרוא, לישון ואז כאמור התחיל כל הבאלגן עם המסיבת הפתעה.

בערב, שאי אמר לי שיוצאים לסרט.

יופי לי. הזדמנות לברוח מהבית.

בערך ברבע לתשע התחלתי להתארגן, כי הייתי צריכה להיות אצל סימפל מוקדם. הגעתי אליה בתשע ורבע, וגם סאד באה. היינו צריכות לחכות לסימפל שתסיים להתקלח ולהתלבש ולהסתרק. כמובן, היא לא מוכנה. היא אף פעם לא מוכנה בזמן וזה כל פעם דופק את כולם מחדש. סמארט התקשרה ושאלה איפה אנחנו, ואמרתי לה שסימפל בדיוק מסתרקת, ואז סמארט אמרה שבחיים לא נספיק לראות את הסרט שרצינו – "הטירה המכושפת" כי הוא מתחיל בעוד עשר דקות והיא ממש כעסה על סימפל. בסוף, דוד של סימפל הסיע אותנו, הוא קצת שם גז למען האמת, אבל שוב שהגענו – כבר לא נשארו כרטיסים.

מה שמצחיק היה, זה ששאי וניים כן קנו כרטיסים לטירה המכושפת, אבל בסוף הם החליפו אותם. חוץ משאי וניים, גם בריין וסמארט היו והם היו דיי מעוצבנים על סימפל. בסוף הלכנו ל"סמוראי האחרון" – למרות שסימפל לא רצתה. אמרנו לה שזה יהיה העונש שלה. וגם ישבנו בשורה 3 בצד, ואת סימפל הושבנו בצד – כי זה מגיע לה. אני ישבתי בין סמארט לבין שאי. האולם היה דיי מלא, והכי מצחיק ראינו את פיאה עם החברים שלו גם כן בא לסרט. והוא ראה את סימפל ועשה כזה פרצוף של "שיט למה היא פה" וזה היה משעשע.

הסרט, היה סרט דיי טוב. וטום קרוז פשוט שקסי. זה סרט מלחמה, עם כל מיני סצינות של הרג וקרב – אז היו קטעים שפשוט עצמתי את העיניים. וכמובן, שאני וסימפל בכינו לקראת הסוף. אבל מה, הסרט ממש ארוך. נכנסו לסרט בעשר ויצאנו בפאקינג אחד בלילה!

אחרי הסרט, הלכנו אני, ניים, שאי, סמארט, סימפל וסאד אל בריין הביתה. דיברנו, אכלנו וכו'. ניים ושאי הלכו ראשונים, אח"כ סמארט ואז נשארנו אני סימפל וסאד. וסימפל נרדמה. חזרתי בערך בארבע וחצי הביתה.

היום, משום מה קמתי בעשר בבוקר. אני לא יודעת למה. וגם לא ישנתי מספיק. פשוט לא יכולתי לישון. אחרי שהתקלחתי ואכלתי – הגיע הזמן לעבוד. אצלנו בבית, אין שבת של מנוחה. כולם עובדים. אבא מבשל, אמא שלי מנקה את הבית ואני ואחיותיי עוזרות לה. אז שטפתי וסידרתי את החדר שלי ואח"כ עזרתי לאמא לקפל כביסה, ואז הכנתי שיעורים במתמטיקה, ואז אבא שלי ביקש ממני לשטוף ולייבש את החסה, ואז קראתי בספר על החלומות, ואח"כ הלכנו לאכול צהרים ואחרי זה הלכתי לישון.

וקמתי לא מזמן.

ביום ראשון, אחותי הקטנה חוגגת יום הולדת 11. אי לכך ובהתאם לזאת, החברות שלה החליטו לערוך לה היום מסיבת הפתעה.

להודות את האמת, אחותי כבר דיי ידעה וחשדה שעושים לה מסיבת הפתעה. רק עיוור לא היה שם לב לזה.

לכן, בחמש, סילקו אותה מהבית והיא הלכה לחברה שלה.

בערך 10 דקות אחרי זה באו שלוש חברות שלה לבית שלנו. הו פאק, כמה רעש הן עשו!

התחלנו לנפח בלונים, ואז לתלות אותם בחוט על התקרה. אני התנדבתי לעזור עם האוכל;)

אחר כך, באו עוד בנות – סה"כ 10 בנות. כל אחת עם חולצת בטן ומכנסיים כמה שיותר נמוכים.  מישהי טרחה להזמין שתי בנות שאחותי ממש לא סובלת. נו טוב, כנראה זה החלום האולטימטיבי של כל בחורה שהאויבת הכי גדולה שלה תהייה במסיבת ההפתעה שלה. אה כן, והיא ממש פרחה.

אחרי כל הרעש שהן עשו (אני בהלם איך השכנים לא דופקים בזעם על הדלת), הגיע הזמן להביא את אחותי. אמא התקשרה אל הבית של החברה של אחותי, והמציאה איזה סיפור שאחותי חייבת לבוא : דודים שלנו באו והם רוצים לראות אותה. היא אפילו עשתה דו שיח עם האוויר – כאילו היא מדברת לדודה שלי.

אחותי באה, והתקבלה בצרחות מזל טוב.

ואז היה את פתיחת המתנות – אני קיבלתי נייר פצפצים!!

ואז אני ברחתי.

ועד עכשיו שומעים את הדציבלים של הצרחות....

נתתי להן דיסקים, והן שומעות את אותה מוזיקה כל הזמן – דאנס פופ ומקפצצות להן בחן בסלון שלנו.

אמא שלי נראה לי תכף מתפגרת.

והאמת, גם אני.

תכף אני אצא...אההה לברוח מהבית!

היום – שוב התעוררתי אחרי חלומות מוזרים. זה כבר נעשה ממש מטריד. כל לילה אני חולמת שוב ושוב חלומות לא מובנים, מתעוררת מהם, זה ממש מפריע לי לישון כבר. הכי מוזר זה שאני זוכרת אותם. הגעתי למסקנה שאני צריכה להיות הנביאה של שנות ה-2000. (תנ"ך משפיע עליי?). בכל אופן, התחלתי היום בתשע.  בדיוק הסתיים מבחן מועד ב' בכימיה – וכל כך שמחתי שאני לא שייכת יותר לסיוט הזה.

יש ילדה אחת שיושבת לידי, והיא כל הזמן (אבל כל הזמן. כל פעם שהיא רואה אותי כמעט) שואלת אותי אם יש לה כתם מאחורה על התחת – כלומר מחזור. כנראה שהיא במחזור כל הזמן או שהיא סתם נהנית מזה שאני מסתכלת לה על התחת.

אחרי שיעור ביולוגיה, הלכנו עד לאולם ספורט, בשביל לגלות שאנחנו צריכות לחזור בדיוק לאותו מקום שבו למדנו ביולוגיה קודם. כן, שוב שיעור בכיתה. שוב הסברים על אותו "תרגיל בתנועה" מטופש. שמעתי שאפשר לכתוב עבודה – אני מעדיפה את זה.

אח"כ היה מתמטיקה. ואז האקס בא לכיתה שלנו (משמע, הוא עבר מארבע יחידות לשלוש). הוא רצה לשבת לידי – אבל בדיוק התיישבה לידי מישהי והיא לא רצתה לעבור. (אני מבוקשת הא?). הוא ניסה לשכנע אותה עם פרצוף מיואש, אבל זה לא עזר לו. תראו איך הוא מת לשבת לידי. עוד מעט ואנחנו חוזרים להיות ביחד.

הוא נראה מאוד מדוכא, אבל לשיעור הבא הוא כבר לא הופיע. חזר לארבע? אני לא רוצה להיות רעה, אבל מה גורם לו לחשוב שהוא יכול להצליח בארבע יחידות אם הוא לא עובר את ה – 20?!

אה, ועוד משהו מעניין. הילדים בשכבה שלי מאוד משועממים. אבל מאוד. הם יושבים להם בהפסקה, ובטח שואלים את עצמם איך הם יעבירו את ההפסקה בסבבה. כנראה חסרים להם ריגושים – אז עלתה בהם ההחלטה לפתוח את מטף כיבוי האש ולהשפריץ לכל עבר. מבזק חדשות : זה לא מים, זה קצף מגעיל. בכל מסדרונות השכבה שלנו, ריחף לו ענן לבן ומסריח, שגרם לחצי מהאנשים שראיתי להשתעל בטירוף. אח"כ הקצף יורד למטה ויש על הרצפה אבקה לבנה וזה אשכרה כמו קוקאין. אם שוטרים היו באים לבית ספר, הם היו חושבים שזו מערת סמים מאוד לא נקייה. הרכזי שכבה שלנו, פשוט עמדו להם במסדרון, צפו במתרחש ונראו המומים למדיי.

אחרי הצהרים (אחרי שינה של ארבע שעות כמעט) עשיתי שיחה עם אמא שלי. המחזור שלי מתחיל להשתגע וזה לא מוצא חן בעיניי. אמא אמרה "רופא נשים" ואז החלטתי לחכות בינתיים עם זה. אמא אומרת שיכול להיות שזה נורמלי, אבל היא לא רופאה. ניסיתי להגיד לה שלפני שנה לקחתי את הפוסטינור 2 הארור הזה וזה דיי דפק לי את המערכת. בכל אופן, נראה כבר מה יהיה עם זה.

יום ראשון

שוב קמתי מתה מעייפות, חושבת לעצמי אם ללכת או לא ללכת לשיעור אנגלית. איכשהו החלטתי כן ללכת לשיעור אנגלית. כרגיל שיעור אנגלית משעמם ומשמים, ואח"כ שעתיים מתמטיקה ושעה תנ"ך. ואח"כ הלכתי ביחד עם לאפ לשיעור ספורט, ושהיינו בחדר הלבשה, אמרו לנו שיש שיעור בכיתה. אז לאפ הייתה צריכה להחליף את המכנסי ספורט לג'ינס, וזה לקח זמן. היינו אחרונות בחדר הלבשה. חזרנו חזרה לבניין של התיכון, ועלינו לכיתה – רק סימפל הייתה שם והיא בדיוק סיימה להשלים דברים בתנ"ך. ראינו עוד בנות מהכיתה המקבילה, שאיתנו בספורט. אבל המורה לא באה, ולא ראינו אף אחת מהכיתה שלנו.  התחלנו לעלות, לרדת, לחפש. בסוף סימפל הלכה לחדר מערכת ושאלה איפה אנחנו אמורות להיות ובאמת שלחו אותנו לחדר, וקצת אחרי שנכנסנו, נכנסה אחרינו חבורת בנות של הכיתה המקבילה. המורה לספורט (לא שלי, אלא המורה של הכיתה המקבילה) צעקה עלינו קצת. אנחנו כל כך לא אשמות! אף אחד לא אמר איפה אנחנו אמורות ללמוד, אף אחד לא רשם על הלוח מודעות, ובסופו של דבר אנחנו היינו צריכות להתרוצץ ולחפש איפה לומדים. ממש חוצפה! איזה בית ספר לא מאורגן!  בכל אופן, הסבירו לנו על ה"ריקוד" בספורט. המורות קוראות לזה "תרגיל בתנועה". אבל זה סתם בולשיט, כולן יודעות שבעצם זה ריקוד. וזה אחד הדברים הכי דפוקים שקיימים. יש בנות (כמוני) שאין להן קורדינציה, שהן לא יודעות לרקוד ובטח שלא להמציא ריקודים. אני לא מבינה את הטמטום הזה!!! אני הולכת להיכשל בספורט רק בגלל הדבר הזה! אני לא אקבל תעודת בגרות בגלל הספורט הדפוק הזה! אלוהים, אני מוכנה לרוץ, לקפוץ, לעשות שכיבות סמיכה 100 פעם  רצוף, כל מה שהמורה תרצה, רק לא לנסות להמציא איזה ריקוד מטופש (בחוסר הכשרוניות שלי) ולנסות לפתח קורדינציה וחוש קצב ולעמוד שם שכולן מסתכלות עליי ושופטות אותי ורואות את כל השומנים שלי רוטטים. אלוהים, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני מעדיפה למות ולא לעשות את זה.

בכל אופן, חזרתי הביתה, ורוב הזמן ישנתי. זה היה כל כך כיף!!! וחוץ מזה אמא קנתה לי שתי חולצות עם קפוצ'ון אחת בשחור ואחת בתכלת, אבל הן לא חמות מספיק. אני צריכה סוודרים!

‏יום שני‏ ‏

שוב, בקושי קמתי בבוקר. אבא שלי טוען שזה בגלל שאני הולכת לישון מאוחר. אבל אני לא! אני הולכת לישון מקסימום ב-11 ואני ישנה בין שבע וחצי – שמונה שעות שינה. אבל זה לא עוזר. אני פשוט מתעוררת בלילה לפרקי זמן, וזה גוזל מזמן השינה שלי. זה מה שקרה לי בלילה בין יום ראשון לבין יום שני. כל הלילה פשוט התעוררתי, כנראה מרוב החלומות המוזרים שחלמתי.

בכל אופן, הטרחתי את עצמי לקום, לבשתי את החולצה החדשה, ונורא קיוויתי שאני לא אאחר ביותר מדיי זמן. בסוף לא איחרתי, פשוט המורה לא באה. כולנו חיכינו למורה לביוט', והיא לא באה. עברה כמעט כל השעה הראשונה ואז החלטנו ללכת. אח"כ אני וסימפל הלכנו לשאול אם המורה הגיעה. ומה מסתבר? שהמורה חולה ורק עכשיו היא נזכרה להודיע! הטרחתי את עצמי וקמתי מוקדם והיא מבריזה! נראה לי שהיא פשוט לא רוצה ללמד אותנו, אחרי מה שקרה בשבוע שעבר. אבל היא מורה, ויש לה מחויבות כלפינו. סליחה, יש לי בגרות לעשות.

החלטנו אני וסימפל ללכת אל סימפל הביתה. סימפל סיפרה לאמא שלה על המתרחש, ועל מה שקרה לפני שבוע, ואמא של סימפל צעקה והתעצבנה על סימפל, למה אף אחד לא קם ואמר לאותו ילד ללכת משם ולא להפריע למורה ללמד. אבל אני חושבת, שאף אחד לא היה מעז להגיד לו כלום, כי מצטערת, הוא נראה דיי עבריין + ערס, ויש גבול לכל דבר. אני לא טורחת לדבר עם ערסים (בעע עושים לי בחילה) ואני גם לא מתעסקת עם עבריינים. חוץ מזה, עם בעניין אמא של סימפל עסקינן, היא אמרה לי שהיא וסימפל "ריכלו" עליי – דברים טובים, והיא אמרה שהיא זוקפת את זה לזכותי שאני ילדה טובה שנשמעת להוריי. (ולשמוע מחמאה מאמא של סימפל זה באמת דבר טוב. תאמינו לי.) ואז סימפל הסבירה לי שיום קודם היא דיברה עם אמא שלה על זה שהיא (סימפל) רוצה ללכת למועדון, ועל זה שההורים שלי לא מרשים לי. האמת, זה רק מראה עד כמה ההורים שלי שמרנים (אפילו שהם ממש לא. הם פשוט דאגניים ופולניים יתר על המידה). אז אני וסימפל ישבנו מול המחשב, וסימפל הראתה לי תמונות, וזה רק עשה לי חשק למצלמה הדיגיטלית החדשה שלנו. לפני שהלכנו לשיעור היסטוריה, אמא של סימפל נתנה לי לטעום עוגיה שהיא אפתה – זה לא ממש עוגיה, זה יותר כמו עוגת רולדה קטנה שבתוכה יש ריבת חלב. וזה היה ממש טעים. והלכנו לשיעור היסטוריה. בהפסקה הגדולה, אני וסימפל הלכנו לכיתה של איינג'ל, ודיברנו איתה ועם שאי, וסיפרתי להם על החלומות המוזרים שאני חולמת לאחרונה. שאי אמר שבן אדם שחולם הרבה זה אומר שיש לו הרבה בעיות לפתור, וסימפל אמרה שאני מתוסבכת. Tell me about it. . ת'אמת, יש לאיינג'ל ספר על חלומות ואני רוצה לקרוא אותו, אני רוצה לדעת מה צופנים חלומותיי. אחרי היסטוריה היה לשון, והיה משהו קצת מצחיק. יש ילדה אחת בכיתה שלי (שמדברת בצורה בהמתית, ובשפה גסה) והמורה ללשון אמרה שהיא לא באה לשיעורים שלה יותר, משמע היא העיפה אותה מהשיעורים שלה. אז היום, המורה העיפה אותה שוב, ואז אותה ילדה הביאה את המחנכת שלנו שתכניס אותה. המחנכת ניסתה להכניס אותה, אבל המורה שלנו אמרה שהיא לא מוכנה, ואם אותה ילדה נכנסת, אז היא יוצאת והמורה כבר הייתה מוכנה ליציאה.  בסוף המחנכת וויתרה, והוציאה את אותה ילדה שהיא בוכה וצורחת. סיימתי מוקדם לאותו יום, וב-12 הלכתי הביתה. אבל לפני שהלכתי, אני וסימפל דיברנו עם איינג'ל עד שהמורה של איינג'ל לביולוגיה תבוא. למען האמת, סימפל הלכה יותר מוקדם ממני. טוב היא הייתה צריכה לאכול ולחזור אח"כ לכימיה. ואחר הצהרים – ישנתי כרגיל.

‏יום שלישי‏ ‏

 הפעם, באמת התחלתי ללמוד בתשע. התבטל לי אנגלית – כולי אושר ושמחה. באתי לביצפר בתשע, ובדיוק שהמורה לספרות וללשון נכנסה לכיתה, מישהו פוצץ פצצת סרחון (ואין לי שמץ של מושג איך המורה לא ראתה מי זה). פצצת סרחון למי שלא יודע, זה גזים רעילים ושאר כימיקלים שמאוד לא בריא וממולץ לנשום אותם (וגם הרבה ריח מסריח). היות ולמדתי פעם כימיה – אני יודעת את זה. הילדים בכיתה שלי, ילדים מאוד אינטליגנטים, התחילו לצרוח ולהתנהג בהיסטריה וכמו ילדים בכיתה א', וסימפל צרחה בעוצמה כזאת, כאילו בזה הרגע מחבל נכנס לכיתה וציווה עליה לתת לו את כל מחברות תנ"ך שלה ואמר שהוא יקרע אותן לגזרים – אחרת הוא יורה בה. אני פשוט הייתי במקום שלי והסתכלתי על כולם בציניות האופיינית לי. אח"כ יצאנו מהכיתה, כי הריח היה פשוט בלתי נסבל!  אחרי כמה זמן, שעמדתי בחוץ עם סימפל, סאד, לאפ, סמול ווייס, החלטנו לחפש את המורה ולחפש איפה לומדים. גילינו שהמורה פשוט מלמדת כרגיל! בכיתה המסריחה! עם כל הגזים והכימיקלים והחיידקים של כולם! ווייס התווכחה איתה ויצאה מהכיתה. גם אני רציתי לצאת, אבל לא עשיתי את זה. הריח היה פשוט נוראי והיה קשה לי לנשום, והראש שלי כאב. ואני לא היחידה שסבלה בכיתה. בסוף, אם אני אחטוף מחלה סופנית, אני אתבע את הבית הספר. וגם אם לא, אני אתבע את הבית ספר על נזק נפשי וגופני. אחרי שיעור ספרות, היה ביטול ביוטכונולוגיה, והקדימו לנו את ביולוגיה בשעה. אז ככה שיצא לנו שעה חלון. אני ווייס הלכנו לסימפל הביתה, ואכלנו, ושתינו ודיברנו...ובסופו של עניין עשינו שיחה על....אהמ;-) (אם אתם יודעים למה אני מתכוונת). אח"כ הלכנו לשעתיים ביולוגיה (כמובן שלקח למורה הרבה זמן להגיע ואז היינו צריכים למצוא חדר). חזרתי הביתה והלכתי לישון כמה שלוש שעות (כי עדיין כאב לי הראש) וגם התחלתי לקרוא את "הארי פוטר וחדר הסודות" באנגלית (טוב שזכרתי לקחת את הספר מסימפל). זה דווקא נחמד, ואני דיי נהנית לקרוא באנגלית, אבל הקריאה שלי קצת איטית יותר.

1. שם,גיל,גובה,מקום מגורים: 16 וארבע חודשים, גובה 1.55 וזהו
2. איפור/טבעי? איפור
3. עפרון שחור/אייליינר? עיפרון שחור
4. מבריק/אודם? מבריק. אודם זה של מבוגרות מדיי
5. צללית-כן/לא? כן
6. צבע סומק? סומק בצבע טבעי
7. גרביים-פסים או רגיל? פסים שולטים
8. נעלי ספורט/אלגנט? לפי המצב רוח
9. ליציאות-שפיץ/רגיל? רגיל. שפיץ זה מכוער
10. עקב סיכה/פלטפורמה? סיכה. הכי סקסי
11. חברת אופנה אהובה? פוקס, קסטרו
12. חברת אופנה שנואה? אין כזו
13. ג`ינסים- מתרחבים/רגילים? באמצע
14. גי`נס-גבוה/נמוך? באמצע. לא גבוה מדיי ולא נמוך מדיי
15. חולצות-בטן/רגיל/ארוכות? רגילות
16. חולצות-צמודות/רגילות/רחבות? לפי החשק
17. סוגי כובעים למינהם-כן/לא? כובע צמר
18. עגילים-כן/לא? כן
19. עגילים-גדולים מפלסטיק/צמודים? לא זה ולא זה. לי יש עגילים מיוחדים
20. שיער-ארוך/קצר? ארוך
21. שיער- חלק/גלי/מתולתל? חלק...אבל לי יש גלי נוטה למתולתל
22. צורת סידור השיער האהובה? פשוט...רגיל....
23. לקים-כן/לא? כן
24. לקים-איזה צבעים? שחור
25. תחתונים, רגיל/בוקסר? רגיל
26. תחתונים-מאיפה? מהחנות?
27. בצבוץ החריץ מאחורה-כן/לא? לא! גועל נפש!
28. בצבוץ החוטיני מאחורה-כן/לא? לא! גועל נפש!
29. הדבר השנוא ביותר באופנה? פאקצות קורבנות אופנה
30. תלבשו משהו OUT ? אם זה ימצא חן בעיניי ואני אוהב את זה – למה לא?
31. תלבשו משהו ש-IN אבל שאתם לא אוהבים? לא
32. לביצפר- תלבושת אהובה? ג'ינס וחולצת ביצפר?
33. ליציאות- תלבושת אהובה? ג'ינס ו...משהו?
34. חצאיות מיני-כן/לא? רק למי שיש רגליים יפות (לא לי)
35. חצאיות מיני עם נעלי..? אין לי מושג
36. מעילים- מנופחים/רגילים? אין לי מושג
37. צעיפים- ארוכים/רגילים? ארוכים
38. צעיפים-צבעוניים/רגילים? צבעוניים
39. צבאי-כן/לא? לא! שאני אהיה בצבא אני אתלבש צבאי!
40. שילוב זברה(שחור לבן)-כן/לא? תלוי
41. צבעוני בכלליות בלבוש-כן/לא? כן אבל לא יותר מדיי
42. קניון מועדף? לא משנה לי
43. שוק-כן/לא? לא
44. הסכום המקסימלי לקניית ג`ינס? לא יותר מ-300 ש"ח
45. הסכום המקסימלי לקניית חולצה? תלוי איזה חולצה...לא יותר מ-100 ש"ח
46. הסכום המקסימלי לקניית נעליים? אהמJ
47. מס` הג`ינסים בארון? לא ספרתי
48. מס` החולצות בארון? לא ספרתי
49. מס` נעליים כולל? לא ספרתי
50. צבע שיער? שחור
51. צבע עיניים? חום
52. צבע שיער מועדף? לא יודעת....
53. צבע עיניים מועדף? כחול או ירוק
54. צורת לבוש האהובה? ספורט אלגנט
55. בקיץ,בגד ים-משולשים/שלם? לא זה ולא זה
56. בקיץ,בגד ים- ריפוד/רגיל? ריפוד
57. בקיץ,בריכה/ים? ים. אבל מה הקשר לשאלון?
58. בקיץ, תחתון/מכנסון? מכנסון
59. הוצאת שיער ב..? סליחה, אנחנו לא קצת גולשים?!
60. סטייל מושיק גאלמין/עופר שכטר? איכס שניהם!
61. סטייל מלי לוי/יעל גולדמן? איכס שתיהן!
62. משקפי שמש-כן/לא? כן
63. משקפי שמש- מסגרת/בלי? עם
64. דוגמן/ית מועדף/ת? דודי בלסר?
65. סטייל אגם/בר פאלי (לא רפאלי)? אף אחת
66. המראה השאנטי/הפראי? פראי? מה זה מראה פראי? מראה טרזן?
67. חנות נעליים מועדפת? לא משהו מיוחד
68. חנות שטויות ואביזרים מועדפת? סטאף
69. מעצב/ת מועדף/ת? אה?
70. בעתיד, להיות מעצב/ת-כן/לא? אולי.
71. במה את/ה הכי טוב/ה בתחום האופנה? מה זאת אומרת?
72. אובססיה ל...? תחתונים וחזיות
73. שרירים כן/לא? כן
74. שרירים לבנות-כן/לא? כן אבל לא יותר מדיי
75. חוטיני-כן/לא? כן
76. חוטיני לבנים-כן/לא? לא!
77. חולצות בטן לבנות-כן/לא? לא הייתה שאלה כזו? חולצת בטן מתאימה רק לבנות שטוחות בטן
78. חולצות בטן לבנים-כן/לא? לא!!!
79. חולצות קשירה-כן/לא? כן
80. ג`ינס-בהיר/כהה? כהה
81. ג`ינס משופשף/רגיל? רגיל
82. 3/4 -כן/לא? לא לכל אחת
83. בדייט,חצאית מיני-כן/לא? לא בדייט ראשון
84. (פן)ים-כן/לא? מדי פעם
85. קרמים/ג`לים-כן/לא? כן
86. המראה המחוייט-כן/לא? תלוי לאן הולכים
87. חולצות שחורות המראה הפריקי-כן/לא? ממתי חולצות שחורות זה מראה פריקי?
88. דגמ"חים למינהם-כן/לא? לא עליי
89. שמלה!- כן/לא? יש שמלה ויש שמלה
90. שוק/מותג? מותג
91. אחוזי המותגים והלא מותגים בארון? תגידו, אתם חושבים שבזמני הפנוי אני עושה סטטיסטיקות בארון שלי?
92. חזיה?-כן/לא? כן
93. חזיה, מרופדת/רגילה? מרופדת
94. גוונים בשיער-כן/לא? כן
95. שחור פחם-כן/לא? כן
96. בלונדיניות-טיפשות? סטיגמה
97. בלונד-כן/לא? תלוי למי
98. גבוה(ה)/נמוך(ה)-מה עדיף? גבוה
99. החבר/ה המועדף/ת- סטייליסט,היפי,פריק,ערס וכו`..? חבר נורמלי. תודה
100- הדבר שאפילו אם יאיימו עליכם לא תלבשו??? מכנסי דפוק אותי, נצנצים, פאייטים, מכנסיים נמוכים עד גבול חשיפת אזורים אינטימיים, כל מה שזועק "אני פרחה".

יום חמישי, כבר יום שני ברציפות שאני מתחילה ללמוד בתשע. שאני עטופה בכל כך הרבה שכבות – ארבע חולצות + מעיל, שני זוגות מכנסיים, גרביים עד הברך ומעליהם גרביים עבות וכפפות לסיום התמונה – יצאתי החוצה אל הקור. ואל ריח הגשם. אני אוהבת ריח של גשם.

כרגיל, בית ספר צפוי ומשעממם למדיי: ביולוגיה, ספורט ומתמטיקה. לא משהו מיוחד.

חזרתי הביתה בשתיים. אכלתי צהריים, הלכתי לעשות מקלחת חמה, ואז נכנסתי למיטה. עם מחברת תנ"ך. לא, לא הלכתי לישון. למרות שהייתי עייפה והדבר היחיד שהתחשק לי לעשות זה ליפול לתוך המיטה ולחלום – הכרחתי את עצמי ללמוד. לקרוא את הסיכומים ברצינות, להחדיר אותם לתוך המוח שלי.

תוך שעתיים וחצי סיימתי ללמוד. גאה בעצמי, הלכתי לראות טלוויזיה- אני נאלצת להסתפק בערוץ 1 ובערוץ 2 – וראיתי "לא כולל שירות". כן, כן, אותה תוכנית שריח הניינטיז נוטף ממנה (כולל הג'ינסים בגזרה הגבוהה והעגילים הענקיים הצבעוניים) שהייתי רואה כשהייתי קטנה. מצחיק.....השירים שם לא מי יודע מה, אבל כשהייתי קטנה הייתי מרותקת לזה – והכי אהבתי את אלינור ושיר כי הן הכי יפות. כבר אז הייתי שטחיתJ וכאן נגמר הוידוי המביך שלי על מה שאני עושה במקום ללמוד שוב לתנ"ך.

ואחר כך הייתי במחשב.

והלכתי לישון מוקדם – בעשר.

ביום שישי בבוקר קמתי בשש. (לא ממש ישנתי, היו לי חלומות מוזרים בטירוף) וזאת למה? בשביל ללמוד שוב לתנ"ך. אני גאה בעצמי. למדתי עד שמונה בערך, ואז התארגנתי ובאתי לביצפר. לא היה קשה לנחש שהכיתה שלי עומדת לעבור מבחן בתנ"ך – הלחץ, ההיסטריה והסיכומים המצולמים. אני הייתי עסוקה יותר בלהתעסק עם המעיל שלי.

המורה באה, חילקה טפסים, והרגשתי שאני יודעת לענות על כל השאלות. הרגשתי ממש שהולך לי טוב, עד שעשרים דקות לפני סיום המבחן המורה שלי אמרה "אני מקווה ששמתם לב שצריך לעשות גם את שאלה אחת וגם את שאלה שתיים". אני לתומי חשבתי שצריך לבחור בין שתי השאלות. ולא הייתי היחידה. בלחץ לא נורמלי סיימתי את השאלה על ירמיהו, ניסיתי לענות על עוד שאלה נוספת בירמיהו ועברתי חזרה לעשות את שאלה 2 – על בראשית. ניסיתי לענות על השאלה הכי טוב ונורמלי שאפשר (ונראה לי שדיי הצלחתי) ועברתי לירמיהו שוב – מחקתי שאלה ועשיתי שאלה אחרת. לא נשאר לי זמן לבדוק כי סיימתי כמה שניות אחרי שהצלצול הסתיים. אבל אני חושבת שעשיתי את המבחן יחסית טוב, חוץ מהחלק של ירמיהו שאני לא ממש בטוחה לגביו. אבל נחייה ונראה.

אחרי תנ"ך, במקום שיעור חינוך רגיל ומשעמם ושנועד למרוח את הזמן, נכנסה אלינו המד"נית, והעבירה לנו שיעור על יחסי מפקד – פקוד. היא לא ממש הצליחה לסיים את השיעור.

באתי הביתה, ואחרי אוכל ומקלחת והצקה לאחיות ולהורים שלי הלכתי לישון כמעט שלוש שעות.....הייתי כל כך עייפה. זהו, לוח המבחנים שלי נגמר סוף כל סוף. חוץ מבוחן בחינוך תעבורתי (זה לא ממש נחשב) אה וגם המורה שלנו ללשון וספרות רוצה לדחוף לנו את המבחן בלשון שהיא איבדה. זה ממש לא פייר – אנחנו לא אשמים שהיא איבדה אותו. אבל לא נראה לי שהיא תצליח להכניס את המבחן, כי יש אנשים שצריכים לעשות מבחנים בכימיה ומועדי ב' בכימיה.

בערב הייתי עסוקה בלראות טלוויזיה, לאכול, ולהיות במחשב ולשעמם את עצמי.

קצת לפני עשר, הייתי צריכה להתארגן, כי התכוונתי ללכת לאיינג'ל. התחלתי להסתרק, להתלבש ולהתאפר. שסיימתי, התקשרתי לסימפל  כדי לראות אם היא מוכנה. היא אמרה שבדיוק היא יוצאת מהבית. יצאתי גם אני מהבית וירד חתיכת גשם. אבל לא נורא, אני אוהבת לעמוד בגשם. חיכיתי עד שאמא שלה תבוא (אמא שלה הייתה צריכה לאסוף אותי ואת סאד, פתאום סימפל וסאד נהיו חברות נפש). חיכיתי כמה דקות ואז אמא שלה באה. סאד גרה לידי ולא ראיתי אותה, והיא לא באה. ואז אמא של סימפל התחילה להתעצבן על סימפל, על זה שהיא צריכה לחכות לסאד, והכל באשמת סימפל שכל הארגון והחיים שלה דפוקים. להודות את האמת, אמא שלה צודקת, כי אמא שלה מוכנה להסיע אותנו, וסאד הייתה צריכה לחכות לה. אבל היא יכלה להגיד את זה לסימפל בצורה יותר יפה ונורמלית. אח"כ סאד באה.

כשהגענו לאיינג'ל הביתה, סמארט הייתה שם, ופתרה לאיינג'ל איזה תרגיל במתמטיקה. כמה דקות אח"כ טוק בא ואח"כ בריין. ישבנו בסלון שלמעלה, ודיברנו, וקראתי עיתון וסיפרתי לכולם על החלום שלי. ואז מישהו העלה את הרעיון לשחק קארה קופה. והתעצבנתי שאני לא יודעת לשחק קארה קופה, ולמען האמת אני יכולה למות בשקט בלי לשחק את המשחק הזה. ואז סאד אמרה שיש משחק קלפים אחר : אמת ושקר, או אמת וחובה, או משהו כזה. מטרת המשחק היא כמובן, להישאר בלי קלפים. רעיון המשחק הוא: שמים קלף, לדוגמא שבע. כל משתתף בתורו צריך לשים קלף או נמוך יותר או גבוה יותר, לדוגמא שמונה או שש (צריך להגיד מה אתה שם). על הקלף שאתה שם, המשתתף הבא צריך לשים קלף נמוך או גבוה, למשל אם מי שהיה לפניך שם על קלף שבע את קלף שמונה, אתה צריך לשים עכשיו קלף שבע או קלף תשע. אבל, אפשר גם לשקר. במקום לדוגמא לשים קלף שבע, אפשר לשים כל קלף אחר לדוגמא ארבע ולהגיד ששמת שבע. אם מישהו מהמשתתפים חושד שאתה משקר, הוא אומר לך "שקר". אם באמת שיקרת, אתה לוקח את הקלפים שהצטברו. אם אמרת אמת, אותו אחד שאמר ששיקרת לוקח את כל הקלפים. כשמגיע תורך ואתה לא רוצה לשקר ואין לך קלף לשין, לוקחים קלף מהקופה. את הג'וקר תמיד אפשר לשים (הוא אף פעם לא שקר) יש כמובן עם מלך ומלכה ונסיך, אבל אני לא אתחיל לכתוב את כל חוקי המשחק. בהתחלה המשחק נראה לי מעצבן וטיפשי ולא הכי הבנתי את החוקים אבל הבנתי אותם במהלך המשחק. בסיבוב הראשון, בפעם הראשונה ששיקרתי, סימפל גילתה את זה והייתי צריכה לקחת חתיכת ערמה ענקית של קלפים. ואז בסיבובים הבאים כל הזמן שיקרתי ואף אחד לא עלה על זה. אני שמרתי על ארשת פנים תמימה, לקחתי קלפים סתם מהקופה, גיליתי שיטת משחק מאוד חכמה,  ונורא נהניתי. (בסוף התוודיתי שרוב הזמן שיקרתי. רוב הזמן? אני חושבת כל המשחק). כולם ידעו שבריין ישקר, אבל הוא יודע לשקר יפה. באמצע ירדנו למטה לסלון,ובסיבוב האחרון – ניצחתי וסיימתי את הקלפים שלי ראשונה, ואז אני וסמארט (שפרשה) הלכנו למטבח למצוא אוכל כי לא היה לנו כוח שכולם יסיימו את המשחק ואח"כ סימפל באה. ושהמשחק הסתיים באו כולם ואז טוק היה צריך ללכת כי הייתה לו משמרת מד"א בבוקר.

ישבנו במטבח, ודיברנו, על בעיות עיניים ושיניים וכל אחד העלה זכרונות מהגן שלו ועוד כל מיני שטויות. בערך באחת ומשהו סמארט הלכה, ואז עברנו לסלון, ודיברנו, ואיינג'ל נמנמה, וסימפל נרדמה, וסתם היה נחמד.

חזרתי הביתה בחמש.

היום קמתי באחת, ואז התחלתי לנקות ולסדר את החדר שלי, ואז הלכתי לאכול צהריים ואז עשיתי מקלחת. ואח"כ החלטתי לעשות משהו עם לוח השעם שלי. יש לי לוח שעם שהדבקתי עליו תמונות ומערכת שעות, והחלטתי להסיר את התמונות (במילא הייתי צריכה להוריד תמונה של סקורפיו וסטאר, כי סטאר ביקשה ממני, כי הן לא מדברות, והחלטתי שאם כבר אז כבר). הסתכלתי בכל האלבומים הקטנים שיש לי כדי למצוא תמונות, ונתקפתי נוסטלגיה....כל התמונות מכיתה ט' מכל טיולי השל"ח ומהטיול השנתי.....המון אנשים מצולמים שאני איתם לא בקשר.......

בסוף בחרתי : תמונה שלי עם שאי (שהייתה מודבקת קודם), תמונה מהטיול השנתי של כיתה ט', של סטאר ואנרג'י לובשת פיג'מה, צילמתי אותן עומדות על החלון של האכסניה, אני מאוד אוהבת את התמונה הזאת (והיא הייתה מודבקת קודם), תמונה של סימפל ועוד מישהי מהשכבה, לא הייתה לי ברירה אלא לשים אותה, כי אין לי תמונות אחרות נורמליות של סימפל (התמונה הייתה מודבקת קודם), תמונה של איינג'ל וסמארט, תמונה של בת דודה שלי, תמונה של בן דוד שלי ותמונה של אחותי עם הבן דוד התינוק שלי.  וחוץ מזה שמתי שם לב עם משהו שניים2 פעם כתב לי, ולב שבת דודה שלי ציירה לי ממזמן, ועוד ציור שסטאר ציירה לי לפני שנה בשיעור של"ח משעמם.

ואח"כ הלכתי לישון, וקמתי וכתבתי את הפוסט הזה.

שבוע טוב!