לפני מס' דקות התכוונתי לאכול את ארוחת הצהריים שלי, כשאני לובשת את הג'ינס שאני הכי אוהבת.

הוצאתי מהמקרר תבנית אלומניום עם בשר, והבשר היה נתון בתוך המון המון רוטב.

החזרתי את תבנית הבשר למקרר, ופתאום! אני מורידה את עיניי, וקולטת משהו כתום ונוזלי על הרצפה. לא, זה לא פיפי מרוכז במיוחד, זה היה הרוטב.

ואז הזזתי את המבט שלי, וקלטתי את הרוטב זולג לאורך צידם של מכנסי הג'ינס שלי, שאני מזכירה לכם: מכנסי הג'ינס שאני הכי הכי אוהבת, היחידים שמצליחים להצר את ירכיי ולחטב את ישבני.

עשיתי את הדבר ההגיוני, פשטתי את המכנסיים, שפשפתי את הכתם עם מים ושפכתי כמויות של חומר מסיר כתמים, שזה נראה כאילו בחור שלא גמר חודשיים גמר לי על המכנס.

שוב שטפתי במים, וכשזה יתייבש אני אכניס את המכנסיים לכביסה.

אבל אני לא יודעת אם זה יורד

אוף, למה זה חייב לקרות לי? למה מכל המכנסיים שבעולם הייתי חייבת ללבוש דווקא את המכנסיים האלו, ולמה הרוטב הארור נשפך עליי?!   ולפסטה יש ריח מוזר... האממ.... עדיף... שאני אשאר רעבה...

אוף איפה מרגול עם האבקת הכביסה הפלאית שלה כשצריך אותה.

יום שבת אמור להיות יום של כיף, מנוחה, וזמן לעשות דברים שאין לך זמן לעשותם במהלך השבוע. אצלי, זה פשוט יום של שיעמום. אני פה עם אחותי הקטנה, אבא שלי ואחותי האמצעית נסעו לתחרות שלה ואמא שלי נסעה לטייל עם סבא וסבתא שלי.

קמתי לפני שעה וחצי, וממש משעמם לי.

אתמול בבוקר אחרי בית ספר, נסעתי לחוף אכזיב עם אבא שלי כדי לעשות את התצפית של הביוטופ. למזלי זה נגמר מהר, ואז נסענו לקריון ופגשנו שם את אמא שלי ואת סבתא שלי, והסתובבנו קצת, ואז חזרנו הבייתה.

בערב הלכנו אל מור. ענת אספה אותו מהבית, ובאוטו היו גם אלון וחופית, שלשם שינוי החליטה להצטרף אלינו, אבל בטח זה בגלל שלא היה לה משהו יותר טוב לעשות. כמה דקות אחרי שבאנו גם גיא ורועי באו.

חופית הראתה לנו סרטים שהיא צילמה בדיגיטלית שלה, מהתחרות כשרונות צעירים. האיכות לא הייתה משהו, וזה לא הראה את הכל במלואו, אבל זה היה נחמד. אחרי זה סתם ישבנו למעלה, וחופית נרדמה. ואז הלכנו למחשב, ודיברנו עם עמרי באיי סי קיו. ואיכשהו יצא שרק אני נשארתי לדבר איתו, עד ששמתי לב ששקט מדיי. ואז מור עלתה למעלה, וחופית התעוררה, אז ירדנו למטה למטבח, ואח"כ לסלון וסתם ישבנו ודיברנו. וחופית נרדמה שוב.

רועי חשב שהוא הפסיכולוג שלנו והתחיל לשאול כל אחד מאיתנו מה הבעיות הנפשיות שלנו.

אני לא הפסקתי לרמוז לו בקשר לנושא מסויים, וזה היה פשוט מצחיק לראות אותו מנסה להעביר נושא.

חוץ מזה, אכלנו שוקולד, ורועי אמר שיש אנשים שחושבים ששוקולד יותר טוב מסקס. הוא החליט שזה לא ככה (מאין הוא יודע?!) ואני אמרתי ששוקולד עדיף. ואז התחיל דיון על חיי המין שאין לי כרגע. ולא יזיק אם יהיו.

גם ניסינו להגיד את המשפט "שני שרים מש"ס, סוויסה וישי, שילשלו שלמונים לכיסם". זה משפט שבלתי אפשרי לומר אותו, אבל לא הפסקנו לנסות להגיד אותו כמו עילגים, ולהתפוצץ מצחוק.

וגם החלטנו שיש משהו מוזר בבית של מור, כי כל הזמן שמענו רעשים של כאילו מים זורמים או משהו כזה. בהחלט מוזר.

בסופו של דבר חזרתי הבייתה בערך בארבע ומשהו.

אני חושבת שאלך לקרוא, או לאכול, או לישון שוב.

היו לי יומיים נורא מצחיקים. ביום רביעי סתם באתי לבית הספר, מסתבר שביטלו לנו ביולוגיה ולא ממש טרחו להודיע. אז נשארתי עד להפסקה בבית ספר, ישבתי עם מורן ועם חופית בחוץ.

בערב כשדיברתי עם דרור הוא אמר לי שהוא לא האמין שהם יזכו (הוא ואדיר זכו מקום שני בתחרות כוכב מת, אה סליחה כוכב נולד, ביחד עם עוד מישהו), הוא אמר שהוא חשב שהם יזכו מקום אחרון או לפני אחרון. כמעט אמרתי לו "גם אני לא".

היום התחיל לי בצורה מעצבנת. גיליתי שנעלמה לי עליונית סגולה של פוקס. אני ממש לא יודעת איפה היא, וזה כמובן עצבן אותי קשות, כי התכוונתי ללבוש אותה היום!

אז הלכתי כולי בעצבים למבחן באנגלית, שנזכרתי בקיומו רק אתמול בלילה.

המבחן היה קלי קלות.

אחרי זה למדנו מתמטיקה, על אינטגרלים. זה היה כל כך.... מרתק!

ואז הסתבר שכן היה ביולוגיה. וזה היה ממש לא נחמד.

המורה באה, והאף שלה דימם. היה עליו דם קרוש. או שמישהו נתן לה מכות, או שהיא נפלה ונחבטה, או שהיא מצוננת קשות וקינחה את האף באגרסיביות.

ובכלל, היו לי ממש פאדיחות בשיעור.

הייתה לנו מעבדה, ועשינו חלק ממנה על המחשב. היינו צריכים להעביר את מה שעשינו למחשב שמחובר למדפסת, והשתמשנו בדיסקט שלי שהיה לשירן, עם כל מיני דברים לביוטופ ונתתי להם שם מאוד מקורי "ביוטופ ארור".

כמובן, הגורל שלנו דפוק, והדיסקט לא עלה והמחשב נתקע. מורני התחילה לקרוא למורה לביולוגיה, ואז נלחצתי, שכן לא רציתי שהיא תראה את ה"ביוטופ הארור". במהירות ישבתי על המחשב וברגע האחרון עשיתי "סיים משימה". אבל, שוב הייתי צריכה לפתוח את הקובץ מהמעבדה, וראו את כל התוכן שיש על הדיסקט – הביוטופ הארור. ואז מורני התחילה להגיד "מה זה? מה כתוב כאן?! ביוטופ ארור?!" אני ממש האדמתי ומלמתי איזה משהו.

אחר כך חיטטנו למורה לביוטכנולוגיה במחשב (המעבדה עם המחשבים נמצאת במעבדת ביוטכולוגיה, איפה שנמצא המחשב של המורה לביוטכנולוגיה), והמורה לביולוגיה כמעט תפסה אותנו.

ולא הצלחנו לפתוח את הקובץ. אני לא יודעת למה אנחנו אף פעם לא מצליחות!

אני צריכה למלא את המנילה שלי, ואני ממש לא יודעת מה למלא.

אני אעשה אנ דן דינו.

היום הייתה בבית ספר שלנו תחרות "כוכב נולד" - תחרות כשרונות צעירים. התחרות התקיימה באולם ספורט של הבית ספר שלנו, כשהגענו לאולם, הוא היה מפוצץ ולא היה לנו איפה לשבת, אז אני, מורני וענבל ישבנו על הרצפה לא רחוק מההגברה. (טעות, מאחר ועכשיו כואבות לי האוזניים).את התחרות הנחו שתי בנות מהשכבה שלי. (אני לא ממש זוכרת את סדר המשתתפים, אני בטוחה שזה כמעט הסדר הנכון).

בהתחלה הופיע ילד אחד מי"א שניגן על אורגן קטע אלקטרוני, וזה היה דיי נחמד.

אח"כ אדיר ודרור עלו לבמה ושרו את השיר של אדיר. אדיר חושב שהוא ראפר, כמו כל צוציק שני במדינה שלנו - ומה לעשות שרובם נשמעים אותו הדבר ונראים אותו הדבר. כולו מלא בפוזות של "יו - יו -אני -ראפר- מגניב- שלובש - באגיז- של- מתלהבים- שעלו-300 - שקל- בדיזל- וחולצה- רחבה- שעושה- אותי- שמן-כי- זה- כל- כך - מגניב- לשים- את- הקפוצ'ון- על - הראש- ולהיראות - ראפר- אפל-מאגניב- קשוח - יו". (האמת לא אכפת לי אם הוא קורא כאן או לא, ואם כן זו בעייה שלו, והוא חתיכת מנייאק ואני לא רוצה לדבר איתו בחיים).

בכל מקרה, הוא עלה עם דרור לבמה, אני וענבל נקרענו מצחוק (כמו עוד הרבה), את דרור בקושי שמעו והוא נראה תלוש מהמציאות, את המילים לא הבנתי, מאחר ואדיר בולע אותן, אבל מה שכן, רואים שיש לו המון ביטחון עצמי והוא יודע לתת הופעה.

הופיעו שתי בנות מ-י' ששרו את "פרחים בקנה". האחת זייפה באופן נוראי, אבל השנייה שרה בסדר.

היה מופע סטאנד אפ של ילד מהשכבה שלי, וזה היה דיי מצחיק.

שוב הייתה להקה של ראפים שחשים את עצמם, לא הבנתי מילה ממה שהם שרו.

ילדה מהשכבה שלי שקוראת לעצמה "די - שאן" ( D-shan) גם כן הופיעה עם שיר שלה (אבל היא לא הייתה בתחרות, היא הייתה גם המנחה). נכון שאני לא אוהבת את הסגנון הזה, אבל רואים שיש לה כישרון, והיא היחידה שלא בלעה את המילים!

הופיעו שני ילדים - בן ובת שרקדו סלסה - וזה היה ממש יפה!

הופיעה להקה שנקראת 52 א', עם שלושה ילדים (בת ושני בנים) מהשכבה שלנו, ועוד בן ובת שנראה לי הם מי"א, והם שרו שיר שלהם, זה בהחלט היה נחמד.

הופיעו שני בנים שניגנו על הגיטרות החשמליות שלהן, אחד מהם שר את knocking on heaven's door ואז את "בשמלה אדומה" שחידשו מופע הארנבות של ד"ר קספר. הם ניגנו ממש טוב, אבל לשיר הם לא שרו יפה.

מורן שרה את a whole new world – שיר הנושא של "אלאדין" והיא שרה יפה, אבל בגלל שהיא התרגשה היא זייפה.

אחר הופיעה להקת רוק – אחד שהוא מהשכבה שלנו ניגן על חשמלית, אותו אחד שניגן על האורגן בהתחלה, ועוד אחד ששר, הם שרו את the final count down. וזה היה ממש יפה!!!

בסוף הופיעה ילדה מהשכבה שלנו, היא שרה שיר פרידה של השכבה שלנו ע"פ המנגינה של "אהבה" של דניאל סלומון. וזה היה נחמד.

אני חושבת שאלו היו כל המתמודדים.

עד שחיכינו לתוצאות, שוב הדי – שאן שרה, ועלו גם כמה מורים לשיר את "רכבת לילה לקהיר", ושוב עלה הילד עם האורגן לנגן.

בסוף מקום ראשון זכו 52 א'.

היה ממש נחמד, באיזה שלב אני, ענבל ומורני הפסקנו לשבת והתחלנו לעמוד ולזוז, וענבל ממש נכנסה לקטע.

אח"כ כשהודיעו שנגמרו הלימודים, אני ומורני התחלנו לקפוץ תוך כדי צרחות "אין מתמטיקה! אין מתמטיקה!".

ואז ראיתי את רועי, ענת, מור ואלון עומדים להם, אז ניגשתי אליהם.

אחרי שעזבנו את האולם, הלכתי עם מור לספריה לעזור לה לצלם, ואז הלכתי הבייתה.

הספקתי להיות בבית רק חצי שעה, ואז התקשרו מהבית ספר של אחותי האמצעית ואמרו לי לבוא, כי היא לא מרגישה טוב. חשבתי שזה ייקח לא הרבה זמן, במזל לקחתי את הסלולרי איתי והלכתי לאשכול פיס לקחת אותה.

ובכן, זיהיתי איפה היא נמצאת לפי המהומה שהייתה שם, היא הייתה מעולפת על הרצפה, רעדה, עם עיניים עצומות, והתחלתי להיכנס ללחץ, וניסיתי לדבר איתה והיא לא הגיבה בכלל, ואז נלחצתי עוד יותר וכמעט בכיתי מרוב לחץ.

הרגשתי הקלה כשסוף סוף מד"א הגיעו, והתחילו לטפל. עמדתי בצד ודיברתי עם המורה שלה, שנראתה היסטרית לא פחות.

הפארמאדיקית אמרה לי להעיף את כל הילדים, וביקשתי מהם ללכת הבייתה. זה לא עזר. כשהכניסו את אחותי לאמבולנס, עוד עמדו שם חבורה של 30 ילדים. אני ביקשתי מהם ללכת, הפאראמדיקית צרחה עליהם לעוף.

נכנסתי עם אחותי לאמבולנס, ושם היא התאוששה, והפאראמדיקית דיברה איתנו. אני חושבת שהיא פחדה שאני אתעלף או משהו (האמת, פחדתי שזה מה שיקרה, ואמא שלי אחר כך ציינה שנראיתי מאוד חיוורת). היא דיברה  איתי על הצבא, וסיפרתי להם שאני חברה של אנה (שמתנדבת במד"א).

כשנכנסו למיון ילדים ברמב"ם, אחותי כבר הרגישה יותר טוב. אחרי כמה זמן שהמתנו, קראו לנו להיכנס פנימה, ואז אמא שלי באה, ואמרו לי לחכות בחוץ.

וחיכיתי, והסתכלתי על הילדים ועל ההורים שלהם, והבית חולים צבוע בירוק מגעיל. אני לא יודעת כמה זמן חיכיתי שם, כי איבדתי תחושת זמן לחלוטין, אבל כשאחותי סיימה את הבדיקות אבא שלי הגיע גם כן. בכלל, ההורים שלי נראו רגועים כמו אגם פסטורלי.

אני ואמא שלי הלכנו לבניין הראשי, שם יש כל מיני חנויות. בית חולים זה בעעע. קנינו מקופלות ושוקולד עם סוכריות קופצות, ושתי ארוחות מקדולנדס לי ולאחותי. רק שאכלתי קלטתי כמה הייתי רעבה – לא אכלתי מאז אתמול.

שסיימנו לאכול הרופאה יצאה, ואמרה שהכל בסדר. ושיחררו אותנו. תודה לאל.

זאת בהחלט לא חוויה נעימה, חוויה שעייפה אותי לחלוטין, עכשיו סלחו לי, יש לי עבודת ביוטופ לעשות.

אני כל כך מתגעגעת אליו.

ואני לא אמורה בכלל להרגיש ככה.

זה לא שקודם הייתי צריכה אותו, אבל עכשיו כשרשמית הוא לא רוצה כל קשר איתי, כשרשמית מעל שבוע הוא לא מתייחס אליי, לא פונה אליי, לא כלום.... זה מרגיש לי בודד מבפנים.

אוף.

פייק, אישה חזקה תיאורתית.

כן, שוב.

בכותרת אדריאנה לימה, שהיא פשוט מדהימה.

הייתי עושה אותה

בתקווה שזה יחזיק מעמד....

אתמול סוף כל סוף קיבלתי מנילה. פתאום השירות בצה"ל נראה כל כך קרוב, כל כך מוחשי... בקרוב ישלחו לי זימונים, ואני לא ארגיש בחוץ כל פעם שהחברים שלי מדברים על זימונים ועל הצבא...

אז למי שמעוניין:

אשכולות הדורשים מיונים:

תפקידי הוראה והדרכה במשרד החינוך – אלו כל מיני תפקידי הדרכה עם בני נוער וילדים בפנימיות ודברים כאלו.... אין לי צורך לפרט.

הוראה במסגרת החינוך הממלכתי דתי- כנ"ל

ניהול ואבחון כוח אדם – רכזת מתגייסים, מאבחנת מחקר.

רפואה- חובשת, סייעת רופא שיניים, פאראמדיקית, אחות מוסמכת, רכזת שירותי רפואה.

הפעלת מערכות התראה- בקרית שליטה, אלחוטנית ימיתף מכשירנית ימית.

תפקידי מבצעים ופיקוח – פקחית טיסה, עובדת מבצעים אויר, צפרית, מפעילת קש"ב טקטי.

תפקידי מודיעין – חוקרת מודיעין ימי, מפענחת תצלומי אוויר, חוקרת מודיעין אוויר, מפעילת מערכות מודיעין אלקטרוני מוטס, מש"קית ניווט ותחקור, מש"קית התרעה.

תיאום וסיוע בצה"ל ומשה"בט – חיילת שב"כ, חיילת בגופי תיאום ותכנון.

מקצועות שלא דורשים מיונים:

ניהול ואבחון כוח אדם – מש"קית שלישות, מש"קית כוח אדם ומידע, רכזת כוח אדם.

טיפול באדם – רכזת קישור וגיוס, מוקדנית שירות.

הפעלת מערכות התראה – תצפיתנית בלון, חיילת במערך מודיעין שדה.

הפעלת מערכות קשר ובקרה – מפעילת תקשורץ נתונים והצפנה.

תפקידי מבצעים ופיקוח – עובדת חדר הגנת קרקע, עובדת חדר מבצעים, מש"קית שליטה, עוזרת חזאי.

מקצועות המחשב – מפעילת רשת מחשב.

תפקידי מודיעין – עובדת חדר מודיעין, מש"קית מערך.

תפקידי שיטור ומשמר הגבול – בקרית גבול, חיילת משטרה, שוטרת צבאית, חיילת שירות בתי הסוהר.

טיפול באוכלוסייה אזרחית – חיילת רענון ערכות מגן, מש"קית תיאום וקישור.

רפואה – עובדת מעבדה רפואית.

לוגיסטיקה – עובדת ציוד בטיחות והצלה, סמלת מבצעים והובלה, מש"קית לוגיסטיקה, ספקית אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

ארגון היחידה – מש"קית משמעת, פקידת תשלומים.

מקצועות טכניים – בוחנת תחמושת, חיילת במערך הטכני בחיל האוויר, חיילת במערך הטכני ביבשה, טכנאית קשר טקטי.

תפקידי אחזקה – נשקית.

תפקידי פקידות וסיוע – רשמת, פקידה.

הכל מחולק לאשכולות, אני צריכה לבחור חמישה אשכולות ולדרג אותם לפי ההעדפות שלי במקצועות שדורשים מיונים, ולבחור שמונה מקצועות מכל אשכול במקצועות שלא דורשים מיונים. לפי מה שהבנתי, הציעו לי תפקידים דיי טובים, שדורשים קב"א דיי גבוה, אז זה טוב מצד אחד, אבל מצד שני, אני לא רוצה שנה ושמונה חודשים להיתקע עם מקצוע שיש לו שם ונחשב ליוקרתי ואני אמות משיעמום. ההורים שלי כבר יושבים וחושבים מה אני צריכה לבחור, ואני דיי יודעת מה אני רוצה, אבל זה שאני רוצה לא אומר שאני באמת אקבל את זה. משום מה לא קיבלתי קרבי, וזה למרות שיש לי פרופיל 97 (זה לא שהייתי הולכת לקרבי, אני פשוט רוצה שהם יחשבו שאני יכולה!), אני לא מבינה למה הם תקעו לי את המקצועות טכניים שם – אני ודברים כאלו ממש לא הולכים ביחד. נראה לי אני מתעלמת מזה, חסר לי שישבצו אותי שם, כי סה"כ הצבא משבץ אותך איפה שהוא רוצה, ואין בו היגיון. אבל ממש לא כדאי שאני אתעסק עם דברים כאלו, אני עלולה לעשות נזקים....

אתמול בערב הלכנו לראות את הסרט "הטינה". סה"כ היינו עמרי, חברות שלנו שיוצאות איתנו – אנדריאה, טלי ואולגה, אלון וחברתו אלונה, גיא, ענת, מור, תום ו... זהו. האולם היה מפוצץ ואחנו ישבנו בשורה 2. זה אמור להיות סרט אימה בסגנון יפני, אבל רוב הסרט אני פשוט צחקתי. הוא מבוסס על האמרה שיש ביפן, שאנשים שמתו בזעם או ביגון רבים (כלומר מוות לא טבעי) יחזרו לנקום במי שמתקרב למקום המוות. או משהו כזה. נכון, הדמויות שם לא סימפטיות במיוחד, ובהחלט היו רגעים שקפצתי,  אבל במקום לצרוח פשוט התחלתי לצחוק. הסרט פשוט חסר עלילה, הכל חוזר על עצמו בשינויים קלים, יש שם יותר מדיי אלמנטים שמזכירים את ה"צלצול". אפילו הילדה, או האמא, עדיין לא הבנתי מה זה, אבל הדמות הנקבית שם – דומה באופן מחשיד לסמרה (הילדה שגם נמצאת פה בכותרת, אגב, הירוק הזה עולה לי על העצבים) מה"צלצול". חשבנו שסמרה באה לעזור לילד הצוציק המעצבן שיש שם. עד עכשיו לא ממש הבנתי מי הורג את האנשים האומללים, האמא או הצוציק המעצבן. בכלל, כל הסרט אני וענת דנו בטמטומן של הדמויות, על כך שמגיע להן למות – כי הן טיפשות, ומחפשות את זה, מלבד דמות אחת שבאמת הייתה חכמה. באיזה שלב התחלנו לדבר על החלקת שיער יפנית. לא יודעת, אני לא התלהבתי מהסרט יותר מדיי, יכלו לעשות אותו יותר טוב. זה היה כזה משעשע, איך כל האולם צורח ואני רק מתפוצצת מצחוק. באיזה רגע של שקט שם, איזה אחד צעק "יא- בה – לה!".

אחרי הסרט, כרגיל הלכנו לשבת בארומה, ואני הזמנתי אייס שוקו, וזה היה גרוע, כי זה ברד בטעם שוקו, ולא הצלחתי לסיים את זה.

חזרתי מוקדם – בערך באחד וחצי, וקראתי קצת, ואז ניסיתי לישון. לא ממש נרדמתי, כל הזמן התעוררתי וחלמתי חלומות מוזרים או שהייתי ערה וחשבתי כל מיני מחשבות הזויות (תגובה פוסט טראומתית?), קמתי ממש מוקדם, ואבא שלי היה אמור לקחת אותי לתצפית האחרונה בביוטופ – אבל לא יכולנו לנסוע כי ירד גשם. ואני מרגישה ממש גרוע עם זה, ועוד לא הודעתי לשירן שבכלל לא הלכתי, שוב בגלל רגשות אדמה, ואנחנו צריכות להגיש את זה ביום רביעי וזאת הייתה אחריות שלי ואני מרגישה ממש חרא בגלל זה.

אוף מתפוצץ לי הראש!

אתמול היה לי יום חופשי, וקמתי לבוקר חשוך. ירדו כמויות של גשם, בתוספת רעמים וברקים. זה היה ממש כיף. סוף סוף מרגישים קצת חורף.

לקראת הצהריים סבתא לקחה את אחותי הקטנה לקריון לכבוד יום הולדתה שהתקיים יום קודם. אני ואחותי האמצעית החלטנו להצטרף אליה. ומתי נזכרתי לקום מהמיטה ולהתארגן? כשסבתא שלי התקשרה והודיעה שהיא מחכה לנו. לא הפסקתי לקלל וניסיתי להתארגן במהירות שיא. הצלחתי איכשהו לאפר את עצמי בשתי דקות.

קודם כל הלכנו לבית קפה – מסעדה, והאחיות שלי הזמינו תפוחי אדמה ברוטב שמנת ופטריות, ואני שתיתי קפה וקצת אכלתי מהן. ואח"כ גם התחלקתי בעוגה שהזמנו עם הזיקוקי דינור – עוגת שוקולד חמה בתוספת קצפת וכדור גלידה בטעם וניל עם פצפוצי שוקולד (הבטן שלי עושה קולות של רעב).

גם אמא שלי באה, ואחרי זה הלכנו לחפש לאחותי מתנה.

היא החליטה שהיא רוצה מכנסיים בצבע שחור, אבל לא מצאנו כאלו, אז בסוף קנו לה שתי זוגות נעלי ספורט, ממש יפות.

היום לא היה לי חשק לקום מהמיטה. אבל איכשהו גררתי את עצמי לשיעור אנגלית. וזה היה כל כך, אבל כל כך משעמם. תרגיל אחד עשינו במשך שעה. אני הייתי היחידה בכיתה שהצליחה להבין למה משפט מסויים לא נכון מבחינה דקדוקית. אני מרגישה כל כך חכמה.

אחרי זה היה לנו מבחן במתמטיקה, שמיותר לציין שלא למדתי אליו. אבל הלך לי דיי טוב, בתקווה שעשיתי את השאלה האחרונה נכון.

אחרי זה ניסיתי להכין את עצמי נפשית ללימודי ביולוגיה. הלכתי ללוח ביטולים ומה אני רואה? אין ביולוגיה!!! אחחח האושר.

המשקל שלנו לא עובד, וזה משגע לי את המוח. אני חייבת לדעת אם הורדתי במשקל או לא. טוב, אני אובססיבית. לפני כמה ימים קראתי פוסט שמישהי בולמית כתבה, וכל כך הזדהיתי עם מה שהיא כתבה. (לא, אני לא בולמית, הלוואי והיו לי את הכוחות להקיא בכל פעם שאני רוצה). שעשיתי את העבודה על האנורקסיה, פשוט מצאתי את עצמי שם. נכון, אני מודעת לבעייה, אבל אני חיה איתה. זה לא שאני מרעיבה את עצמי או משהו כזה, אני פשוט רוצה להיות רזה. אני רוצה שלפחות במשהו אחד אני אצליח. (אני יודעת, זו תפיסה מעוותת).

אני ואדיר עדיין לא מדברים. ואני נתקלת בו דיי הרבה בבית ספר, ואנחנו גם לומדים מתמטיקה ביחד. זה פשוט הרגשה לא נעימה. כואבת אפילו.

אני יודעת שאולי טוב לי בלעדיו, אבל בכל זאת.....

אז כמו שניתן לנחש, מצבי לא היה מי יודע מה טוב בזמן האחרון.

יום ראשון הייתה כאמור, השיחה עם אדיר (שני פוסטים למטה). אני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה, אני עדיין לא מבינה מה הייתה המטרה שלו. זה נראה כאילו הוא ראה יותר מדיי טלנובלות. לא הבנתי מזאת אומרת "לבסס את הקשר שלנו ביחד". מה, אנחנו הולכים להתחתן או משהו כזה? לא נראה לי.

ונפגעתי. לא נפגעתי כי "אוי אני אוהבת אותו מה אני אעשה בלעדיו? בו- הו", אלא נפגעתי כי סמכתי עליו. כי חשבתי שהוא ידיד שלי. כי חשבתי שבאמת אכפת לו ממני. אבל פתאום השיחה הזאת. נכון, אף אחד לא מוכרח להיות איתי בקשר, אבל היחס שלו, היחס שלו, כאילו הוא יכול לשחק בי. היחס שלו, שהוא נותן לי אישור על זה שאני "נורמלית".  היחס המזלזל הזה, שפתאום הוא רוצה להתרחק כי אני משום מה "מסוכנת". היחס שלו, כאילו הוא הכל יכול, הקדוש שעוזר להדר המסכנה.

אז כן. נפגעתי. בכיתי. כי האמנתי בו. כי באמת ובתמים האמנתי שהוא טוב כלפיי. אבל טעיתי. טעות מרה. בכיתי, כי הנה, אני שוב נותנת לו לדרוך עליי. הוא לא זרק אותי פעם אחת. הוא זרק אותי כל כך הרבה פעמים. שוב ושוב אני נפגעת ממנו, נותנת לעצמי להישבר ולבכות. נותנת לו לשבור אותי לאלפי רסיסים קטנים. וכל פעם זה מחדש.

אבל לא, אני לא אשפיל את עצמי. אם הוא רוצה, שידבר איתי. ונכון שאני נאבקת בדחף שלי לשלוח לו הודעה, אבל אני לא שולחת. אני לא אשפיל את עצמי יותר ממה שכבר השפלתי עד כה.

הוא מתעלם ממני, ואני אתעלם ממנו. שהוא יחליט מה הוא רוצה מעצמו.

אני ועוד מספר אנשים חושדים שהחברה שלו אמרה לו לעשות את זה (זה דיי ברור האמת). אם כן, היא טיפשה והמוח שלה כנראה בגודל זערורי.

ביום שני סתם הגעתי לבית ספר, התבטלו לנו שיעורי ספרות וחיבור, וטוב שמישהו טרח להודיע גם. אבל לפחות הספקתי להראות את מה שמורני כתבה לי. היא ביקשה להישאר בעילום שם. חופית אמרה שזה יפה, וחשבה שזה רועי, או מור או אלון כתבו. מורן אמרה שזה יפה, ושאני צריכה לבחור את מה שאני אוהבת, אם כי משום מה השורה האחרונה נראית לה נדושה. רויטל אמרה את אותו הדבר, והוסיפה ששלה יותר יפה. ממש לא. טוב יש לה מין שיגעון גדלות כזה, ציטוט שלה "אני כיוצרת."

הפכתי לאחרונה לתולעת ספרים קטנה. קראתי את "ילדות גדולות לא בוכות", שזה ספר נהדר, ואחר כך התחלתי לקרוא את "בנעליה". נשארתי ערה עד עשרה לשתיים בלילה אתמול, והכל כדי לסיים אותו. אפילו בכיתי בסוף.

ועכשיו התחלתי לקרוא את "ג'ונו וג'ולייט".

היום בקושי הצלחתי לקום בבוקר, מאחר וישנתי כולה חמש שעות בתוספת חלום מטריד. כל כך לא רציתי לקום מהמיטה, היה כל כך כיף מתחת לפוך, ומה גם שירד חתיכת גשם, אבל ידעתי שאני צריכה לקום.

היה לנו שיעור חיבור, ספורט התבטל – אז הלכתי לחופית ואז הבייתה. שעתיים אנגלית ומתמטיקה. היה אמור להיות לנו מבחן, אבל גיליתי בבוקר שהוא נדחה ליום חמישי.

ולאחותי הייתה היום יום הולדת 12.

מחר יש לי יום חופשי. שוב.

נכון שאהבתי עד למאוד את העיצוב הקודם, אבל התחשק לי לשנות קצת.

אל תבכי.

שלא תעזי.

אלוהים, שמישהו ירחיק ממני דברים חדים.....

ביום שישי בערב, עשינו חידוש מרענן: יציאה לסנוקר. האמת, לא היה לי ממש מצברוח.

קמתי מהשינה עם גב כואב, ראש כואב ובחילות מעצבנות.

עד לרגע האחרון לא הייתי בטוחה באמת שאני הולכת, אבל עמרי התקשר ושאל ללא הרף "את הולכת נכון? נכון? נכון?" ענת לקחה אותנו,כולל את המור, ונסענו למקום שיש בו את הסנוקר, וחיכינו לאלון, גיא ורועי שבאו במונית. וחיכנו באוטו דיי הרבה זמן.

בסוף מצאנו אחד את השני (אווו כמה מרגש!) ועלינו לאולם, וקיבלנו חדר משלנו. אחחח אנחנו ממש V.I.P.

אני ממש לא יודעת לשחק. אצל הדודים שלי יש שולחן כזה בבית, אבל אף פעם לא ניסיתי יותר מדיי לשחק עם זה. אז אני ממש גרועה. אבל ברמות. אז לא ממש שיחקתי. ועמרי אמר שדווקא מתאים לי לשחק, כי אני  הכי מתקרבת ללהיות ערסית. בגלל שהיו לי חברים ערסים. אבל זה ממש לא נכון. זה היה ממש מעליב.

אחרי כן שירדנו למטה ראינו את רויטל, דרור, חופית, ערן וחיית המחמד. יצאנו החוצה, וחשבנו המון זמן מה לעשות עכשיו.

החלטנו שבאים אל אלון. לא היה מקום לכולם באוטו, ככה שיצא שגיא ורועי היו צריכים לבוא במונית, אבל כרגיל הם הבריזו ואפילו לא טרחו להודיע לנו. ממש חוצפה.

ישבנו אצל אלון וסתם הייתי שפוכה מעייפות, והם לא הפסיקו לחפור על דברים משעממים, וחשבתי שכבר היה עדיף להישאר בבית.

חזרתי בערך בארבע ומשהו.

היום אחרי הצהריים הלכתי לבקר את מורני. והיה ממש ממש כיף! לקחתי ממנה 19 ספרים. כן, קראתם נכון. מה לעשות, יש לי המון זמן פנוי, ועדיף שאני אנצל אותו בקריאה.

גם אחרי שלקחתי את הספרים, הספרייה שלה הייתה מלאה. חוץ מזה, היא כתבה לי משהו לספר מחזור:

"הכתיבה אצלה כישרון חבוי ומדהים,

צנועה מאוד ואוהבת ת'חיים,

בדם שלה זורמים 'היהודים',

שקטה שקטה, אבל סוערת מבפנים."

וזה ממש יפה, ומשקף אותי הרבה יותר טוב. עכשיו בטח רויטל תעלב שאני משנה (כי היא כתבה עליי בפעם הקודמת) אבל לא ממש אכפת לי. זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה.

אחר כך גם הילה הגיעה, והיא גם החזירה אותי הבייתה! (טוב נו, יש לה מלווה, אבל למה להיות קטנוניים?). והיא נוהגת טוב.

ובכלל, זה היה סופשבוע שהתחיל לא משהו, אבל הסתיים טוב.

ובנימה אופטימית זו, אלך לאכול משהו כי בטני מקרקרת, ואז להתחיל לקרוא.

(כמובן שזה בסדר שאחותי תשב כל הלילה במחשב ואני לא. מאוד פייר. אבל מאוד. ארגגג)

אחד הדברים המבאסים היה לחזור לבית ספר, אחרי כל כך הרבה ימי חופשה.

אז חזרתי לבית ספר בהברזה אופנתית משיעור חינוך. השיעורים האלו כל כך מיותרים בעיניי, המורה סתם מנסה למשוך זמן, וגם ככה אי אפשר לקיים בדעה דיון נורמלי. יש לנו שני ילדים בכיתה והם מרוקאים (תכף תבינו למה אני מדגישה את העובדה הזאת) והם לא מפסיקים לומר על כל דבר "האשכנזים אשמים! האשכנזים דופקים אותנו!" די! די! די! מסכימה, בשנות החמישים והשישים באמת היה קיפוח, אבל דיי כבר! עברנו את הימים האלו, ונמאס כבר שיש כאלו שנהנים לשמור על תדמית המקופחים. עוד מאמרות השפר שלהם "השמאל בוגדים! צריך להרוג את כל השמאלנים והערבים!". אז ככה שממש לא בא לי לשמוע את זה ולהתעצבן, ובכלל לנסות להביע את דעתי, כי לא בא לי לשמוע את הצרחות שלהם. (אז כן, אני שמאלנית, בעד ההתנתקות ונגד סרבנות כלשהי. חשפתי את עצמי!).

באתי ישר לביולוגיה, וגם העתקתי את לוח המבחנים החדש שקיבלנו (לא עמוס מדיי, תודה לאל). ביולוגיה עבר סביר, ואחרי כן הלכתי הבייתה.

ביום חמישי בדקנו עם המורה לאנגלית את הבגרויות, ומסתבר שעניתי נכון על הכל. אבל אני לא רוצה לפתוח פה לשטן. וחוץ מזה, נאמר לי שאי אפשר לעשות את הפרוג'קט לבד. וכבר נלחצתי, כי כבר עשיתי את הכל, אז באתי למורה ואמרתי לה את זה, ובסוף היא אישרה אך ורק לי לעשות לבד. אח, כמה טוב להיות חביבת המורה בלי לעשות שום דבר מיוחד.

בערב הלכתי לחופית, בשביל לעבוד על ספר המחזור שלנו.

באתי אליה כשהיא עוד לימדה שיעור פרטי, אחרי חצי שעה באה מורן. וסתם ישבנו במטבח ודיברנו על כל מיני דברים מאוד מרתקים. (ומי שמכיר את הנפשות הפועלות, יכול לשער על מה דיברנו )

אחרי שעה ומשהו הגיעה רויטל, ואז התחלנו לנסות להמציא דברים. הסתכלנו בכל מיני ספרי מחזור ישנים – של האחים הגדולים של חופית, ומורן הביאה ספרי מחזור מהבית ספר של אמא שלה (אמא שלה היא מורה), ונחשו את מי ראיתי שם? כן, את איתי, החבר שלי לשעבר. והוא יצא ממש זוועה בתמונה. והוא היה בכיתה של... מיוחדים, נקרא לזה ככה.

אז רוב הזמן חופית בהתה בספרים וניסתה להעתיק, ורויטל התעצבנה על זה.

חוץ מזה חופית זעמה על מורן בטענה שהיא הורסת את הספר מחזור היקר שלה. וכל הזמן אמרנו לה שאנחנו רעבות, אבל היא לא הביאה לנו אוכל! והיא אפילו לא ליוותה אותנו לדלת!

בכל מקרה, הצלחנו לכתוב על תשע אנשים (כולל אותנו).

זה בערך מה שנכתב עלי (אני פשוט סנילית, לא זוכרת כלום)

"תמצאו אותה מוקפת חברים,

אוהבת לשמוע את 'היהודים'

יש לה כישרון כתיבה – אין על מה לדבר,

ועל כוסית וודקה לא תוותר."

זה כעיקרון, וזה דיי נחמד. מה שחופית רצתה שיכתבו עליה יצא מאוד שחצני.

בסוף חזרתי ב-11 הבייתה, והלכתי לישון. רעבה.

היום למדתי רק שעה ספרות, ואני גאה בעצמי שהצלחתי לברוח מבית ספר!

טוב אני אסביר.

יש חוק כזה, שאוסר על תלמידים לצאת בהפסקה הגדולה מחוץ לבית ספר, גם אם הם סיימו את הלימודים, וצריך להמתין לסיום ההפסקה.

אז השומר עומד שם ולא נותן לאף אחד לצאת. מה יותר הגיוני? שכל פעם ייצאו מעט תלמידים, או שתצא חבורה אחת גדולה של תלמידים? זה לא יותר מסוכן?

אז בכל מקרה, יש לי יתרון בכך שאני קטנת מימדים, והצלחתי לחמוק לשומר מתחת לאף.

אמא שלי בבית והיא מנקה, והיא ביקשה ממני לנקות את החדר שלי, ואני בטוחה שהיא תבקש ממני לעשות עוד דברים.

אז בנתיים, אני אלך להקליד את העבודה שלי באנגלית למחשב.

שבת שלום.

אלו היו שלושה ימים של כיף מוחלט – חופש מבית ספר.

יום ראשון היה היום החופשי, ולא עשיתי בו כלום.

יום שני, היה יום חופשי לפני הבגרות. הלכתי עם אמא שלי לקריון, ויצאנו ברכוש רב.

קנינו שתי פיג'מות, אחת לאחותי בצבעים של כחול ואדום ואחת לי בצבעים של שחור וורוד.

יש חנות של סבונים וכל מיני מוצרים כאלו לאמבטייה, וקנינו שם פילינג לגוף בריח וניל, והיום השתמשתי בו והוא ממש טוב! אני כל כך אוהבת את השטויות האלו.... וחוץ מזה, להתחיל ככה את יום זה מאוד מרענןJ

וחוץ מזה קניתי לק אדום וחזייה אדומה, ואמא שלי גם קנתה לעצמה דברים.

היה סטוק דיי והיו המון הנחות, אבל לא מצאתי שום דבר.

אה, וגם קיבלתי תעודה.

והנה הציונים למי שמעוניין:

ספרות – 80

חיבור – 75

אנגלית – 85

ביולוגיה – 75

ספורט – 75

מתמטיקה - 75

והיום הייתה הבגרות באנגלית. זה היה ממש נחמד, כי לא היה צריך ללמוד. בפועל, כן למדתי – בעשיית הפרוג'קט שלי לאנגלית. (אני אוהבת לכתוב "פרוג'קט" – זה נשמע חכם!). אז בכל אופן, אני עושה את לבד, את הראשון סיימתי ואני עשיתי על "השפעת מוזיקת רוק על בני נוער" ואת השני התחלתי לעשות, על אנורקסיה.

בשש הייתה הבגרות, בהתחלה הייתי לחוצה, אבל בדרך לבית ספר התחלתי לדבר לעצמי באנגלית כדי להירגע.

אני חייבת לציין שמעולם לא ראיתי את בית ספר כל כך עמוס.

הבגרות הייתה קלי קלות, תוך חצי שעה הייתי בחוץ, ואני מצפה לציון טוב.

מחר בית ספר.

באסה.

שם מלא:  הדר. וזה מספיק.

תאריך לידה:  26.9.87

ת.ז: לא מגלה ולא מגלה!

תיאור פיזי:  אתם יכולים להסתכל ברשימה בצד....

חיה נערצת:  ינשופים. הם נראים כל כך חכמים.

ספרים:  גם זה ברשימות בצד....

טי וי : צופה כשמשעמם.

סוג הומור:  שחור ומתוחכם.

תכונות/ התנהגויות סקסיות:  כרזימה, מסתוריות, חוכמה.

תכונות/ התנהגויות שאני בזה להם: צביעות, אכזריות, רוע לב, טיפשות.

תכונות אהובות בי:  דאמ, אין לי מושג. רגע, יש לי רעיון! שכל אחד ירשום בתגובות למטה מהן התכונות הטובות שלי!

תכונות מאוסות בי: ביקורתית, פסימית, חוסר יכולת לשמור על הפה, נטייה לפלוט דברים מביכים כשאני שיכורה, עצלנות.

צבעים: כחול, אדום, סגול, שחור.

סגנון מוסיקלי:  רוק.

שירים:  השיר שרשום בכותרת.

זמרים/להקות:  גם זה נמצא ברשימות בצד.

נשים קלאסיות: אנג'לינה ג'ולי.

גברים קלאסיים:  ריצ'ארד גיר? זה נחשב קלאסי?

מילים/ הברות/נהמות: גררררררררר

סקס אחר:  אני אוהבת סקס רגיל. תודה.

תנוחה מועדפת:  המיסיונרית? זה הכי נוח....

סיגריות: ווינסטון כחול.

הסמים שלי:  ריח של שיער חפוף. ובשמים של אנשים.

הרגל מגונה:  אהמ

מקום גיאוגרפי שארצה להיות בו:  במיטה שלי.

משקה:  השוקו שיש בקפיטריה בבית ספר שלנו. אני אף פעם לא קונה, אני תמיד לוקחת שלוקים ממור ומרועי.

אוכל: שוקולד.

עקרונות ברזל:  מניסיון, כל העקרונות שלי נשברים.

משפט שעושה לי את זה:  האמ....

הרכב הסקסי ביותר עליי אדמות: מבחינתי רכב זה חתיכת פח צבועה.

אושר עילאי:  להצליח לישון נורמלי.

חלום פרוע:  החלומות שלי לא פרועים, הם מטרידים ומוזרים.

בילוי אידיאלי:  להיות עם החברים שלי.

לעולם לא יתפסו אותך עם:  לק ורוד?

לעולם לא יתפסו אותך בלי:  תחתונים וחזייה.

סגנון לבוש: ג'ינס, טי שירט ונעלי ספורט.

מקווה מים (אוקיינוס, ים, ימה, אגם, נחל, או בכלל יבשה)?: ים.

הדבר הכי יפה שעשו עבורך:  היו כל מיני דברים... אני לא זוכרת....

הדבר הכי יפה שעשית לאחר: you tell me

גבר חלומי:  ג'וני דפ.

מתנגן במערכת:  American Hi-Fi - Flavour Of The Week

עונה: חורף.

במיטה - אלכסון או מאונך: מאונך.

הדבר הכי מביך שקרה לי:  פעם אחותי פתחה לי את הדלת ברגע אינטימי....

עיר: תל אביב

"אני..." במשפט: עייפה.

מסר לאומה: כולם מתים בסוף.

נלקח מכאן