הכל בטיוטאות בנתיים.

הראשון - מותק של פרוייקט.

דברים שאני אוהבת  במיוחד:

ג'ינס: יש לי בערך עשרה ג'ינסים בארון, אני חורשת רק על שלושה מהם.

סניקרס:  אם הכוונה היא לנעלי ספורט – אז יש לי נעלי ספורט של סקצ'רס באפור – כסוף.

תחתונים:  אני אוהבת את כל התחתונים שלי, אבל כמה שמיוחד: תחתונים עם תחרה שקופים במקצת בצבע שחור, והשני בצבע אדום, תחתוני  תחרה בצבע ורוד של ויקטוריה סיקרט, וחוטיני בצבע שחור. אבל אני לא עושה אפליות. אני אוהבת את כולם!

בושם: 212 של קרולינה הררה. אבל אני רוצה להחליף להוגו החדש.

שמפו: הד אנד שולדרס, עם אנרגייה מהאוקיינוס.

מרכך: של קרמה, לשיער צבוע.

ספק טלויזיה:  אין לי לא הוט ולא יס. יש רק ערוצים 1,2.

ערוץ טלויזיה: ערוץ 2?

תכנית טלויזיה: השיר שלנו, ארץ נהדרת, ניפ/טאק.

תחנת רדיו: גלגל"צ.

עיתון יומי: מעריב.

ספר:  יש פה רשימה נכבדת בצד, אני לא יכולה לבחור אחד.

אוכל: פסטה.

מתוק: שוקולד.

יוגורט: לא אוהבת.

מסטיק:  לא אוהבת.

 תה: נענע.

רכב: אין לי רישיון, כך שחבריי שלוקחים אותי למקומות יכולים לבוא עם איזה רכב שמתחשק להם. אני לא בררנית.

מסעדה/בית קפה: אין משהו מסויים.

בר: לא יוצאת לברים.

מועדון: כנ"ל.

מכון כושר: לא הולכת.

סיגריות: לא מעשנת.

והשני- גם אני מנגה. והנה בובת המנגה שלי:

ואני? אני בסדר. מדיי פעם צריכה לפרוק רגשות שליליים.

קטע שנגע לי ללב ואני נורא מזדהה איתו כרגע:

"שלום", הוא אמר לפרח.
אבל היא לא ענתה.
"שלום" הוא חזר.
השושנה השתעלה, אבל לא כי היתה מצוננת.

"הייתי טפשה." אמרה לבסוף, "אני מבקשת את סליחתך. נסה להיות מאושר..."

[הנסיך הקטן.]

לקחתי אותנו ממנה.

תפסיקי כבר עם הדכאונות שלך. תפסיקי לבכות כמו איזה פוסטמה עם קבלות, כי אין לך סיבה. את סתם הורסת לכולם ולעצמך.

תפסיקי לחשוב שאת שמנה ומכוערת, כי את לא.

את פשוט היית במחזור, ובמחזור את אוכלת יותר מכרגיל, מה יש, כולה הורמונים.

יש מישהו שאוהב אותך כמו שאת, וחושב שאת יפהפייה ומדהימה.

אבל את דופקת את הכל.

הוא יפסיק לאהוב אותך בקצב הזה.

זה שאת אפס לא אומר שאת שמנה.

קחו אותה ממני. שלא תעזי לחזור, חתיכת כלבה. תעזרו לי....

הימים של הזמן האחרון משתנים ומבולבלים. לרגע אחד טוב, לרגע אחד רע. מפנקת את עצמי עם מלאי ספרים, מקלחות ארוכות ופחמימות.

יום אחד מלא בבכי, עצבות. הטחתי את הסלולרי על הרצפה מרוב עצבים. קצת נדפק, עכשיו חזר לנורמלי. ישבתי במיטה בוכה ועצובה, ולא היה לי כוח לעשות וחשק לעשות כלום. זה עבר. עבר באמצעות חיבוק ונשיקה, ומשחקי טאקי בלילה. עכשיו הכל מושלם, פחות או יותר.

בין לבין הייתי חולה. כאב ראש, גרון מציק, חולשה. שותה הרבה תה עם נענע וישנה.

עבר תוך שלושה ימים. באתי למשרד של אמא, היא קיבלה עוד חדר, עזרתי לה לסדר. מתייקת, מניילנת, מדביקה. עבודה למופת.

אחר כך הולכות לאכול טוסט וסלט, וקופצות לגרנד קניון עם סבתא. שעות ספורות של הנאה.

בנתיים קיבלתי שידה חדשה, עתיקה, שסבא שיפץ. במשך יום שלם ניקיתי את הכל, סידרתי את כל הדברים, זרקתי, הארון מסודר למופת. טיפ: את הנעליים כדאי לשים בקופסאות שקופות, שאפשר לקנות בגולף אנד קו. במקום סתם לאחסן אותן בקופסאות נעליים, ככה אפשר לראות איפה מה. יותר פרקטי ואסתטי.

יום הולדת לאחותי. נוסעים לנאפיס. כיף וטעים.

יום שישי נוסעת עם אמא, סבא וסבתא לת"א. סבא וסבתא אוספים אותנו. שותים קפה ואוכלים מאפה, נכנסים לבית התה של ויסוצקי, היום זו סתם חנות של כלים יפים, פעם היה שם בית תה. אני זוכרת כשהייתי קטנה ואני ואמא היינו נוסעות לת"א, תמיד היינו יושבות בבית התה, הייתי מזמינה תה מתוק שנקרא גינת הפרחים של סבתא, ופרנץ' טוסט עם גבינה צהובה.

אחר כך סבא וסבתא נוסעים לאופירה. אני ואמא הולכות משדרות רוטשילד עד יפו. רוצה לגור יום אחד באחד מהבתים היפים של נווה צדק. יפו, שוק הפשפשים. ראית חנות אחת, ראית את כל החנויות. הדבר הטוב היה פיתה עם זעתר ולבנה אצל אבולעפיה.

הולכות דרך הטיילת, תופסות מונית לדיזינגוף. מטיילות בסנטר, וממשיכות עד לכיכר.

נוסעות לאופירה, לאסוף את סבא וסבתא. אוכלים בייגלה חם.

נוסעים לחברה של סבא וסבתא, שגרה בכיכר המדינה. יש לה כלבה קטנה, כלבת בייגל כזו, כל כך חמודה ומתוקה, אפשר להרים אותה על הידיים.

חוזרים בערב.

נפילת סטרונין.

גזרת חברים, דיי בסדר. "את מתנתקת מאיתנו". אני לא הולכת לשום מקום.

הילה הייתה אצלי על מדים. מתגעגעת אליה.אתמול פגישה עם רועי ועם מור.

הוא ממלא את רוב ימיי ולילותיי. הייתה לו יום הולדת, 19. אני כל כך אוהבת אותו. מתגעגעת. עם כל הקשיים, אני יודעת שאינני יכולה בלעדיו. יש לנו חיבור מדהים ביחד.

זכרון הלילות האחרונים, עוד מתוק וגורם לי לחיוכים מאושרים.

עוד קצת פחות מחודש נפרדת מהחיים האזרחיים. יש עוד דברים לעשות.

אצל רופא עיניים הייתי, ואת מלאי העדשות חידשתי. קוסמטיקאית – מחר. צריכה לחדש את הצבע ולהסתפר לפני, לחדש מלאי גלולות, לעשות רשימה של דברים שצריך.

רוצה-לא רוצה.

הכתיבה נשפכת ממני, בלי שאני רוצה, זה טוב ככה. כמו פעם.

הכלבה של הילה מתה.

היום הילה התקשרה אליי מהצבא להודיע לי. היה לה סרטן בכל הגוף, והיא נורא סבלה, אז היו צריכים להרדים אותה.

מצחיק, כלבים ובעלי חיים בכלל הם כמו בני אדם לאנשים שמגדלים אותם, ובסוף הם גם מתים ממחלות של בני אדם.

ואני נורא עצובה.

כי אני מכירה אותה מאז שהיא הייתה גורה קטנה, ותמיד אהבתי ללטף אותה ולשחק איתה, ואפילו יש לי תמונה שלה בתור שומר מסך בסלולרי, ועכשיו היא כבר לא תהייה יותר.

אולי עכשיו היא בגן עדן של הכלבים, ולא כואב לה יותר, והיא קופצת ורצה ואוכלת פסטרמה כמה שהיא רוצה.

החדר שלי, בו אני שורצת רוב שעות היממה.

שטפתי רצפה, ניקיתי אבק, סידרתי את השידה ואת הארון, את הקופסאות נעליים זרקתי ואת הנעליים שמתי בקופסאות שקופות, בקיצור יצאתי מרוצה ואף צילמתי. רק התמונות יצאו לי מטושטשות!

וילון:

השידה החדשה מבחוץ:

וכך היא נראית מבפנים:

תמונות קולאז' שאמא עשתה לי:

אוסף הקופסאות שלי:

המדף של הספרים, חלק קטן מאוד מכל הספרים שקראתי עד כה:

הבבושקה:

הנעליים הראשונות שלי. אני תולה אותן בחדר, אומרים שזה מביא מזל טוב.

הוילון שעל הדלת:

הארון הצנוע שלי:

האיפור שלי:

הצעיפים שסבתא סרגה לי:

פחות או יותר.

החורף תוקף אותי - אני מרגישה חלשה, עייפה, עם גרון כואב ומיגרנות מהגיהנום.

כל היום הייתי במיטה, והסרחתי את הפיג'מה (כמו שאבא אוהב להגיד. אבל אני לא מסריחה. באמת.)

לפחות יש לי שמפו חדש, עם אנרגייה מהאוקיינוס.

אני אלך להתכרבל בסדין החשמלי ולקרוא ספר.

ולצפות בניפ/טאק עם תה נענע.

אח, אני מרגישה כמו זקנה.

לאחרונה לא טוב לי. אני מרגישה שהכל מתפרק לי בידיים, מתמוסס בין האצבעות.

אני נראית מזעזע.

השיער שלי נראה חסר חיים, העור בצידי האף מתקלף. אני אוכלת כל הזמן, וכואבת לי הבטן.

אני מרגישה שבא לי לישון כל היום.

אני יודעת שאני צריכה לעדכן פה קצת.

אז היה חנוכה. לקחתי את אחותי לשני סרטים – חתונת הרפאים והארי פוטר. משניהם נהניתי מאוד.

רכישות חדשות – חזיות חדשות, שתי פיג'מות.

העפתי גם את השולחן מהחדר שלי, סבא משפץ לי שידה, אני מחכה שתהייה מוכנה.

הילה התגייסה.

יצאנו כמה חברים לבית קפה לכבוד זה. אני לכבוד הגיוס לא עושה כלום. לוקחת את הפקלאות שלי וזהו. לא צריך לעשות עניין, זה לא שאני נוסעת לחו"ל לשנתיים ולא חוזרת.

אני כאן, רק בצבא.

יום לפני הייתי אצלה. באו גם מורני ועוד ידיד שלה. הוא דיי מעצבן. מאז שאני מכירה אותו הוא פוזאיסט כזה, אחד שתופס מעצמו. ונכון, הוא בחור שנראה טוב והכל, אבל חלאס! יש בחורים הרבה יותר יפים ממנו. ועכשיו הוא פרח טייס – אז בכלל הוא תופס מעצמו.

הוא משום מה חושב, עוד מאז התיכון שאני ורועי חברים. בהתחלה זה היה משעשע, עכשיו זה מציק.

בכל מקרה, עצוב לי ובודד לי.

היא כל כך רחוק (הבסיסים של חיל האוויר הארור הזה. לא יכולים להיות קרוב לבית?).

ועצוב לי.

לא הולך לנו טוב. בכלל לא. בעיקר בזמן האחרון, אנחנו לא במצב טוב. והכל בגללי. אני רגילה להרוס דברים. לי רע, לו רע, ובכנות – אני חושבת שהוא יבין שאני לא שווה כלום והוא יעזוב אותי.

אני קוברת את עצמי בספרים, ומתעטפת בשמיכות ובבכי.

נמאס לי לאכול כמו בהמה.

ואני לא רעבה כל כך. אני סתם אוכלת.

וזה מציק.

אח"כ סתם כואבת לי הבטן.

אני רוצה שהכל יעבור.

אני רוצה לישון עד שזה ייפסק, כי אני יודעת שאפול.

נדמה לי שהיא חוזרת.

ככה היא.

מנצלת את ההזדמנות הראשונה לחזור.

אין לי כוח להילחם.

אין לי כוח לכלום.

רוצה חיים אחרים.

גם בתור תינוקת, אני צופה אל העתיד.

אני ואבא משחקים.

אני בת שנתיים

אני ואבא מאכילים פרה.

אני בת חמש. תתעלמו מהזוועה שיש לי על הראש.

אני בת שבע. אני מנסה להחליט מה יותר מזעזע, הפוני או המגפיים.

זה הסיפור שכתבתי לפרוייקט הסיפור הקצר של הדודה מלכה. תביעו את דעתם.

לחיות בלעדיו.

במלחמה הזאת אני אפסיד. להילחם בשעונים מעוררים זה הדבר הכי מטופש בעולם, לא משנה מה לא תעשי, הם עדיין ימשיכו לטרטר בקול הצורמני שלהם, עד שתהיי חייבת לקום מהמיטה ולכבות אותם, ואז אין שום סיכוי שתחזרי לישון מחדש.

בכלל, השעון המעורר נלחם בי, כי הוא מעיר אותי למציאות שאני לא רוצה להיות בה.

אז אני קמה כל יום בשבע בבוקר, מטיילת יחפה על הרצפה הקרה. ואז כמו על טייס אוטומטי, אני עושה מקלחת, ואז הולכת עם תחתונים וחזייה לשתות קפה. מתלבשת, מתאפרת, עולה על עקבים ונוסעת לעבודה שלי בתור מפיקת אירועים.

נמאס לי כבר מהעבודה הזאת, כמה אני יכולה לארגן לאנשים שמחים אירועים שמחים עוד יותר, בזמן שכל הנשמה שלי שחורה מרוב עצב.

אבל אני לא יכולה להתפטר. לא עכשיו. וגם אם אני אתפטר, מה אני אעשה בבית.

רק אזכר במציאות שלי.

אלמנה בת 27.

חשבתי שבגיל 27 החיים שלי ייראו מושלמים. היה לי הכל. עבודה מעניינת, דירה משל עצמי, עם ריהוט בצבע בוק ומקלחת בגוונים של כחול, וחדר שינה שרק התחנן שיעשו בו סקס. היה לי בעל, וכל בוקר היינו שותים קפה כשאני לבושה בתחתונים וחזייה, ואם היה לנו זמן היינו עושים את זה על השולחן במטבח. אפילו חשבתי שיהיו לי ילדים בקרוב, וכבר תכננתי להפסיק עם הגלולות ולתכנן את הילדה המושלמת שתהייה לי, ואיך אני אעשה לה קוקיות כל בוקר.

אבל הכל נגמר.

שש שנים של חברות, מתוכם שנתיים נישואים, נגמרו בלילה אחד, כשהוא חזר מאוחר בלילה מהעבודה, ואיזה נהג משאית אדיוט פגע בו.

מאז אותו לילה, כששוטרים דפקו לי בדלת ובישרו לי את מה שאני לא רציתי לדעת, החיים שלי לא אותו הדבר.

ההלוויה והשבעה עברו לי כל כך מהר, לא ראיתי שום דבר בעיניים.

רק אחר כך, הייתי  צריכה להתחיל להתמודד עם החיים.

לא יכולתי לחזור לעבודה. במקום זה ישבתי בבית. העפתי את כל חפץ שקשור אליו. את התמונות דחפתי לתוך קופסה ונתתי לאחותי, שתשמור עליהן בנתיים.

רק את הבושם שלו, הוגו, שקניתי לו פעם, שמרתי. רק כדי להיזכר בריח שהיה כל כך אופייני לו. החלפתי את המיטה, ניקיתי את כל הבית, כולל פנלים ומאחורי הארונות והמקרר. לא יכולתי להשאיר ממנו שום זכר, לא יכולתי לחיות בתוך הדברים שהיו לו, הדברים שהוא נגע בהם.

חבל שזכרונות אי אפשר למחוק.

ואז ישבתי בבית.

לא עושה כלום, רק בוהה בקירות.

"אלה", אמרו לי כולם, "את חייבת להתמודד. את חייבת להיות חזקה ולהמשיך הלאה".

זין עליהם. לא רוצה להמשיך הלאה. איך אני יכולה לשים את הגבר היחיד שאי פעם אהבתי מאחוריי.

במשך שלושה חודשים ישבתי בבית. הסתובבתי כמו סהרורית, ולא התקלחתי, ולא ניקיתי ולא בישלתי ולא כלום.

עד שאמא שלי באה לקלח אותי, ולבשל ולנקות, ואמרה שאני חייבת לחזור לעבודה, לפחות לעשות משהו עם החיים שלי.

אז חזרתי לעבודה. אבל הגעגועים לא מרפים. אין יום שבו אני לא חושבת עליו, ומחכה לו שיחזור. אני מריחה כל לילה את הבושם שלו, ולא מפסיקה לקרוא לו שיבוא. שיחזור אליי. איך הוא יכול להשאיר אותי לבד עם החיים המסריחים האלו.

אחותי אמרה שהיא תביא לי חתול, כי חיות עוזרות בזמן משבר. כאילו שאיזה יצור פרוותי יוכל להציל אותי מתהומות הייאוש, הבדידות והגעגועים האלו, והמוני הדמעות.

אם רק מישהו היה מבטיח לי שאני אתאחד איתו בעולם הבא, הייתי מתאבדת מזמן.

זה מישה, החתול החמוד ומשוגע של אבא בעבודה. תראו איך הוא גדל.

*כל התמונות מלבד התמונה השישית צולמו ע"י אחותי. את התמונה השישית אני צילמתי.

אני ומישה מתפנקים:

מישה נעמד על שתי רגליים אחוריות. היה ממש קשה לתפוס את התמונה הזאת.

תראו איזה שמן!

מישה חתול עם חזון!

הייתה מושלמת, בעיקר כשהיא הייתה עם הגבר הכי מושלם עלי אדמות

(אני מחפשת מה להזמין, 31.12.05)