התרגלתי במהרה לחיי האזרחות והבטלה. רוב הזמן אני ישנה וקוראת, אני חושבת שאני משלימה את כל שעות השינה האבודות שלי. ב-18 לפברואר מתחיל הקורס פסיכומטרי שלי, לכן אני לא יכולה לעבוד, התחלתי ללמוד את המילים, וגם קיבלתי שתי חוברות, אחת באנגלית ואחת במתמטיקה. את האנגלית סיימתי, ודווקא הלך לי טוב, ואת המתמטיקה אני עושה עכשיו וזה מעצבן. אני נזכרת בכל אותם שיעורים בתיכון ואני מצטערת שלא הקשבתי. בחיי, קשה לי להיזכר בבסיס, אחרי שכל כך הרבה זמן המוח שלי לא עבד יותר מדיי.

נוספו לי דאגות חדשות- אני צריכה להירשם שוב לקופת חולים וגם לשלם ביטוח לאומי. וזה מאוד לא זול! איך בדיוק אני אמורה לשלם אם אני לא עובדת ואין לי כסף? ממה בדיוק? מהאוויר? אולי אני לא אשלם והם לא יידעו? (בהנחה ואף אחד מביטוח לאומי לא קורא את הבלוג הזה).

רוב הזמן אני יושבת לי בבית ומנסה להעביר את הזמן.

משעמם לי.

החבר שלי ניגש לבחינה הפסיכומטרית עוד שבועיים, ככה שבעיקר יש לי חבר וירטואלי.

זה כמו בצבא, רואים את החבר פעם ב.

האמת היא שזה מייאש אותי מאוד, ומתסכל אותי נורא.

בסוף השבוע לא היה לי יותר מדיי מצב רוח.

ביום שישי מישהי שאני מכירה עשתה מסיבה בבית שלה, שכן הוריה נסעו.

היו כל מיני אנשים מהשכבה שלי, כאלו שהספקתי לשכוח. והיו שם כאלו שלא הכרתי.

הבחורה שערכה את המסיבה הייתה שיכורה ברמות מטורפות.

היה לי דז'ה וו מטורף לתקופת התיכון.

אני חושבת שזו ה"מסיבת בית" הראשונה שאשכרה אנשים רוקדים בה!

היה שם איזה אחד שניסה כל הזמן לשכנע אותי לרקוד איתו. נשמה, אני לא מעוניינת, תבין ת'רמז.

בהתחלה חשבתי שהוא הומו בכלל.

בערך בסביבות 1:00 אני והחברים שלי הרגשנו שקצת מיצינו, אז הלכנו לשבת בבית קפה בסביבה, ושתיתי צ'אי והיה נחמד.

בא לי לעשות משהו מעניין.

היום סיימתי את שירותי הצבאי, לאחר שנה ו-11 חודשים, בתור פקידת לשכתו של מפקד בית הספר ללוחמים בשייטת 13 (או בקיצור מפל"ג הדרכה).

אז הסתובבתי לי בבסיס על אזרחי וכולם, אפילו כאלו שאני לא מכירה אמרו לי מזל טוב ו"איזה כיף לך".

עשיתי היום את השתייה, ובאו הרבה אנשים, וזה היה כיף.

המפקדים שלי נתנו לי מחמאות, וממש התרגשתי והייתי קצת נבוכה.

לחברות הקרובות שלי הבאתי מתנות, הכנתי לכל אחת כוס לקפה, ובפנים שמתי כל מיני שוקולדים ושקיות תה בטעמים, וכתבתי לכל אחת מכתב, ואת הכל עטפתי בצלופן, וזה יצא מקסים וכולן התלהבו.

למפקד הישיר שלי קניתי ספר, וכתבתי גם לו ברכה, והוא מאוד התרגש, ואני חושבת שהיו לו דמעות בעיניים, והוא אמר שבשביל דברים כאלו שווה להיות בצבא.

גם אני קיבלתי מתנות- ספר ועגילים, וחוץ מזה כתבו לי ברכות ושתי חברות שלי אמרו שהן יביאו לי משהו שהן מכינות.

ההרגשה מוזרה להיות אזרחית שוב (סליחה, מזה לשלם ברכבת?!), וכשגזרו לי את החוגר הזלתי כמה דמעות.

מצב אחד אני שמחה, אבל יש מין צביטה בלב, של עצב.

הטירונות

את הטירונות עשיתי בבט"ר ניצנים, פלוגה ו', מחלקה 3 (כבוד!). טירונות זה בעצם ניסוי, מכניסים בנות שלא מכירות אחת את השנייה, מכל שכבות האוכלוסייה, ופשוט מכניסים אותן לסיר לחץ.

(חוויות: 1,2,3)

אני חושבת שבטירונות קלטתי בדרך קשה, שצריך להסתדר לבד. שזו רק את, שצריכה עכשיו להסתדר.

למזלי הטוב, עשיתי טירונות עם בנות מקסימות. עשיתי טירונות כלל צה"לית, והיה לי מזל, כי באמת היו בנות איכותיות, הדוגמא הכי טובה היא שלא היה אף מקרה גניבה אחד, שזה דבר שמאוד נפוץ בצבא.

היינו שם אחת בשביל השנייה, ונשארתי בקשר טוב עם הבנות מהאוהל.

היו מטווחים, מטבחים, שמירות והאמת שרוב הזמן אספנו עלים מהרצפה, למרות שאין בזה תכלית, כי גם ככה העלים ימשיכו לנשור מהעצים.

הטירונות הייתה תקופת הג'יפה שלי. מבחורה שמאוד מקפידה על טיפוח, גיליתי מה זה לעשות מקלחת פעם ביומיים (מחוסר זמן וגם מבושה להתקלח ליד כולן). אני חושבת שאני לא אדרדר לשום מצב ג'יפתי יותר אי פעם בחיים שלי.

אבל זו הייתה חוויה.

להשמין בצבא

בצבא עליתי שמונה קילו (והספקתי לרדת בינתיים שניים). אין מה לעשות, כמעט כל הבנות מעלות במשקל, ומי שאומר אחרת- משקר. כתוצאה משעמום, מישיבה במשרד במשך שעות ארוכות, מעצבים, מתסכול, מאוכל לא בריא ומאכילה לא מסודרת.

האמת, שגם אחרי שעליתי את המשקל הזה, נשארתי רזה יחסית. אני חושבת שאני נראית טוב עכשיו (יש לי ציצים!) ואני לא צריכה להיות שדופה כי זה לא נשי ולא סקסי. אז אני לא מידה 36. אז אני 38-40. אפשר לחשוב.

הרפואה בצה"ל

הרופאים בצה"ל כנראה סבורים שבבקו"ם את מקבלת חיסון נגד כל המחלות האפשריות, ואין מצב שאת חולה. אף פעם. את יכולה לשבור את היד, לקבל התקף לב ולפתוח את הראש, אבל אם אין לך חום- את בריאה. ואם ממש רע לך- קחי אקמול. זאת התרופה שלהם להכל. זה תמיד שיגע אותי.

המדים

אבוי! תודה לאל שאני לא צריכה ללבוש שוב את הזוועה הזאת. מזיעים בטירוף בקיץ, קופאים למוות בחורף, וסתם גוף שנראה מעוות באופן כללי.

"אני לא רוצה להיות פקידה"

אני שומעת הרבה בנות וחיילות שאומרות "אני לא רוצה להיות פקידה, מה אני, מפגרת?" אז קודם כל, למען יבינו כולם- רוב התפקידים של הבנות הם ישיבה במשרד. התעסקות עם ניירת, טלפונים, הזנות נתונים למחשב. עבודה פקידותית.  אז גם אם מש"קית שלישות או אנערף, את פקידה במשרד שלישות.

דבר שני, אני לא טיפשה בהחלט. אני הייתי פקידה, וניהלתי לו"ז וסדר יום של קצינים בכירים, לוחמים ביחידה מובחרת. אני אמרתי להם מתי לקום בבוקר ומתי ללכת הביתה.

כל פעולה שהיא, כל אימון, כל יציאה לפעילות מבצעית- כל דבר שצריך לקרות בצבא- קורה לאחר שעושים עליו דיון. אם לא תהייה פקידה שתיקח את הדיון ותדאג להעביר אותו הלאה- לא יקרה כלום. אם הפקידה לא תדע לזמן את האנשים הרלוונטיים לדיונים ולדאוג שהם יגיעו- שום דבר לא ייצא לפועל.

ברגע שלו"ז לא פועל כמו שצריך- זה משפיע על הכל.

אם לא יוצג אימון- לא יהיה אימון.

אם לא ידונו על מנהלות לגיבוש- הגיבוש לא יעבוד כמו שצריך, או יותר גרוע- לא יעבוד בכלל.

אם אני לא אדאג שהמפקד שלי יילך לדיון על פעילות מבצעית- הפעילות לא תצא לפועל.

לקח גם לי קצת זמן להבין את זה, אבל העיקר שהבנתי.

היום מפקדים, בעיקר בדרגות בכירות, רוצים בחורה שתהייה אחראית, שתדע לנהל עניינים ושהם יוכלו לסמוך עליה.

כל תפקיד בצבא הוא חשוב, ויש לאנשים נטייה לזלזל בתפקידים שהם כביכול "קטנים" ו"לא משמעותיים" ולצערי זה בא גם מתוך הצבא, אבל כל אחד הוא חשוב, וכל אחד תורם למערכת בדרכו.

כי את כל אחד צריך.

אני לא חושבת שתרמתי פחות. אני חושבת שעשיתי את מה שצבא רצה שאני אעשה בשבילו. ועשיתי את זה בדרך הטובה ביותר.

ועוד מילה על משתמטים

אני חושבת שהעליהום על המשתמטים היה מוגזם מדיי. יש אנשים שלא משרתים בצבא כי הצבא לא רוצה אותם. כל הפטוריסטים למיניהם- קיבלו את פרופיל 21 כחוק, לפי מה שצבא קבע.

אני חושבת שכל הקמפיין הזה היה מוגזם.

גם כי הצבא שחרר אותם, גם כי היום אנשים שואלים שאלות וזה לא נראה להם שחיילים חטופים ואף אחד לא דואג להחזיר אותם הבייתה וזה גם לא נראה שחרדים לא משרתים בצבא, למרות שהם אזרחים וחיים על חשבון המדינה.

ואני חושבת שכל מי שיש לו בעיה נפשית חמורה שתמנע ממנו לשרת בצבא- צריך להביא מספיק חוות דעת מפסיכולוג ופסיכיאטר אזרחי- שמטפלים בו, כי לפי ההגיון, מי שיש לו מחלת נפש כלשהי חייב להיות מטופל ע"י גורמים אלו.

בדיוק היום קראתי כתבה, שאליעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש, רוצה לקחת תשלומי משפחה מחיילים עורפיים עניים, ואולי לא לגייס אותם בכלל. זה ממש יגביר את המוטיבציה. סליחה, לא כולם יכולים להיות קרביים ויש גם חיילים בעורף- שהצבא צריך אותם גם.

הצבא צריך לבדוק את עצמו קודם כל, ואז לבוא בטענות.

אבל כן, מציק לי שיש אנשים שבוחרים לא להתגייס. אני לא רציתי ללכת לצבא, הלכתי לצבא כי זה מה שצריך לעשות. אין לנו ברירה, אנחנו מוקפים אוייבים, והצבא זה מה שמגן עלינו. חובת הגיוס היא על כולם.

וכמו שאני נתתי שנתיים מהחיים שלי, ככה אני מצפה שכולם יעשו. כל אחד יכול לתרום בדרכו שלו.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא רוצה ללבוש מדים, אף אחד לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, אף אחד לא רוצה להרוויח משכורת שלא מכסה כלום.

אבל אין ברירה.

אני מאותם אנשים שכנראה לא היו מתגייסים. אנורקסיות זה הדבר האחרון שהצבא רוצה. אבל הנה, עשיתי את זה.

מה שלא הורג מחשל. וצבא יותר מחשל מאשר הורג.

אז לסיכום

אז את רוב זמני בצבא העברתי בבסיס מבצעי, שהכל יכול לקרות בו, מהרגע להרגע. הפיצוי הוא שיש לנו בסיס יפהפה על הים, ומחלון משרדי נשקף נוף מדהים.

אם שמעתם בחדשות על פעולה של יחידה מובחרת, יש סיכוי טוב שזה היינו אנחנו. ואני אומרת "אנחנו" כי היינו יחידה קטנה, וכי כל אחד, תרם למאמץ. אבל סביר להניח שלא שמעתם על אף פעולה של הקומנדו הימי, מאחר ומדובר ביחידה מסווגת, ועל כן, למרות שראיתי ושמעתי והייתי עדה לדברים- לא אוכל לפרט יותר מדיי.

אבל מה שכן, בכל פעולה, הייתי מלאת גאווה. ראיתי אלפי סרטי תדמית- סרטי רעל, וכל פעם הייתי גאה מחדש.

אז, הייתי חיילת בזמן המלחמה וקיבלתי את אות מלחמת לבנון השנייה, לצערי הרב נכחתי בהלוויה צבאית, של דוד רובין ז"ל, שהיה חניך שלנו, שנרצח בדם קר ע"י מחבלים, וזו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר.

עשיתי אינספור שמירות (ציוד חובה לשמירה- ספר, סלולרי ואמפי שלוש).

חיכיתי הרבה זמן לרכבות,

ויריתי בנשק- עם עיניים עצומות.

חזרתי כמעט כל יום הבייתה בטווח שעות שנע בין 18:00 ל- 23:00.

ברחתי מהרס"ר, שנאתי את השוטרים הצבאיים (למרות שמעולם לא נתקלתי בהם).

עשיתי שבת אחת בטירונות ועוד שלוש בסדיר, נשפטתי פעמיים- על דיגום ועל איבוד חוגר, וקיבלתי ריתוקון- שלושה ימים שהומתקו ליומיים.

מעולם לא נעתי מדוגמת. כי בצבא אתה לא הולך, אתה נע.

לא תמיד היה לי קל. היו הרבה תקופות קשות. היו ימים שבקושי יכולתי לקום מהמיטה מרוב דיכאון. היו פעמים שרציתי כבר לסיים עם זה.

אבל לא וויתרתי לעצמי.

החלטתי שאני לא יכולה לברוח כל פעם שקשה. שאני לא יכולה לעשות באלגן ולתת למישהו אחר לנקות אחריי. שזאת רק אני, ואני זו שצריכה להתמודד עם דברים.

מה שחשוב זה לא התפקיד, זה מי שאיתך.

ובהחלט הייתה אווירה. היו הרבה טיולים וצחוקים ושטויות. לשמחתי, שירתי עם אנשים טובים, ולמרות שלא תמיד הסתדרתי עם כולם- היו לי את החברות שלי, והיו את החוויות הטובות, שאותן אני מעדיפה לזכור.

והרווחתי.

למדתי איך להסתדר עם כל דבר. להסתדר שצריך לחזור ביום חמישי בלילה הביתה (מהבסיס אפשר לצאת אל ורק עם רכב, ורכבת מעתלית, שזה איפה שהבסיס נמצא- יש פעם בשעה) אז הולכים ללוחמים ושואלים אותם אם אפשר טרמפ. להסתדר עם נסיעות, לרוץ לתפוס את הרכבת.

לדעת לקחת אחריות.

למדתי שצריך לקום בבוקר, גם כשלא בא.

למדתי להיפתח קצת יותר לאנשים.

למדתי איך מדברים בטלפון(תמיד שנאתי את זה, לעשות כל מיני טלפונים של "סידורים"), איך עובדים בלחץ, איך מדברים גם לקצינים בכירים, בלי להתבייש.

אני יודעת איך להשיג כל מספר טלפון שבעולם.

הבנתי שזה בסדר לקבל עזרה כשצריך, והייתי בטיפול אצל קב"ן, והשמיים לא נפלו.

הצלחתי לקרוא אינספור ספרים ולפתור מאות תשחצים.

גיליתי שאפשר למצוא בכל דבר, גם הכי קטן שבעולם, סיפוק. וכן, היו פעמים שהלו"ז היה מבולגן ותיקתקתי אותו בעשר דקות, גם כשזה בסוף השבוע שהלו"ז כבר סגור, להשיג מספרי טלפון קשים להשגה ולסיים להודיע על דיון רב משתתפים- מהדברים האלו קיבלתי סיפוק.

והרווח הכי גדול שלי- החבר שלי, האהבה הענקית שלי- שאם לא הייתי הולכת לצבא, לא הייתי זוכה להכיר לעולם.

מסתיימת לה תקופה, עוד פרק חשוב.

מעכשיו, מתחילים החיים האמיתיים.

אז החל מהיום, אני בחופשת שחרור. יש לי שבוע וחצי להתרגל לעובדה שאין יותר שגרה של קימה מוקדם בבוקר, שגרת המשרד והעבודה במשך 9-12 שעות ביום, אין חזרה הביתה בחושך, בעייפות, אין טלפונים יותר... זה בעיקר מוזר. קצת שמח- קצת עצוב.

האמת שמתחיל להיות לי דיי משעמם (כן, כבר מעכשיו), אני שונאת לשבת בבית ולא לעשות כלום. אז ראיתי עוד פרק של גוסיפ גירל, עשיתי עבודות בבית, התחלתי ללמוד את המילים לפסיכומטרי וגם יש לי ספר לקרוא... אני לא רגילה לזה.

אז במהלך השבוע האחרון...

חגגתי את בוא השנה החדשה. לצערי הרב, לא יכולתי לבלות עם חבר שלי. האמת שחשבתי שלא אעשה כלום, אבל כולם דיברו על מה הם עושים ולאן הם יוצאים, והרגשתי מעפנה אם לא אעשה כלום.

וכך, מצאתי את עצמי נוסעת למסיבת סטודנטים, במועדון בחיפה. נסעתי עם עמרי, מור וערן, ושם פגשנו חברים של עמרי מהטכניון.

חיכינו בערך שעה בקור המקפיא לחברים של עמרי שיביאו את הכרטיסים שלנו.

אבל חוץ מזה היה כיף. הייתה מוזיקת רוק ואלטרנטיבית, ושמו גם שירים ישנים, ואני עמרי רקדנו סלסה וטוויסט, והיה ממש כיף ונהניתי.

ערן ומור יצאו כל אחד עם מספר,

התחילו איתי, היה איזה אחד שהתחיל איתי בצורה ממש מוזרה. אני רוקדת לי עם מור, ואז הוא בא, נעמד לידנו, מנסה לרקוד או לזוז או מה שזה לא היה. אני מתעלמת ממנו, לא יוצרת קשר עין, מקווה שיילך (הוא היה חנון!). השיר עובר, והבחור עדיין תקוע שם. איזה בנאדם חסר הבנה בסיסית! התחלתי לסמן למור שתעשה משהו, עד שעמרי הציל את העניין ומשך אותי אליו שנרקוד. תודה לאל שאז הוא הבין את הרמז והלך.

לכולם היה עם מי להתנשק, ורק לי לא, והרגשתי עצוב.

יום אחרי המסיבה הייתי בחופש (אני שמחה שהיה לי את השכל לקחת חופש), והייתי בברית של בן של בת דודה שלי. כל הזמן חשבתי איזה מזל שנולדתי בת. אבל היה נחמד למדיי.

את סוף השבוע העברתי אצל חבר שלי. הוא לא התייחס אליי הרבה כי הוא חורש לפסיכומטרי. הפסיכומטרי הזה דופק לנו את הזוגיות.

ביום שישי יצאנו לפאב, רק שנינו. הפאב היה לא משהו. קודם כל, חייבים להזמין מינימום 30 ₪ לאדם, והקטע הוא שלוקחים ממך את הכסף בכניסה. ואז שהתיישבנו גילינו שהמחירים- פשוט שחיתות! אלכוהול זה לא דבר זול, אבל על חצי ויינשטפן הייתי צריכה לשלם 27 ₪! זו ממש גניבה. אפילו חצי גולדסטאר עולה 25, וזה, זה באמת מוגזם. וגם אין אפשרות לקחת שליש, ואני מעדיפה לקחת שליש, כי זה פחות קלוריות, ואני מנסה לשמור. ועוד עישנו בפאב הזה, למרות שאסור בפירוש. למרות שאסור להניח מאפרות על השולחנות- הם הניחו. הצטערנו שלא צילמנו את המעשנים כדי שנתלונן. אבל מילא. האווירה הייתה טובה, והלחם בית שלהם היה ממש טעים.

יום למחרת הלכנו יחד עם כל משפחתו של חבר למסעדה – אושי אושי, מין מסעדה יפנית. אני אכלתי פאד-תאי פירות ים. יאמי, אחד הדברים האהובים עליי זה פירות ים. אני נהיית אנינת טעם. חבל שלא יכולתי לסיים את כל המנה, אבל איכשהו, תמיד נשאר מקום לקינוח. היה כיף והשירות היה מעולה.

אתמול אני והילה ישבנו אצל מורן, שכרגיל פיטמה אותנו בעוגות, עוגיות, שוקולדים (מורן הפנימי- דיי! את הורסת לנו את הדיאטה!), אבל היה משעשע, והרגשתי פרועה שאני הולכת לישון בעשרים לאחת בלילה.

אה ועוד משהו, אם למישהו יש רעיונות למתנות שחרור- משהו אישי וקטן להביא לכל אחד ושלא יעלה לי הרבה כסף, אני אשמח לשמוע.

בנתיים, אני מנסה להתרגל לחופש הזה.

לפני שבוע, יצאנו לטיול מטה הפלגה שלי מטעם הבסיס לאזור מצפה רמון.

יצאנו בשש וחצי בבוקר בערך מהבסיס לכיוון דרומה, לא וויתרנו על עצירה מסורתית ב"ילו" לקניית ממתקים ושטויות.

לטיול הצטרפו שתי חברות שלי שהשתחררו לא מזמן- וזה היה ממש נהדר, כאילו הן מעולם לא עזבו.

הגענו לקבר בן גוריון, שם פגשנו את המדריכה שלנו.

אחרי זה נסענו לטייל במקום שנקרא "עין עבדת". עשינו מסלול לא מאוד ארוך, ולשם שינוי נהניתי מההליכה. (חכו מה מצפה לי בהמשך).

בערב נסענו לאכסניה במצפה רמון. המקום הזה, ממש סוף העולם שמאלה. הוא נראה כאילו הוא קפא על שמריו אי שם בשנות ה-70. ומסתובבים שם יעלים כמו חתולים!

התארגנו קצת באכסניה שלנו, שהייתה סבבה, נקייה ומסודרת, ואז יצאנו לנו לאיזה חורשה כדי לעשות פויקה.

הגענו לאיזו חורשה נטושה, זה נראה כאילו המש"קית חינוך שלנו מנסה לחטוף אותנו או משהו כזה...

עשיית הפויקה הייתה רעיון גרוע למדיי. מדובר בבישול של איטי מאוד של בשר עוף, אורז ומיני ירקות, שעליהם פשוט שפכו קולה וצ'ילי ודבש, מה שיוצר מיקס מוזר למדיי. כל ההווי של לשבת ליד המדורה קצת לא מתאים בהתחשב בקור העז ששרר שם. באיזה שלב כבר לא יכולתי לסבול את הקור, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להזיז את הרגליים, עליתי לאוטובוס וחיכיתי שם לאוכל.

כמו כן, מדובר בבישול איטי, ועד שזה היה מוכן- כבר הייתי מורעבת. האוכל יצא עיסה מוזרה למדיי, אבל מרוב רעב זללתי הכל.

ביום השני נסענו לטייל במכתש רמון, בהר אברון.

אמרו לנו שיש רק עלייה קשה מאוד, וחוץ מזה- לא נורא.

אז אמרו.

העלייה לא הייתה קשה באופן מיוחד.

הירידה.

אוי, הירידה.

ירידה תלולה ומחליקה מאוד, ואני, עם פחד גבהים מטורף, זה שילוב לא מוצלח למדיי.

למזלי, אחד מהקצינים פשוט הלך איתי יד ביד כל הירידה המטורפת הזו, ואם לא הוא- נראה לי שהייתי נשארת לעמוד במקום וממתינה לחילוץ. (כל הזמן צחקנו על זה שנעשה שת"פ עם 669).

במהלך כל הירידה, חשבתי מה אני צריכה את זה ומה עשיתי רע.

אני לא מבינה מה אנשים אוהבים טיולים. זה לא שיש איזה נוף יפה או משהו.. סתם הרים. הרים, הרים, הרים. סתם לעלות ולרדת איזה הר מעצבן ללא שום פואנטה.

מרוב לחץ ופחד אפילו לא בכיתי. לא הוצאתי הגה.

כמובן שנפלתי המון, והחלקתי על איזו אבן משוננת למדיי, ונקרעו לי המכנסיים. מאחורה. לגמרי. יותר מעוצמת הפאדיחה, חשבתי על זה שאלו מכנסיים שאני אוהבת. למזלי היה לי סווטשרט, ופשוט קשרתי אותו מאחורה.

הרגשתי איך כל הירך והישבן שלי נמלאים חתכים ודם.

זה היה נורא.

אני לא מבינה למה לקחו אותנו לעשות מסלול כזה.

זה היה בהחלט מסלול מטורף, של שש שעות! בסוף הסתכלנו על ההר והדרך הארוכה והחמאנו לעצמנו.

כשהגענו לאוטובוס, עייפים, מותשים, חבולים ורעבים מאוד, גילינו שהמפקד הישיר שלי והמש"קית חינוך שלנו- הלכו לאיבוד!!!! שעה וחצי, חיכינו להם, גוועים מרעב, עד שהם מצאו את הדרך. בשביל מה הוא עשה בה"ד 1 אם לא כדי לדעת לנווט?!

בסוף הגענו לארוחת צהריים, ואז הצפנו חזרה הבייתה.

זה היה הטיול האחרון שלי בשירות, והיה ממש נהדר.

הייתה אווירה, היו צחוקים ושטויות, ובכלל – היה מאוד כיף.

ועכשיו- תמונות!

קצת באיחור... זה סיכום שנה לשנת 2006. נבדוק מה קרה ומה לא.

להתחיל לצאת יותר ולהפסיק למצוא את עצמי יושבת בבית בימי שישי.

יאפ. לקח קצת זמן, אבל זה קרה.

שנמשיך להיות ביחד עוד הרבה זמן, טפו טפו טפו.

אז הייתה פרידה של שלושה חודשים, אבל בסוף חזרנו. כנראה שצריך לפעמים להיפרד ולהיות בנפרד, כדי להגיע לתובנות. אנחנו כבר שנה ושבעה חודשים יחד (כולל הפרידה).

למצוא לי איזה תחביב.

לא.

להתחיל לכתוב כמו שצריך ולהפסיק להתעצל.

גם לא קרה. לא כתבתי יותר מדיי, הצבא לקח לי את כל המוזה.

לקרוא עוד הרבה ספרים ולנדנד למורן שתביא לי כבר את "אם יש גן עדן". כוסאמק חצי שנה אני מחכה לו .

קראתי המון ספרים, טובים יותר וטובים פחות, אבל בדרך כלל אני קולעת בבחירות שלי. וכן, לקחתי ממורן את "אם יש גן עדן".

לעשות דיאטה – לרדת שלושה קילו, ולהתחיל לשמור על תזונה מסודרת ובריאה.

טוב, אומנם ירדתי במשקל, קצת יותר משלושה קילו, אבל מיותר לציין שהעליתי את הכל בחזרה. בצבא אחד הדברים שהכי קשה זה להקפיד על אכילה מסודרת, אז או שלא אכלתי בכלל או שאכלתי סתם שטויות. אבל אני בסדר עם עצמי, אני לא מתייחסת למשקל יותר מדיי. אני יודעת שברגע שאשתחרר ואתחיל לאכול יותר מסודר ופחות לנשנש שטויות, אני אתאזן.

לחסוך כסף – הסוף לבזבוז!

ניסיתי... היו פעמים שהצלחתי, והיו פעמים שלא. בכל זאת, אני לא מבקשת כסף מההורים בדר"כ, ואני חיה על משכורת צבאית דלה.

עוד שנה אחרונה בצבא- בסיכום הבא אני אהייה על סף שחרור, אז שימשיך להיות לי סבבה, שהמפקד שלי יפסיק לטחון אותי בשעות שמירה מטורפות, לקבל קצת יותר הערכה על דברים שאני עושה, שתמיד יהיה לי כיף להישאר בבסיס (בפעמים שאני נשארת).

נו, עוד 18 יום למנייאק, וב-21 לחודש, אני כבר אהייה בחוץ. אז, אני אשמור את סיכום הצבא שלי לאז, אבל באופן כללי, היו ימים קשים והיו ימים טובים. שמירות טחנתי, עד הרגע האחרון, הערכה לא קיבלתי יותר מדיי, הייתה פעם אחת שבה המפקד שלי נתן לי פידבק חיובי, אבל ציפיתי ליותר... וכן, ברוב הפעמים שנשארתי לישון בבסיס היה דיי סבבה.

שתהייה לי שנה טובה באופן כללי.

בהחלט.

ולשנה הבאה?

הלם שחרור לא גדול מדיי, להצליח בפסיכומטרי- לשבת על התחת וללמוד,להתחיל להקפיד על הרגלי אכילה מסודרים ובריאים, שאני והחבר נתגבר על כל קשיי המרחק וכל החרא הזה, לעבוד ולהרוויח כסף, טיסה לתאילנד עם החבר ורק אושר ובריאות.