אני אוהבת גשם. אני אוהבת לשמוע את טיפות הגשם נוקשות על החלונות בבית שלנו, לפתוח את החלונות לרווחה ולהביט בגשם. אהבתי לצאת בבקרים לאחר לילות גשומים, להסתכל על השמיים האפורים בסיפוק ולשאוף לתוך הריאות שלי את הריח של הגשם. אהבתי להסתובב כך ברחובות, עם מוזיקה באוזניים.

גשם תמיד התאים לי לתדמית, תדמית הנערה המלנכולית, עם השחור על הציפורניים, והמבט העצוב בעיניים תחומות שחור.

אני לא בטוחה שזו הייתה תדמית, כי זו מי שהייתי. לא מצאתי סיבות לשמוח, לא ראיתי טעם לחיוך. ואם חייכתי, לא תמיד זה היה אמיתי. הסתובבתי ריקה. ריקה מאוכל, ריקה משמחה, ריקה מאהבה. ריקה מכל טעם. מוקפת תמיד בחומות גבוהות. הרגשתי ששום דבר לא מספיק, לא נחשב. שאף אחד לא מבין אותי. אולי יש אמת בכך, לא מעניינים אותי דברים רגילים. זאת אומרת, כן, אבל אחרת. אני מעריכה עומק. אני מעריכה שיחות על מה שבלב, על מה בראש, על מה שאמיתי, ולא תמיד על דברים שטחיים וחיצוניים.

כל חבריי, טוב, רובם, מעריכים את השכל הישר, את האדם המקבל 762 בפסיכומטרי, את האדם הלומד את המדעים המדויקים, המקבל ציונים גבוהים. ואני, מעולם לא נתתי חשיבות לדברים האלו. לדעתי, ציונים גבוהים בכל דבר לא תמיד מעידים על טיבו של האדם כאדם. מעיד אולי על חוכמה, על השגת מטרות... אני רואה חשיבות גדולה גם ברוח. ואולי בגלל זה, הרגשתי שונה. קצת קשה לי לנסח את עצמי, תמיד אני מסתבכת במילים כשאני צריכה להגדיר את עצמי.

בעוד שקיץ מתקשר תמיד למסיבות, לכיף תמידי וטהור, החורף והגשם מתקשרים לדיכאון ולעצבות.

ודווקא אז, כשירד הגשם, הרגשתי הכי שמחה כשאני הכי עצובה.

היום, התכרבלתי עם חבר שלי מתחת לפוך, והקשבנו ביחד לגשם. הבנתי שהאהבה לגשם ולריחו נשארה, אך המלנכוליה עברה, מזמן.

קשה להאמין שהסמסטר עבר כל כך מהר.

נדמה כאילו לא מזמן ישבתי באוטובוס והרגשתי את הלב שלי דופק חוזקה ואת הבחילה מההתרגשות.

הייתי מלאת חששות כל כך גדולים, ששמחתי לגלות שהם התבדו.

הוכחתי לעצמי הצלחה רבה בלימודים, וגם הכרתי הרבה אנשים מקסימים. אני יכולה להעיד על עצמי שיש לי חברות רבות, אולי לא כולן קרובות אליי, אבל אין מצב שאני לבד.

היום היה לנו בוחן אחרון במתמטיקה, שקיבלתי בו 100.

והיה לנו גם בוחן באנגלית. שקיבלתי בו... ובכן... 56.

פשוט לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מעולם, לא היו לי בעיות עם השפה. אני יודעת אנגלית, והאנגלית שלי טובה, למרות שאני מאוד מתביישת לדבר בקול רם. הרגשתי שהמבחן הלך לי יחסית טוב, שאני מבינה את הקטע ומה רוצים ממני. המורה אמרה שהיא הופתעה, היה דף עם שאלות קשות שאני היחידה שעניתי על כולן נכון, והדף עם השאלות הקלות- ובכן, לא הצלחתי כלום. כנראה אני מקולקלת. היא ניסתה לעודד אותי שזה קורה, וכבר היו לה תלמידים שפתאום נכשלו בלי סיבה, ושיש מבחן נוסף שאם אני אשפר את הציון, הציון הזה לא ייחשב לי.

אבל עדיין, הרגשתי איך הדמעות מציפות לי את העיניים, וכמעט פורצות החוצה. הרגשה של כישלון, של אכזבה ושל תסכול. הציון הכי נמוך שלי עד כה היה 94. זה משגע אותי שדווקא במקצוע הזה, שאף פעם לא היווה בעיה מבחינתי, אני נופלת, והוא מוריד לי את הממוצע. משמעותית.

אני ממש מקווה שאצליח לשפר את הציון הזה, ושסמסטר ב' יהיה יותר מוצלח.

החל ממחר אני בחופשת סמסטר- או יותר נכון, בתקופת מבחנים. מחר מבחן ראשון, ומועד א' האחרון שלי הוא ב-11.2. מבחינתי, אני מתכוונת לחרוש כאילו אין בכלל אופציה של מועדי ב', אני נחושה בדעתי להמשיך במגמת הציונים הגבוהים.

Wish me luck.

נדמה כאילו רק אתמול פסעתי החוצה משער הבסיס, הסתכלתי לאחור על הבסיס בידיעה שלא אראה אותו יותר לעולם. כאילו רק אתמול ישבתי ברכבת על אזרחי, ושילמתי, וחשבתי "מה אני אעשה עכשיו, איפה אהיה בעוד שנה?"

כבר עברה שנה, וכל כך קשה להאמין. כתבתי פה לא פעם ולא פעמיים, עד כמה תקופת הצבא הייתה משמעותית מבחינתי.

לא נשארתי בקשר עם אף אחד. מובן שמלבד החבר שלי, ומור, חברתי הטובה מהתיכון ועד ימינו, ובמקרה שובצה איתי באותו בסיס. היו עוד שני אנשים מהשכבה שלי יחד איתי באותו הבסיס, אחד שאפילו היה איתי בכיתה בחטיבת ביניים- ואותם יצא לראות כמה פעמים. גם מדי פעם יצא לי לראות אנשים אחרים מהבסיס.

אבל חוץ מזה- שום דבר. גם לא בפייסבוק, בעצם, יש מעט. איכשהו, אני אוהבת להשאיר תקופות ואנשים מאחור. כשאני סוגרת מעליי דלת, היא נשארת נעולה. הטלפונים עדיין ברשימת הזיכרונות שלי, ואולי מוטב למחקם.

כשאני נוסעת לחבר שלי, כשהתחנה עוצרת בעתלית, אני תמיד מרגישה צביטה בלב. עולים חיילים ואני כבר לא מכירה אף אחד.

אבל כן, לעיתים אני תוהה איפה הם היום. החברות, הידידים, המפקדים. מה איתם עכשיו.

אז בשנה שחלפה הספקתי לעשות פסיכומטרי, להתאכזב, להרוויח משכורת יותר גבוהה ממשכורת של פועל תאילנדי, לבזבז אותה, לקרוא המוני ספרים, לישון, לעשות מה שבא לי,להחליט החלטות לבד, להתבטל, לרדת שמונה וחצי קילו ובינתיים לעלות שניים וחצי, להתחיל ללמוד ולמצוא את עצמי כתלמידה מצטיינת ולמופת, ובעיקר, להתבגר.קצת.

מתמטיקה- 98,94,98

כתיבה אקדמית - 97=> הציון הכי גבוה בכיתה!

אנגלית - 63=> זה נושא כאוב. כמעט כל האנשים בכיתה קיבלו ציונים בסביבות ה-60. אנשים עם אנגלית אפילו יותר טובה משלי, קיבלו פחות ממני או בדיוק אותו הדבר. הבוחן היה קשה ברמות, עם שאלות מתוחכמות שצריך לשבור את הראש "למה התכוון המשורר, או יותר נכון- זה שכתב את הבחינה". למזלי, יש מועד ב' ועוד בוחן נוסף, ככה שאני מקווה שאשפר.

היסטוריה- 100+ עבודה להגשה שגם עליה קיבלתי 100.

ספרות - 100.

סוציולוגיה- 100.

נכון שמדובר בבחנים, והם לא מהווים אחוז גבוה מאוד מהציון, אבל עדיין זה כיף.

נחמד להיות תלמידה מצטיינת, לשם שינוי.

שמעתי על הקטיושות בנסיעה באוטובוס עם אמא שלי. בתחילה,שמענו איזו בחורה מדברת בסלולרי שלה על קטיושות שנפלו, בצורה היסטרית. אחר כך לאיש שישב מאחורינו גם צלצל הסלולרי, ושמענו אותו אומר "כן, בדיוק איזו בחורה מדברת על זה באוטובוס". לאחר כמה בירורים שערכתי, הסתבר כי אכן נפלו שלוש קטיושות באזור נהריה.

אני ואמא החלפנו מבטים, ואמרתי לה שאין לי כוח וזמן לזה עכשיו. דרך נהדרת להתחיל את הבוקר.

באוניברסיטה כולם רק מדברים על זה. שתהייה עוד מלחמה, איפה המקלט הקרוב, ו"אנחנו בדיוק על צלע ההר, אנחנו הכי חשופים".

אני לא אשקר, גם אותי הנושא טיפה מלחיץ. אני זוכרת את המלחמה ב-2006, איך עשיתי יומיות דרך חוצה חיפה, ואיזו הרגשה נוראית זו לא להרגיש בטוחה בביתך שלך. מאז שהתחיל המבצע בעזה חלמתי פעמיים שאני חוזרת לצבא (ממש על מדים, עם הסמל!), ומדי פעם שריקת אוטובוס גרמה לי להיזכר באזעקות.

היום הייתי מאוד דרוכה לכל רעש קטנטן מהרחוב, שלא במקרה תהייה איזו אזעקה.

מצד שני, אני לא רואה צורך להיכנס לספוקלציות והשערות. אין טעם להיכנס להיסטריה וללחצים. זה מאוד שונה ממה שהיה ב-2006, שאז לא נפלו שלוש קטיושות, אלא היה מטח רציני, כל הזמן.

ועוד מילה, על עזה.

אני יותר נוטה לכיוון השמאל, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כימנית. אני לומדת באוניברסיטת חיפה, או ביר- זית כמו שמכנים אותה, ופשוט כל כך מפריע לי שהמוסלמים מניפים דגלי פלסטין וחמאס וקוראים "מוות ליהודים". במוסד יהודי, לאחר שהם עוד מקבלים הקלות בקבלה ללימודים, משום שהם ערבים. פשוט לירוק לבאר ממנה הם שותים. והכי מעצבן, אלו יפי הנפש שמצטרפים אליהם, וטוענים שצריך לדבר. הם קצת שכחו שאין עם מי. החמאס לא מכיר במדינה, לא מכבד שום הסכם הפסקת אש.

גם לי עצוב לראות את העם הפלסטיני. אני לא שונאת אותם, אני לא רוצה שהם ימותו. סך הכל הם באמת מסכנים. אבל, וזה אבל גדול, ישראל לא אשמה במצב שלהם. זה החמאס שמפקיר אותם כצאן לטבח, בעוד הם מסתתרים בבונקרים ויורים מתוך בתי ספר, כבר שמונה שנים. דיי, כמה אפשר לשתוק?

במקום לגנות את החמאס שאשם במצב הזה (ואני לא אומרת שישראל טלית שכולה תכלת) הם מגנים את ישראל, כאילו זה מתוך תחושת כיף ושעמום אנחנו מעלים מטוס קרב ויורים על עזה, סתם ככה כי אין לנו במה להתעסק.

וכל האירופאים האלו, גם כן אנטישמים, אני רוצה לראות מישהו יורה קסאמים על לונדון או על פריז ושהם היו יושבים בשקט. גם כן, שיילכו לעזאזל.

והכי כואב לי- על החיילים שלנו, שנהרגו. כל חייל הוא ילד של אמא ואבא, ילד אחד ויחיד במינו. כואב הלב.

אני מקווה שכל החיילים שלנו יחזרו בשלום, שיהיה שקט גם לתושבי הדרום וגם לצד השני, ושיהיה הסכם להפסקת אש (בסוף נצטרך להגיע אליו, אין מה לעשות) שיכלול גם את החזרת גלעד שליט.

אני מדמיינת את החיים שיהיו לי בעוד כמה שנים.

אני אגור לבד, בעיר סוערת אך שקטה. תהייה לי דירה קטנה, בבית דירות ישן, כי הבתים החדשים הם חסרי נשמה.  ויהיו ספות לבנות, על אף שזה לא פרקטי, וקירות בצבע שמנת, ומרפסת שבה אנסה לגדל עציצים. ויהיו לי כלים צבעוניים, כמו שיש ב"אנטר", ואני נורא ארצה לאמץ חתול, אבל יודעת שזה לא יקרה.

אני אהיה עצמאית ואדע לעשות קניות לבד, ולהפעיל את המכונת כביסה.

תהייה לי עבודה מדליקה, ואני אפתח בבוקר ארון ענקי עם בגדים מתוחכמים שמסודרים כמו חיילים, ויהיו לי המוני נעליים בעלות עקבים שמקישים קלאק- קלאק על הרצפה, בתוך קופסאות פלסטיק שקופות.

ויהיה לי משרד, או שאני אפילו אעבוד בבית, כי מה שאעשה זה לכתוב כל היום, לא משנה למי או על מה, ויהיו לי המוני ספרים, ולוח שעם גדול עם תמונות של אנשים שאני אוהבת.

ותהייה אתה.

ואנחנו נשתה ביחד קפה בבוקר, עם העיתונים. אני לא אדע לבשל, אבל לפחות אשטוף כלים.

ובקיץ אנחנו נלך לים ביחד, ובחורף נשב  מכורבלים בשמיכה ונראה סרט בדי וי די ונאכל פופקורן. ולפעמים יבואו חברים לבקר אותנו.

ובלילה נלך לישון מחובקים, ונגיד לילה טוב אחד לשני מול הפנים, ולא בטלפון.

וכל יום אני אתקשר הביתה, כי אין יום בלי לדבר עם הבית. ואני קצת אתגעגע. ואני אקבע עם אמא ועם האחיות שלי לשבת לקפה, ולעשות סיבוב קניות. ואני אגיד "שום דבר לא השתנה, זה כמו שהיה פעם. כמעט".

ואני אהיה מאושרת, וארגיש שהגשמתי את עצמי, ושיש לי את כל מה שרק רציתי.

(אני חושבת שזה אחד הפוסטים הכי חושפניים שיצא לי לכתוב)