פרוייקט מגניב בהחלט!

את התיק שלי רכשתי לא מזמן. הוא שחור, נוח ובעיקר גדול! אפשר להכניס לתוכו עוד ועוד, ועדיין יישאר מקום. אז הנה מדגם מייצג של מה שיש לי בתיק במהלך השבוע- גם כשאני ישנה אצל החבר (מן הסתם לא צילמתי בגדים להחלפה והלבשה תחתונה). אז נתחיל:

1. המיני לפטופ האדום של דל. תודו שהוא ממש חתיך!
2. פנקס קטן שקיבלתי במתנה מקסטרו+ עט. לרוב אני לא משתמשת בפנקסים ו/או יומנים כי אני זוכרת את הכל בראש, אבל קיבלתי את הפנקס במתנה והוא באמת מקסים. אז אני כותבת בו מעקבים על שיעורי הנהיגה וטיפולי הלייזר שלי.
3. ארנק
4. תיק איפור. את התיק איפור אני סוחבת איתי רק כשאני ישנה אצל החבר. תמיד בתיק איפור: איילנר, מסקרה, צללית רנדומלית, לק רנדומלי, בושם- ז'אדור של דיור והגלולות. מייק אפ ,מברשות ומייבש לק- לא מצולמים.
5. ג'ל חיטוי לידיים. כשאני במקום ציבורי- אני לא שוטפת ידיים, אלא רק משתמשת בג'ל. הרי הכי מטונף זה הברז. האמת שהג'ל הזה הוא בגדר התמכרות ולפעמים אני סתם משתמשת בו ללא צורך.
6. צרור מפתחות- מפתח של הבית, מפתח של הבית של החבר ומפתח של המשרד. מחזיק מפתחות ישן בצורת חמסה עם הציור של מזל מאזניים, מחזיק מפתחות בצורת סמל היחידה שלי בצבא.
7. אוזניות.
8. שפתון ולובלו שתמיד זרוקים אצלי בתיק.
9. מגבון לח שגנבתי מפאב (אני ממש אוהבת לשמור את האריזות של המגבונים הלחים שמחלקים במסעדות/פאבים).
10. דיסק און קי.
11. לא נמצא בתמונה, אך תמיד נמצא בתיק- הגלקסי 2 שלי, שצילם את התמונה.

ומה יש לכם בתיק?

אז שבוע הבא זה השבוע האחרון של הסמסטר, שממנו יש לי רק שני ימי לימודים. הזמן עבר לי ממש ממש מהר.

אתמול הצגתי שני רפרטים.

הייתי מאוד לחוצה מכך, גם בגלל שאני פרפקציוניסטית וחוששת שמה שעשיתי זה לא טוב, גם בגלל הפחד הקהל שלי וגם בגלל העובדה שידעתי שבקושי שיש לי זמן בכלל להתכונן לכך.

הלחץ הזה שהייתי נתונה בו גרם לי לא לישון ולהתחרפן. ביום שישי בערב פשוט נשכבתי מתחת לשמיכה ולא רציתי לראות אף אחד והתפרצתי בבכי. הרגשתי שאני מתמוטטת. אבל אחר כך נרגעתי והרגשתי קצת יותר טוב.

את הרפרט בסמינר הראשון הצגתי בבוקר, יחד עם חברה. ראיתי את ההצגות של שאר הקבוצות ופשוט הרגשתי לא טוב. הרגשתי שמה שעשינו זה לא טוב ולא מספיק. עוד שינינו חלק מן הדברים... ואמרנו שמה שיהיה יהיה. בתחילת ההצגה החברה שלי קצת התבלבלה והסתבכה ונתקעה... היא פשוט התרגשה ונלחצה. אבל עברנו את זה. המרצה קצת התקיל בשאלות וגם היה סטודנט ממש מרגיז שגם שאל שאלות מטומטמות כאלו, רק כדי להוציא את עצמו חכם ואותנו טיפשות. אבל בסוף היה בסדר, היה דיון מעניין. קיבלנו 88. הסמינר שלנו גם כמעט מוכן לגמרי.

הרפרט השני הלך יותר טוב. אולי זה גם בגלל שהנושא הרבה יותר עניין אותי והייתה לי מצגת יפה ומושקעת. גם היינו כיתה ממש קטנה והמרצה חמוד וכולם מאוד נחמדים. הרגשתי שהולך לי טוב וכולם מקשיבים לי. המרצה נראה ממש מרוצה ממה שהכנתי וכמעט ולא היו לו הערות וגם אח"כ ניגשו אליי ואמרו שהיה ממש מעניין. אז אני ממש מרוצה.

עשיתי לי בראש מעיין תוכנית לימודים ועבודה ואני מקווה שיהיה בסדר. ירד לי קצת מהמתח, אתמול הסתובבתי בקניון וקניתי דברים חדשים, גם אכלנו צהריים ביחד.

חוץ מזה בעבודה יש הרבה שינויים, המנהל שלי עוזב ועדיין אין לו מחליף. אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני מקווה שאזכה לקבל יותר שעות (בזמן האחרון אני עובדת יותר ממה שאני אמורה לעבוד לפי החוזה שלי). גם החבר שלי מצא עבודה חדשה וטובה יותר ואני מקווה שבקרוב כבר נתחיל לחפש דירה משלנו. שנינו כבר רוצים את העצמאות שלנו ולהתקדם הלאה בקשר שלנו. אני גם מרגישה שנמאס לי מהיחידת דיור שהחבר שלי גר בה (אצל ההורים). היא פשוט נראית... רע. אבל באמת רע. היא זקוקה לשיפוץ רציני ולמהפך גדול. ואני אחת שכל כך חשובה לה האסתטיקה... וזה כבר משגע אותי. לא נורא, אין עוד הרבה.

שבוע הבא אנחנו חוגגים שנתיים ותכף יהיה לי קצת חופש ומנוחה מהכל.

היום נסעתי על קו 271 ממרכזית המפרץ לכיוון נהריה. חזרתי מהחבר שלי והיה לי זמן לרדת בבית לפני העבודה. בחרתי כהרגלי את אחד המושבים שקרובים לדלת האחורית, התיישבתי ליד החלון והתחלתי לשמוע מוזיקה בגלקסי שלי.

פתאום מתיישב לידי גבר. הוא נמוך, לובש ג'ינס, משקפי שמש וכובע קסקט. יש לו מעיין תיק שנראה כמו מצלמה. זה היה נראה לי חשוד שהוא התיישב בשורת המושבים שבמקביל למושב שלי ואז פתאום עבר לידי. אבל יש כל כך הרבה סיבות לעבור מושב, אני צריכה להפסיק לחשוד בכל גבר שהוא מטרידן או אנס.

אני מרגישה כל הזמן את המרפק שלו איפה שהצלעות, מעל עצמות האגן שלי. אני מותירה לו להינות מהספק. אולי זה בטעות. אולי זה סתם. אולי אני מדמיינת. אני שמה לב ליד שלו, כי אני הרי, כבר מכירה מטרידנים כאלו. אני מנסה לזוז, להתכווץ כמה שיותר לתוך המושב שלי, נדחקת יותר ויותר לחלון, אבל לא משנה מה- תמיד אני שוב מרגישה את המרפק שלו צמוד אליי. למרחב האישי שלי. ופתאום אני קולטת את היד שלו זזה מהירכיים שלו לכיווני. אני מסתכלת בחשדנות, כמו שהחתולים שלי מסתכלים על משהו שמרגיז אותם. ואז אני מרגישה שהגב כף שלו נוגעת לי בירך!

הרגשתי מצוקה. מה אני עושה? מה אני אומרת? להגיד? הוא לא באמת נגע. אבל רגע, אני מכירה את המטרידנים האלו. עוד רגע והוא נוגע בי וממש שם עליי את היד. אני פועלת לפי האינסטינקט שלי וזזה ממנו. הוא כנראה מבין משהו ומהר מאוד זז ושם את הידיים שלו עליו.

אני מפסיקה את המוזיקה. עוד רגע ואני צריכה לרדת בתחנה שלי. אני המומה. נבוכה. לא יודעת מה לעשות. קולטת שהטרידו אותי. ולמה אני שותקת? למה אני לא צועקת עליו? למה זזתי? למה לא אמרתי לו – תזיז את היד! למה לא צעקתי, עשיתי מהומה, צילמתי אותו?

הרי אין דבר כזה "בטעות".נכון, האוטובוסים הם צפופים ואנחנו רק אנשים. גם אני בטעות נוגעת באנשים אחרים. אבל כאן זה לא היה טעות, להיצמד אליי שוב ושוב למרות שאני זזה- זה לא בטעות, זה בכוונה. להתחיל לשלוח את היד לכיווני- זה לא בטעות, זה בכוונה. לגעת בירך שלי- זה בהחלט בכוונה. אלו לא דברים שקורים בטעות. לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

לפני שאני יורדת אני רואה בחורה תופסת את המקום שלי והוא מתיישב לידה. להגיד? לא להגיד? מה להגיד? להגיד שלא תשב לידו? שהוא מטרידן? ומה אם היא לא תקשיב? מה אם הוא יצעק? מה אני אעשה? והנה כבר האוטובוס עוצר ואני צריכה לרדת.

כבר בדרך הבייתה אני מרגישה את הדמעות. דמעות על זה שלא אמרתי כלום, שלא הזהרתי את הבחורה.

זו לא פעם ראשונה שמטרידים אותי מינית. זו פעם ראשונה שזה קורה באוטובוס.

ואני כועסת על עצמי. כועסת שלא אמרתי כלום. איך אני, הפמיניסטית, אחת שכבר לא מתביישת בדעות שלה, בחורה חזקה שכובשת את כל העולם עם העקבים הכי גבוהים. איך אני, ששונאת את המטרידנים האלו, שעושה הכל כדי להעלות מודעות לנושא, להסביר, לכתוב, אפילו לכתוב עבודת סמינר בדיוק על הנושא הזה- הטרדה מינית בתחבורה ציבורית.

איך אני, איך אני שתקתי.

למה שתקתי.

*נשלח גם לה"הכצעקתה".