דלת מסתובבת גדולה (מה אם לא הייתי יוצאת מהאנורקסיה)

שלום, אני הדר. לא מזמן חגגתי יום הולדת 19 במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר.

אני מאושפזת פה בערך שנה, יוצאת וחוזרת, כמו שחוזרים אל הסם.

ניסיתי לאכול עוגה ביומולדת, אבל זה כל כך משמין, שאפילו יומולדת לא שווה את זה. כמעט אף אחת לא רצתה לאכול, חוץ ממיכל הבולמית, שאכלה ואז הקיאה בשירותים.

אז אמ, לא התגייסתי כמובן. המון פעמים אני תוהה איך זה בצבא, ומה היה קורה אם הייתי בריאה, וכן הייתי מתגייסת לאיפה שאני רוצה. איך זה להיות בטירונות, איך זה ללבוש מדים, אפילו לעשות שמירות ותורנות מטבח. החברים שלי מספרים על זה, לפעמים וזה נשמע לי כיף.

אין לי הרבה חברים. רובם בצבא או לומדים כי הם עתודאים, ואין להם זמן אליי. בהתחלה באו לבקר אותי המון, אבל אין להם זמן אליי יותר מדיי. למי יש זמן להתעסק עם בחורה חולה לגמרי.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהזדיינתי עם מישהו.

המצב בבית לא טוב, כי ההורים רוב הזמן נמצאים פה איתי, וכולם בדיכאון. בראש השנה יצאתי מהבית חולים הבייתה, לחג, הפסיכולוגית שלי אמרה שזה יעשה לי טוב. היה לי כל כך קר, ובאתי לבית של סבתא עטופה בסווצ'ר ענקי.ניסיתי לאכול אבל אני כבר לא מסוגלת להכניס כלום לפה. הימים שלי ספורים פה, כנראה.

אני עצובה.

אני בדיכאון ובודדה. הבנות פה חמודות, אבל זה לא אותו הדבר.

אני תוהה מה היה יכול לקרות אם הייתי יוצאת מזה, איזה חיים היו לי.

אם הייתי מתגייסת, ולומדת ומתחתנת, ויהיו לי ילדים.

איזה חיים יכלו להיות לי, ולא כולם היו בדיכאון כל הזמן.

אני הדר, שוקלת 32 קילו, צל חיוור של עצמי.

דלת מסתובבת קטנה (אם הייתי נשארת בבית)

לא הייתי בוכה מול המפקד שלי היום.

השבוע האחרון היה בסדר, למרות שהרגשתי שכל כך אין לי כוח אליו.

שוב הייתי פקידת הגיבוש של היחידה שלנו, אומנם אמרתי שלא אעשה את זה בחיים – אבל דיי פיקדו עליי לעשות זאת. הצטערתי שהייתי צריכה לעבוד עם המאבחנת המגעילה – היא פשוט בחורה דוחה ברמות. היא כזאת ביצ'ית, צועקת על כולם וחושבת שכל העולם  מגיע לה. יום לפני זה היא צעקה עליי, אז החלטתי להפסיק להיות נחמדה ולצעוק עליה בחזרה. אחרי זה היא הייתה מלאך קטן. כל דבר "בבקשה", "תודה רבה".

יצאתי רבעוש עם חבר שלי, המפקד שלי הקפיץ אותנו. אני והמפקד הישיר שלי ביחסים לא כל כך טובים עכשיו, זה דיי באשמתי. אני רוצה לסדר את העניינים בעינינו.

היה לי סופשבוע כיפי!

ביום חמישי בערב אני והחבר נסענו לנמל. היה כל כך כיף להסתכל על הים, הוא אפילו השפריץ עלינו כשהוא נשבר על החוף. ישבנו במקס ברנר, ואכלנו ארוחת שחיתות מטורפת: קרפ, בננה שטובלים אותה בשוקולד, פונדו, גלידה, כדור שוקולד, אצבע שוקולד – היינו פשוט מפוצצים אחרי זה.

ביום שישי נסענו לאבו גוש יחד עם החבר של חבר שלי – אני ממש מחבבת אותו הוא נחמד. ירדנו על חומוס עם בשר וצ'יפס – מה שאומר שהייתי מאוד מפוצצת בארוחת ערב ואכלתי ממש מעט!

אחרי אבו גוש ישבנו קצת אצל החבר בבית, ואז נסענו חזרה הבייתה.

בערב הייתה קצת ירידה.

יש לחבר שלי איזו ידידה שאני לא ממש סובלת. זה לא שאני מקנאה או משהו כזה, אני יודעת שיש לו ידידות, וממש לא אכפת לי. אבל אותה אני לא סובלת באופן מיוחד (זה הדדי, אני בטוחה). היא פשוט מגעילה ומטומטמת ומשעממת, ואישה לא מושכת באופן כללי. היא אפילו אמרה עליי שאני "זולה" עוד לפני שהיא הכירה אותי בכלל – רק כי התנשקתי עם החבר שלי לפני שנהיינו חברים רשמית, וגם כי עוד לא נפרדתי סופית מהחבר הקודם. לצערי היא ידידה טובה שלו.

בכל מקרה, היא הייתה בבית, ורצתה שניפגש, ולא היה לי נעים להגיד לא. אז נסענו לאיזה פאב, וזה היה כל כך לא קשור ונראה כל כך לא במקום, עד שבאיזה שלב פשוט השתתקתי כי כל כך לא היה לי אכפת.

אבל זה עבר, וטוב שכך.

ביום שבת התפנקנו לנו במיטה, וראינו הרבה סרטים – כולל אלאדין. אני מתה על סרטי דיסני!

והסופשבוע עבר מהר, מהר מדיי.

היום נסעתי להצגה – פנומלה (או איך שלא קוראים לזה) בבית ליסין, כחלק מתרבות יום א'. קצת מעצבן להיסחב עם התיק. מה שהיה יותר מצחיק – שפגשתי את רועי באוטובוס, הוא גם הלך להצגה!

ההצגה הייתה פשוט נפלאה.

צחקתי והתרגשתי, וכאילו נסחפתי לתוך עולם אחר. בכיף כל שבוע אני נוסעת לראות הצגה חדשה.

אחרי זה הלכנו לסנטר וישבנו בארומה, וכשבאנו לחזור פספסתי את הרכבת – והיה מאוחר מדיי לחזור לבסיס.

My make-up may be flaking

But my smile still stays on

שום דבר לא בסדר איתי.

זה עוד סוף שבוע שאני לבד, בודדה עם עצמי. הגעתי למסקנה עגומה שאין לי עניין בכלום, שהכל עובר דרכי. אין לי יותר מדיי חיי חברה, לא בבית ולא בבסיס. אולי בגלל זה אני שונאת את הצבא. צריכה הייתי להשתמט. אולי.

בסופ"ש הקודם לא עשיתי מי יודע מה, אני חוזרת כל כך עייפה ונופלת למיטה בשמונה, גם כשאני לא צריכה לקום מוקדם. אני כל כך עייפה, ואני רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון.

ביום שבת הילה באה אליי, ואז הלכנו למורן. ובערב ראיתי טלוויזיה עם אמא שלי, כשבסוף מורן התקשרה אליי באיזה 23:30 ושכנעה אותי לצאת. מתישהו הפכתי להיות זקנה שהבילוי הפרוע שלה זה לשתות זה תה מול הטלוויזיה. ואני רק בת 19.

אז יצאנו אני, הילה, חבר שלה ומורן, לאיזה פאב שמעולם לא הייתי בו (בשום מקום נורמלי שכולם הולכים אליו לא הייתי). דווקא היה נחמד.

ביום ראשון נסעתי עם אמא שלי ואחותי למספרה, ואז היינו בקניון והסתובבנו.

אחה"צ שוב הייתי אצל מורן עם הילה, כאילו בכלל לא נפגשנו.

יום שני החבר שלי בא אליי.

יום שלישי חזרנו לבסיס. יצאתי בשתיים, ונסעתי עם אחותי לת"א. הסתובבנו בעזריאלי.

היינו גם בנחלת בינימין, שיניקין, והלכנו ברגל לסנטר, והיה נחמד.

יום רביעי הייתה לי שמירה, ונשארתי בבסיס, ושמחתי שלא יצאתי אחרי השמירה והייתי מגיעה באיזה 10-11 בלילה הבייתה, כי למחרת שחררו אותי בעשר בבוקר.

אתמול הייתי עם אמא שלי ואחותי בסרט – השטן לובשת פראדה, ואז הייתי צריכה לחזור למציאות העגומה שלי.  ישבתי ובכיתי, כי אני לא מסוגלת להתמודד עם הרבה דברים שפתאום צפים מעל פני השטח, ואני לא מסוגלת לכתוב כלום.

אז זהו, אני מדוכאת, רע לי ומר לי, ואין לי חשק לכלום ולאף אחד.

אני מחכה לחורף האמיתי שיגיע, בנתיים יש רק שעון חורף, ואני חוזרת הבייתה מהצבא בחושך, וזה לא כיף בכלל. היה סוף שבוע ארוך במיוחד, קשה לחזור לצבא אחרי כל כך הרבה זמן בבית. אבל עכשיו הביאו מישהי חדשה שתעבוד איתי, והיא פשוט מקסימה.

היה לי זמן לסדר ולנקות. הרגשתי שאני מנקה ומטהרת את החדר שלי. זרקתי, ניקיתי, סידרתי והחלפתי עד  שהחדר שלי היה נקי ומצוחצח. ניקיתי גם את עצמי, עם כל מוצרי הספא החדשים שיש לי, אני באמת יכולה לפתוח ספא פרטי משל עצמי.

ביום שישי בבוקר עשיתי הרבה סידורים – סוף סוף הלכתי לתופרת שתצר לי (שוב) את המדים, נמאס לי ללכת עם סיכת ביטחון מאחורה ולהיראות כמו ילדה מסכנה.

בערב הייתי אמורה ללכת לנאפיס, אבל בגלל שלא היה מישהו שמוכן/יכול  לקחת אותי – לא יכולתי לבוא. זה קצת אכזב אותי, אבל ניסיתי לתכנן עם מורן באיי סי קיו והילה בטלפון מה לעשות, ובסוף יצא ששלושתנו נפגשנו אצל מורן. פשטנו על המקרר העמוס שלהם, והיה כיף. ניהלנו שיחות ארוכות וכיפיות, הן הביאו לי במתנה ספר וחוץ מאותו הספר לקחתי המוני ספרים, גם קפצנו לארומה באיזה שלב.

יש חברויות אמת, ואני יודעת שתמיד אוכל לספר להן את הכל, בלי להרגיש ריקנית ומבויישת.

החבר שלי בא ליום כיפור.

גם השנה לא צמתי, מסיבות רפואיות, אבל אני חושבת שמי שצם ועדיין משחק במחשב ורואה טלוויזיה ומדבר בפלאפון – זה לא שווה. הרי כל המטרה של יום כיפור זה לענות את עצמך ולא לצום כדי להגיד שצמת.

בערב הלכנו כרגיל לרועי, שמכיתה י"א אנחנו נפגשים אצלו במרפסת בערב יום כיפור.

היום עצמו עבר ככה, בהרבה שינה.

נוכחתי לדעת שאני חיה בבועת זכוכית, ושבבועה זו נוצרים סדקים, אם לא משגיחים עליה היטב.

וכמעט הבועה נשברה לי.

אבל רק כמעט.