השבוע התחלתי לעבוד במקום העבודה החדש שלי. התחלתי את היום הראשון עם פרפרים בלב. תהיתי האם אסתדר מבחינת העבודה ומבחינה חברתית. היה לי מוזר פתאום להגיע למקום אחר, חדש ושונה לגמרי. בסיכום השבוע הראשון אני יכולה לומר שהיה בסדר גמור. בימים הראשונים רק עשו לי חפיפה והסבר, ואילו בחמישי ושישי כבר "תפסתי פיקוד" ונתנו לי לעבוד לבד, כמובן שיושבים לידי. אני עדיין לא נשארת במשרד לבד (אנחנו שלושה אנשים שעובדים במקביל). הלך לי דיי בסדר, לוקח זמן לקלוט ולהפנים את הכל. האנשים מאוד נחמדים ואני מתחילה לאט לאט להכיר את כולם. יש פעמים שאני מרגישה "מחוץ לעניינים" כאשר מדברים על אנשים שאני לא מכירה או כל מיני בדיחות של העובדים, אבל סה"כ אני מסתדרת ומרגישה טוב. היה קשה לעבוד כל השבוע! ממש מעייף. אני אמורה לעבוד בימי ראשון 11:00-20:00, ימי שישי 9:00-13:00 ( חשבתי שאולי לא אעבוד ימי שישי יותר, אבל זה לא שיש לי משהו אחר לעשות) ועוד משמרת ערב במהלך השבוע. אז מחר אני כבר אמורה לעבוד יום מלא ואני מקווה שיעבור מהר, הפעם האחרונה שעבדתי שמונה שעות הייתה מזמן.

בסוף השבוע נסעתי עם החבר והחברים לצימר בצפון. היה ממש כיף!  אני אקדיש לנושא פוסט נפרד כשיהיו לי התמונות.

השבוע חוזרים ללימודים. קשה להאמין שהזמן עבר כל כך מהר. מצד אחד זה קצת מבאס כי מתחשק לי עוד קצת חופש, מצד שני אני כן אוהבת ללמוד. השנה יהיו סמינרים ואני קצת בחששות לגבי זה, אבל תמיד הדברים נראים קשים ומפחידים ובסוף מגלים שהם לא. אני אלמד שלושה ימים סה"כ: ימי שני 8-12, ימי שלישי 8:00-20:00 עם חלון של ארבע שעות שאין לי מושג איך אני אמלא אותו, ימי רביעי 10:00-18:00 עם חלון של שעתיים. כל החלונות האלו באמצע היום ממש מעצבנים, כי זה יותר מעייף. נכון שתמיד יש מה לעשות, אבל במקרה הכי גרוע אני אקפוץ לבית של החבר שגר כמה דקות מהאונ'. יש לי כבר שני מאמרים לקרוא, עם הרבה עמודים באנגלית, ואני רק חושבת על זה ונהייה לי רע. אבל לא נורא,אני אתמודד.

אז זהו, שנה שלישית ואחרונה מתחילה. בהצלחה לכל הסטודנטים!

כמו בכל שנה, הגיע הזמן לקנות את החופשי-שנתי סטונטיאלי. בעבר זה היה יחסית פשוט וקל: נרשמים ומשלמים באתר של אגד, מגיעים לאגד עם אישור תשלום ואישור לימודים ומקבלים את הכרטיס.

השנה משרד התחבורה החליט שכולם עוברים לרב קו. כלומר, אנחנו הסטודנטים נדרשים להחליף את כרטיס החופשי שנתי בכרטיס רב קו, לשלם באינטרנט ואז להגיע לעמדת ההטענה עם אישור התשלום. אבל מה, הם החליטו שההנפקה תתחיל רק מה-24 לאוקטובר, בעוד שתוקף הכרטיס הישן מסתיים ב15 לאוקטובר והכרטיס החדש מתחיל ב15 לאוקטובר. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם פעמיים! רק אח"כ התברר מכמה שיחות של אנשים, שאפשר היה להשתמש בכרטיס הישן למרות שפג התוקף שלו, אבל כמעט אף אחד לא ידע- כולל הנהגים. ורק מי שחשב על לשמור קבלות יקבל זיכוי.

ביום שישי עברתי במרכזית, הוצאתי רב קו וחשבתי שנגמרו תלאותיי. נכנסתי לאתר של אגד וכמובן האתר עשה בעיות- לא זז, לא מקבל את הכרטיס, לא שולח להדפסה, אבל מילא.

ביום ראשון משרד התחבורה החליט *שוב* לשנות נהלים. כל הסטודנטים נדרשים לשנות את הרב קו לסטטוס של "סטודנט פלוס". כך, שכל הסטודנטים שבמהלך השלושה חודשים האחרונים הוציאו רב קו- צריכים שוב לגשת לאגד ולשנות את הרב קו שלהם. שבוע לפני פתיחת הלימודים.

מה שיוצר כמובן- תורים ארוכים ומטורפים. ממה שהסתכלתי באינטרנט- יש אנשים שעמדו שלוש שעות בתור! רק כדי להנפיק!

חברה מהלימודים אמרה לי לנסוע לאגד שבקריית חיים כי יש שם פחות תור, שם רב ישנו לי את הסטטוס לסטטוס סטודנט, ואת ההטענה אני צריכה לעשות במרכזית. מה שאומר- להטרטר. אבל זה עדיף מלעמוד בתור.

היום נסעתי לאגד בקריית חיים. יש שם רק מחשב אחד. עמדתי כחצי שעה בתור דחוס, צפוף ומחניק. לאחר שסיימתי נסעתי למרכזית. שמחה וטובת לב אני מגיעה לעמדת ההטענה עם התור הקצר ומה מתברר- לא עדכנו לי את הסטטוס! מה שמשאיר שתי אפשרויות: 1. לעמוד כמה שעות בתור ההנפקה 2. לנסוע שוב לקריית חיים, לעמוד שוב בתור, לנסוע שוב למרכזית, לעמוד בעוד תור ואז לחזור את הדרך חזרה.

איזה ייאוש!!!! חשבתי שאני עומדת להתחיל לבכות, באמת. הבחור בקופה אמר לי שידוע שיש בעיות עם הסניף של אגד בקריית חיים, ככה שבטוח אני לא הראשונה ולא האחרונה שזה קרה לה. לרוב אני שקטה וצייתנית ולא מתווכחת, אבל התחלתי לצעוק ולהתלהם ולהגיד שאני לא מוכנה לעמוד שוב בתור ושזה לא בסדר וכמה אפשר לשגע אותנו ויש תור פשוט ענקי של מאות אנשים ומה זה הדבר הזה. כבר לא ידעתי מה לעשות והבחורים שהיו בקופה היו באמת חסרי אונים. הם אמרו שאין להם את המכונות של ההנפקה וחבל שאין, כי הם מבקשים שזה יהיה גם אצלם בדיוק למקרים כאלו אבל לא מאשרים להם. בסוף אחד הבחורים אמר שהוא יבוא איתי לעמדת ההנפקה, ייכנס מאחור ויגיד להם לשנות את הסטטוס של הסטודנט וכך באמת היה.

אני לא מבינה את הטמטום של משרד התחבורה. למה כל הזמן לשנות נהלים? למה לא להחליט מלכתחילה שסטודנטים יירשמו בסטטוס מסויים? למה לשגע את כולם ולהחליט את זה רגע  לפני פתיחת הלימודים, במקום להודיע חודשיים- שלושה מראש- ככה כל אחד מגיע בזמן הפרטי שלו ואין לחץ ותורים ארוכים ואנשים לא צריכים להטרטר כל הזמן. למה לכל הרוחות הם לא נתנו להוציא כרטיס עם תום התוקף של הכרטיס הקודם- במקום שנשלם פעמיים! וגם אם החלטתם להאריך תוקף- למה אף אחד לא יודע מהעניין הזה?! ולמה אגד לא פותחים יותר עמדות הנפקה?!

המצב של התחבורה הציבורית בארץ הוא על הפנים. לא שמים זין על האנשים שאין להם ברירה אלא להשתמש בה. פשוט ביזיון.

אז היום הייתה המשמרת האחרונה שלי בסטודיו הפילאטיס והייתי מלאה בהמון רגשות מעורבים. "לכל סיום יש התחלה חדשה ותמיד הפרידה היא קשה". מצד אחד, אני נרגשת להתחיל מקום עבודה חדש. לצאת לדרך חדשה שבעקבותיה יקרו דברים טובים. אני מרגישה שמשהו טוב יקרה. מצד שני, קשה לעזוב מקום עבודה לאחר שנה וקצת. היו חסרונות במקום העבודה שלי: אין תלושי משכורת בזמן, אני זו שהייתי צריכה לתפקד כמנקה של הסטודיו ולא בשכר של מנקה, העובדה שהרגשתי המון פעמים שאני מסוגלת לנהל את המקום יותר טוב, הבוס שלי שהוא מעופף ואדיש, אחת הפקידות שעובדת איתי שפשוט... פסיכית ומוזרה, והקש ששבר את גב הגמל: קיצוץ מאסיבי בשעות המעטות שהיו לנו. הציעו לי לקבל עוד שתי משמרות, אבל גם כך היו יוצאות לי מעט מאוד שעות שבועיות.

אבל לצד החסרונות היו יתרונות: קרוב לבית, שעות נוחות והכי חשוב- עבודה שאני מרגישה שמתאימה לי. הייתה פשוט אווירה טובה- גם בינינו- הצוות: בין הבוסים, הפקידות והמדריכות, וגם עם הלקוחות. יש לקוחות פשוט מקסימות שהיה לי כיף לעבוד איתן. לראשונה, הייתי מגיעה לעבודה עם חיוך ועם תחושה טובה. היה לי טוב והרגשתי שאני נהנית. אני חושבת שהעבודה תרמה לי בהרבה מישורים ואני חושבת שצמחתי.

אני חושבת שאני מבין העובדות הכי ותיקות שם. הכרתי בנות מקסימות (עם חלקן אני לא בקשר) שכבר עזבו. שתי חברות מהלימודים באו לעבוד בעקבותיי.

הכרתי את הפילאטיס. לראשונה בחיי התחלתי להזיז את עצמי. זה גם תרם להרגשה טובה וחיובית בקשר לגוף ולדימוי העצמי שלי. אני לא יודעת מה אעשה עכשיו (אפילו שהרבה זמן לא התאמנתי), אני שוקלת להירשם לחדר כושר שאמא שלי מתאמנת בו.

לצערי לא נפרדתי כמו שצריך מכל המדריכות וגם מכמה לקוחות בגלל החגים. אבל לא נורא, אולי אני אקפוץ לבקר. השארתי לבוס שלי מכתב דיי ענייני (גם דיברתי איתו בטלפון ): כתבתי לו שאני מזכירה לו דמי הבראה(שכבר הייתי אמורה לקבל מזמן! אני לא בטוחה אם קיבלתי במשכורת הנוכחית, כי אין לי תלוש) ולפדות את ימי החופש שלי. זה לא הרבה, אבל זה מגיע לי וגם סכום הכסף הכי קטן יעזור לי. כתבתי לו תודה רבה על הכל, בהצלחה ושנהניתי לעבוד ואני אבוא לבקר. לאחראית שלי – היא לא ממש בוסית, היא מתחת לבוס שלי, כתבתי מכתב הרבה יותר אישי. היה חשוב לי לכתוב לה כמה מילים וכמעט דמעתי על הדף.

קלטתי שאני עושה היום את הדברים פעם אחרונה. בסוף המשמרת כשסגרתי את הסטודיו פשוט הסתכלתי עליו ועברה בי תחושה של עצב. הרגשתי את הדמעות בעיניים. אני שונאת פרידות. וקשה לי עם העובדה שאני נאלצת לעזוב, כי סה"כ כן היה לי טוב. חשבתי שאני אעבוד שם עד סיום הלימודים וקצת קשה לי עם שינויים, פתאום להתחיל עבודה חדשה. אבל צריך להמשיך הלאה.

"בטח היו לי סיבות לעזוב, כי שוב אני כאן. ושום אני קם ונוסע, סומך על הדרך שתוביל..."

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

אתמול באופן כללי, היה לי יום טוב. רכשתי מכשיר סלולרי חדש, ביקרתי עם החבר בספא, סגרנו צימר והזמנו טייק אוואי מהמסעדה האהובה עלינו. אבל הדבר הכי משמח והכי מרגש- לשבת מול הטלוויזיה ולקלוט שמחזירים את גלעד שליט הבייתה.

יש לנו מנהג כזה, בכל ראש השנה לכתוב ברכות לשנה החדשה ולקרוא את הברכות של השנה הקודמת. כמעט כולנו מאחלים שגלעד שליט יחזור הבייתה ויחגוג את ראש השנה עם הוריו. תמיד כשאנחנו מרימים לחיים אנחנו מוסיפים שגלעד שליט יחזור הבייתה בשלום, אמן.

אבל כשעברו השנים, היה קשה יותר ויותר להאמין שזה אכן יקרה. ופתאום, שאתמול, הודיעו שיש עסקה, עברו בי צמרמורות של התרגשות.

אני לא מכירה את גלעד שליט. לא מכירה את משפחתו. אני לא פעילה במטה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר ויעבור עליו או על הוריו. תוהה מה עדיף- בן בשבי או בן בארון. אבל גלעד שליט בקלות היה יכול להיות מישהו אחר. מישהו שאני כן מכירה. מישהו שאני אוהבת. מישהו מהמשפחה.

אין ספק שהמחיר יקר. אבל חיים של חייל לא שווים את זה?

הלב שלי גם עם המשפחות השכולות. מי אני שאשפוט משפחה שכולה, מי אני שאבין את כאביה (אפילו שגם אני ממשפחה שכולה, אבל אח של סבתא נפל בזמן שירותו הצבאי ונכון שאין הבדל בין כאב לכאב, אבל הנסיבות שונות). אני מבינה את רצונם לנקמה, לצדק. אבל הטרורסיטים האלו חיים נהדר בכלא הישראלי ואנחנו משלמים על זה מכספי המיסים. הם חיים הרבה יותר ממה שחיים האנשים בעזה או אפילו חלק מהאנשים במדינת ישראל.

שום דבר, שום דבר לא יחזיר את אלו שנרצחו בפיגועים לחיים. ומנגד- יש חיים של חייל שכן אפשר להציל.

אני זוכרת שהייתה את הצעדה של משפחת שליט והמטה ומנגד עמדו משפחות שכולות שהתנגדו לצעדה. אני זוכרת שכתב טלוויזיה שאל אב שכול: "ומה אם זה היה הבן שלך בשבי?". אז אותו אב שכול אמר: "אם זה היה הבן שלי, מצידי שיתנו להם הכל. מצידי שיתנו להם גם את תל אביב". וזה אומר, דרשני.

טרוריסטים ומחבלים באים והולכים. זה לא שבלעדי האסירים אין פיגועים. יש. זה לא שמישהו מחכה להם לעשות או לתכנן פיגוע. ואני רוצה להאמין שהמדינה וצה"ל מספיק חזקים והפיקו לקחים.

גלעד שליט הוא חייל של מדינת ישראל, המדינה שלחה אותו ולכן היא מחוייבת להחזיר אותו. הוא לא איזה סוחר סמים שיצא לסגור עסקה. 

יש כאלו שאומרים שכל חייל צריך בחשבון שהוא עלול להיהרג או ליפול בשבי. זו גישה טיפשית ואני לא מבינה אותה. חוק גיוס הוא חובה! אף אחד לא שואל אותך אם להתגייס או לא. זה החוק במדינת ישראל ולא כולם רוצים להתחמק ולעבור על החוק. ולא כל היחידות הן התנדבותיות. אם יש לך פרופיל מתאים, אתה הולך לקרבי. זהו, אין דיון. (כמובן שיש מקרים יוצאים מהכלל וכו' וכו'). תקנו אותי אם אני טועה. אז לפי הגישה הזו, אם מישהו לא רוצה להילקח בשבי או להיהרג (יש מישהו שרוצה? שזה מתאים לו?) אז שלא יתגייס. ואז? מי כן יתגייס?

אני מחכה לרגע הזה, לשבת בציפייה דרוכה מול הטלוויזיה, לראות את ההורים של גלעד זוכים לחבק אותו. 

ושבו בנים לגבולם.

פעם שאלתי את אבא שלי, למה הוא לא צם ביום כיפור למרות שהוריו היו צמים. ואז הוא אמר לי שאין בזה טעם. הרי הצום לא מכפר על מעשים רעים בין אדם לחברו, אלא רק על מעשים רעים בין אדם לאלוהים. ואם באופן כללי אתה "חוטא": מחלל שבת, לא שומר על כשרות, אוכל חמץ בפסח וכו' ומתכוון להמשיך "לחטוא"- אז הצום לא יכופר. ככה שמבחינתי, אין שום טעם לסבול.

בעבר היו מספר פעמים שצמתי ואני מנסה לחשוב על למה- אין לי סיבה ממשית.

בעיניי היום הזה מסמל צביעות אחת גדולה. רוב האנשים כותבים סליחות בפייסבוק ו"אם פגעתי". מה זה אם? האם פגעתם? אתם לא יודעים אם פגעתם באמת? אתם מתנצלים התנצלות קולקטיבית כדי לצאת ידי חובה? ובכלל- למה חיכיתם עד ליום כיפור? אתם מבקשים סליחה רק כדי לעשות "וי"? חשבון נפש צריך לעשות כל השנה! ואם פוגעים במישהו- צריך מייד להתנצל ולבקש סליחה, אמיתית, מהלב.

ובכלל, יש אנשים שצמים, לובשים חולצה לבנה וכיפה וחושבים שהם צדיקים גדולים. זה לא משנה שלפני ואחרי הצום הם יהתנהגו כמו חולירות. או אפילו ביום עצמו- הם לא יתביישו להכות ילדים שמדברים בסלולרי (אוי ואבוי!) או יזרקו אבנים על אמבלונסים ומכוניות נוסעות. כאילו כל האנשים מחוייבים לגזור על עצמם צום ותענית. כאילו לאנשים אין זכות לדבר בסלולרי או לנסוע במכונית שלהם. כאילו לאנשים אין מקרי חירום. פשוט גועל נפש. זה אפילו מבזה ומחלל את היום הזה, אחד הקדושים בדת היהודית.

אני רוצה להאמין שאם יש אלוהים, הוא שופט אנשים לא לפי צום ביום כיפור, אי נסיעה בשבת והימנעות מבשר וחלב. אני רוצה להאמין שהוא שופט אנשים לפי האישיות שלהם.

השנה לא יצאתי החוצה. ביליתי בשקט בבית. קראתי את "נוילנד" של אשכול נבו שלא מאכזב. ספר מצויין, יש בו משהו שמצליח להעביר את ההוויה הישראלית. קראתי גם את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, ספר שכולו קינה לבנו המת. רק גרוסמן כנראה יבין את הספר הזה או מי שחלילה איבד את ילדו. ראיתי שוב את "כנפיים שבורות".

מחכה בקוצר רוח לשבוע הבא.

מוכרים לנו משפטים כמו "האהבה תתגבר על הכל" ו"על אהבה צריך להילחם". בסרטי הקומדיות הרומנטיות או בספרים הקלילים שאמא שלי קוראת להם רומנים למשרתות תמיד לגיבורה הכל מסתדר כשהיא פוגשת את הבן זוג שלה. אנשים מוכנים להתפשר על כל דבר כמעט ולהישאר בקשרים שעושים להם רע, רק כדי להיות בזוגיות ורק כדי להשאיר את הזוגיות שלהם בחיים.

אני לא חושבת שצריך להילחם על אהבה ועל קשר. אהבה זו אהבה ומלחמה זו מלחמה. אם צריך להילחם ולהתעקש- כנראה שזה לא זה. אני מסכימה שצריך להתפשר. אני מסכימה שצריך לוותר. אני מסכימה שצריך להקריב. אני מסכימה שצריך לעבוד על הזוגיות- אסור לקחת את הבן זוג כמובן מאליו ואת מערכת היחסים כמובנת מאליה. אבל להילחם? למה? הרי אם זה לא עובד ואם זה לא  הולך חלק- אז בשביל מה הטעם?

ברור שיש משברים בזוגיות. זה קורה לכולם. אני לא חיה בעולם אוטופי. ולוויכוחים וריבים אני בכלל לא מתייחסת כאל משבר. זוג שלא רב ולא מתווכח לפעמים- יש לו בעיה חמורה. אבל יש אנשים שכל הזמן חווים משברים בזוגיות. כל הזמן ריבים. כל הזמן במצב מעורער. ואני שואלת- אם כך זה המצב- אז למה להילחם? הרי ברור שזה לא הולך.

 לפי דעתי אהבה טובה זו אהבה שקורית, שמתפתחת. שמההתחלה לשני האנשים ברור לאן הולך הקשר. ששניהם רוצים את אותם הדברים ונמצאים באותו הראש. אין מלחמות ואין משברים. זה פשוט קורה. זה שם. זה זורם.

אהבה גם לא תנצח את הכל. זה חשוב. זה הבסיס לקשר. אם אין אהבה, אז מה כבר יש? אבל מעבר לאהבה יש דברים אחרים שמרכיבים את הקשר וצריכים להיות הבסיס שלו. צריכה להיות התאמה. וצריך להיות כבוד הדדי. וצריך להיות אמון. וצריכה להיות תשוקה. ומעל הכל- צריכה להיות חברות. וזה בעיניי הבסיס לקשר טוב- שהחבר שלך יהיה גם החבר הכי טוב שלך.

ואהבה היא לא הכל בחיים. אף אחד לא רוצה לחזור לבית ריק, זה נכון. אבל אי אפשר לתלות את האושר בבן זוג. אנחנו אלו שצריכים לגרום לעצמנו להיות מאושרים. אנחנו אלו שצריכים לאהוב קודם כל עצמנו. וצריך להתפשר, זה ברור. אבל לא עד כדי כך שמוותרים על עצמנו.

בעבר האמנתי בדברים האלו. האמנתי שצריך להילחם על אהבה וזוגיות זה הדבר הכי חשוב והיחיד שיכול לגרום לי להיות מאושרת ולהרגיש טוב עם עצמי. ואז היה לי משבר רציני בחיים. נפרדתי מהאקס שלי לאחר שלוש שנים ביחד. התחלתי שנה א' והייתי צריכה למצוא את עצמי מבחינה חברתית ובעיקר להתחיל להבין מה המהות של לימודים אקדמיים. התחלתי מספר קשרים שפשוט לא הלכו טוב, ונגמרו. באחד מהם הייתי מאוהבת חזק והוא ריסק לי את הלב. עד היום אנחנו לא מדברים ולפעמים יוצא לי לראות אותו ואני לא יודעת מה להרגיש. לא יודעת אם לכעוס או לסלוח או האם הוא ראוי לסליחה שלי. הרגשתי שהכל בחיים שלי קורס ומתבלגן. ודווקא אז, מהמשבר הגדול והארוך הזה, איכשהו צמחתי. איכשהו יצאתי עם מסקנות ותובנות שאותן כבר כתבתי. הרגשתי שאני מתבגרת. אני מרגישה שמתוך המשבר הגדול הזה והמטלטל הזה- צמחתי. פרחתי. עליתי למעלה. אחרי חודש בערך כתבתי: "חשבתי שאם אין מישהו שאוהב אותי, שאם אין לי חבר, אז משהו בי פגום. אני לא שלמה. הייתי מוכנה להיות עם כל אחד, רק שלא אהיה לבד. היום, אני לא מרגישה ככה. אני לא חושבת שזוגיות זה הדבר שיעשה אותי שלמה, שזה המפתח לאושר שלי. ברור שאני רוצה, אבל לא בכל מחיר... אני לא מרגישה שאני מוכנה להתחייב. מצחיק, פעם לא הבנתי איך אפשר שלא לרצות. היום אני מרפה."

ודווקא  מתוך התחושה הזו, שאני אוהבת את עצמי כמו שאני ולא צריכה מישהו שישלים אותי, אלא שאני שלמה עם עצמי, התחילה הזוגיות הכי טובה שלי. וכבר שנה ושמונה חודשים אני נמצאת בזוגיות הזו. ולשם שינוי, לא הרגשתי שאני צריכה להילחם. לשם שינוי, הכל זרם. הכל התפתח וקרה. למדנו להכיר אחד את השניה ולהיפתח זה לזו. הכל קרה, כאילו מעצמו. לא הייתי צריכה להילחם על שום דבר- כי זה היה שם ועדיין שם וגם יהיה שם. כי אנחנו כבר מתכננים לעבור לגור ביחד וגם את המעבר- להתחתן ואולי גם להביא ילדים. אבל בינתיים אנחנו מסתפקים בחתולים. ואנחנו גם לא מתביישים לדבר על הכסף- כי עם כל הכבוד לרומנטיקה, זוגיות ומשק בית משותף זה דבר כלכלי לכל דבר. ואנחנו צריכים לראות ששנינו באותו הראש בקטע הזה ויודעים על מה אנחנו מוציאים ובשביל מה חוסכים.

ומעבר לאהבה הגדולה ולתשוקה ולפרפרים בבטן- יש לנו התאמה. אפשר לומר שאנחנו ב"אותו הראש" ויש לנו תחומי עניין משותפים. וחוץ מזה- הוא החבר הכי טוב שלי. ואני החברה הכי טובה שלו. ושנינו כבר קוראים אחד את השניה ומבינים זה את זו בלי מילים.

וזו, זו אהבה טובה. אהבה בריאה. מאוזנת. אהבה אמיתית.