לשתי חתולות

אז אחרי הרבה התלבטויות הגיע הרגע לאמץ חבר/ה פרוותי/ת.

אז אחרי שעשינו קניות בסופר קפצנו לחנות חיות מחמד שיש לנו בשכונה וקנינו את כל הציוד לחתול: שירותים, חול, אוכל, קערות אוכל, מיטה, מתקן גירוד וצעצועים. המבחר פשוט עצום! לא להאמין כמה מוצרים יש לחיות מחמד.

אחרי שהצטיידנו נסענו לאגודת חובבי החתולים. היה לי ברור שאני אקח חתול מעמותה. אני לא מבינה איך אפשר לקנות בעל חיים ואיך אפשר לעסוק בהרבעה של בעלי חיים, בשעה שיש כל כך הרבה כלבים וחתולים שרק כמהים לבית שיאמץ אותם.

הגענו למקום בו העמותה נמצאת, היו שם כמה כלבים ובעיקר- הרבה חתולים מיללים. המראה הזה של החתולים (אמנם הם לא היו בתוך כלובים אלא בתוך חצר מגודרת) פשוט שבר לי את הלב. פרצתי בבכי. חלק מהחתולים שמרו מרחק אבל חלקם התקרבו אלינו ודרשו יחס. היו שתי חתולות שפשוט נדבקו אלינו- ממש נתלו עלינו כמו קופיפים, הלכו אחרינו, התחככו בנו ולא נתנו לנו ללכת. ככה זה- זה לא אתה בוחר את החתול, זה החתול בוחר אותך. שתיהן בחרו אותנו והחלטנו לקחת שתיים.

הראשונה היא אחת שחורה וקטנה בת שבעה חודשים, השם המקורי שלה היה זוזה והחלטנו לשנות לזואי. החתולה השנייה בת שנה במגוון צבעים: לבן, ג'ינג'י ושחור עם עיניים ירוקות. השם המקורי שלה הוא אשלי והחלטנו להשאיר לה את השם.

שתיהן הסכימו להיכנס למנשא והנסיעה עצמה עברה בצורה רגועה. גם בבית הן הסתגלו דיי מהר- רחרחו כל פינה אבל נדמה שהן התרגלו. המשכנו כרגיל בשגרת היום: הבן זוג בישל (מה שכמובן הלהיב אותן) ואני אפילו ניקיתי את הבית. אחרי שסיימתי לנקות הן החלו לרחרח את הרצפה, כאילו הן בודקות שניקיתי כמו שצריך:) אפילו הלכנו לישון צהריים עם דלת סגורה (החלטנו שאין להן כניסה לחדר שינה) וזואי יללה מעט, אבל סה"כ זה היה בסדר.

שתיהן אוהבות ליטופים, אבל זואי דורשת הרבה יותר יחס, ליטופים ותשומת לב. לאשלי קצת יותר להסתגל- היא אוהבת למצוא כל מיני פינות סגורות בבית ולשבת בהן. קצת כואב לי שהיא יושבת בפינה, אני מקווה שהיא תסתגל במהרה.

גם אני מנסה להסתגל לסיטואציה. אף פעם לא היתה לי חיית מחמד. החתולים היחידים שנקשרתי אליהם היו כמה מחתולי החצר אצל ההורים של הבן הזוג, שגם היו נכנסים לתוך הבית: מיצי ושרגא זכרם לברכה, הרצל שנעלם (אחרי שעזבנו אבא של הבן זוג אמר שהוא לא הפסיק לבכות מול הדלת שלנו. ראינו אותו עוד פעמיים, אבל הוא פשוט נעלם. אני מקווה שהוא מצא משפחה שאוהבת אותו) וארתור שעדיין משגע את אבא של הבן זוג. 

כנראה שגם אני צריכה כמה ימי הסתגלות.

בינתיים לא הצלחתי לצלם אותן, אבל אני מבטיחה להעלות לכאן תמונות.

סוף שבוע גשום לכולם!

קיבוץ יגור

סבתא רבא, שחגגה 100 בט' באב האחרון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מיגוסלביה היישר לקיבוץ יגור. אפשר לומר שהיא מהאנשים שהקימו את המדינה הזו (אפילו הייתה חברה בה"הגנה"). בשביל סבתא, הקיבוץ ויותר מכך- ערכי הקיבוץ של פעם- זה הכל בחיים.

בתור ילדה לא רציתי ללכת לקייטנה בחופש הגדול. אז במקום לשתות שוקו ולאכול לחמניה ולהידחס בין ילדים זרים, הייתי נוסעת לסבא רבא ז"ל (הוא נפטר כשהייתי בת 12) ולסבתא רבא (עד 120!). אבא שלי היה מביא אותי בבוקר וישר היינו הולכים לחדר אוכל לארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת ירקות, גבינות,  חביתה ולחם מטוגן. עד היום אני לחם מטוגן זה אחד המאכלים האהובים עליי. אף פעם לא אכלתי מספיק ותמיד הייתי רזה מדיי. אחרי שאכלנו סבתא הייתה לוקחת אותי לבריכה. הייתי ילדה עם דמיון מפותח (עד היום אני בן אדם עם דימיון מפותח) וידעתי להסתדר לבד. לפעמים הייתי בחברת ילדים אחרים, אבל לרוב אני הייתי שוחה בבריכה וסבתא הייתה משגיחה עליי מרחוק. מדיי פעם היא הייתה קוראת לי לצאת לשתות מים ולאכול סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים שחורים.

לא תמיד היינו הולכות לבריכה. לפעמים היינו מבקרות במשק-חי ותמיד הייתי אוספת נוצות של הטווס. לפעמים סבתא הייתה לוקחת אותי לבקר במכבסה ומסבירה לי איפה מכבסים את הבגדים ואיפה מניחים את המקופלים ואיך יודעים למי שייך כל בגד. אני זוכרת שפעם ביקרנו בספריה ולקחתי ספר. והיו גם הביקורים בבית-קברות.כשאנשים שומעים שבתור ילדה קטנה לקחו אותי לבקר בבית קברות הם נרתעים. אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה רעה או מפחידה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת מבתי קברות, מאבל, משכול, מהלוויות (זה לא נעים וכואב, אבל אין בי את הפחד). סבתא לקחה אותי לקברים של אבא שלה ושל אח שלה ומספרת עליהם קצת. דאגנו להשקות את העציצים. היא גם הייתה לוקחת אותי לקבר של הבן שלה, אבל עליו לא ממש דיברנו. הוא היה רק תמונה.

בצהריים שוב היינו הולכות יחד עם סבא לחדר אוכל ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לנוח צהריים, ואני הייתי צופה בתוכניות טלוויזיה עד שאבא שלי היה בא לקחת אותי. לאחר כמה שנים גם אחותי האמצעית הצטרפה.

קיבוץ יגור תמיד מתקשר לי לחופש גדול.

ירושלים

את כל הילדים בכיתה לקחו תמיד לאילת ולחרמון, ורק אותנו לא. כשכל הילדים נסעו עם הוריהם לעשות בטן-גב במלון הכל-כלול, ההורים שלנו לקחו אותנו לירושלים מדיי שנה. אני זוכרת אינספור טיולים בעיר (אבל לא זוכרת מקומות מדוייקים), את הכותל, עיר דוד, מעלית הזמן, גן החיות התנ"כי, חוצות היוצר, ביקורים אצל המשפחה של אבא, מוזיאון ישראל.

אחר כך הייתה תקופה שלא נסענו, עברו ימי החופשות המשפחתיות.

אבל בצבא, כשהכרתי את האקס שלי שהיה במקור מירושלים ואחר כך עבר למודיעין, זכיתי להיות בירושלים פעמיים בחודש. גם בצבא היו טיולים לירושלים וזכיתי להיכנס למערות הכותל, שזו חוייה מדהימה, אבל זה לא אותו הדבר.

אני מתגעגעת מאוד לחופשות המשפחתיות. ירושלים מזכירה לי את המשפחה וזו עיר שאני מאוד אוהבת, אני חושבת שהייתי מסוגלת גם לגור בה. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר.

תל אביב

החיפאים מתחלקים לשניים: כאלו שמאוד אוהבים את תל-אביב וכאלו שהם חיפאים גאים ושום דבר לא משתווה לחיפה ותל- אביב היא עיר מגעילה שאין בה כלום. החבר שלי שייך לסוג השני. הוא שונא את תל-אביב. ואני, אני בכלל לא חיפאית במקור! בתל –אביב יש אווירה אחרת ויצא לי לבלות בה לא מעט בתור מבוגרת, אבל בתור ילדה אני ואמא היינו נוסעות אליה ברכבת. היינו מבקרות ב"בית התה של ויסוצקי"- אני  חושבת שהמקום עדיין קיים, אבל זו רק חנות עכשיו ולא בית קפה. היינו מזמינות תה פירות שנקרא "הגן של סבתא". היינו מזמינות כריך וולשי, שזה בעצם לחם מטוגן עם גבינה צהובה. בימי שלישי יש יריד אמנים ותמיד היינו מגיעות לדוכן של הבחור שהכין מיניאטורות מזכוכית. עד היום אמא שלי שומרת את המינאטורות שקנינו. תל אביב, מעבר לכך שהיא העיר בה אחותי האמצעית גרה בה כמעט שנה, מעבר לכך שהיא כל מה שאומרים עליה, היא תמיד בשבילי זמן איכות עם אמא.

החדר שלי

בחדר שלי גרתי מגיל 8 ועד כמעט גיל 25. הקירות שלו היו בצבע תכלת, סגול וקרם. העיצוב והרהיטים השתנו, אבל הוא תמיד היה החדר שלי. אירחתי חברות (וגם חברים), ישבתי עם האחיות שלי על המיטה, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, שוחחתי בטלפון שעות, שכבתי במיטה עם המחשב הנייד והכנתי עבודות לאוניברסיטה. הוא היה מקום המפלט שלי, הפינה הקטנה שלי. וגם היום לפעמים מתחשק לי לחזור לבית של ההורים, להיכנס לחדר שלי ולסגור מאחוריי את הדלת.

הגיעה התקופה של "אחרי החגים".

קשה לחזור לעבודה אחרי כל כך הרבה ימים של חופש, אפילו שכן עבדתי בערבי החג ויום אחד במהלך חול המועד.

היו הרבה ארוחות, הרבה מנוחה, קריאה, שוטטות בקניון, מפגשים עם חברים, שיעורי פילאטיס.

עשינו טיול משפחתי לעכו העתיקה ויום אחד קפצנו לאיקיאה וחזרנו עם הרבה שלל. שיניתי את מראה הסלון ועכשיו סוף סוף הסלון נראה כמו שצריך.

חזרו אליי משני מקומות עבודה וכבר היו לי שני ראיונות.

במקום הראשון נראה שהמנהל שם מאוד התלהב ממני וחזרו אליי שאבוא להתנסות. אבל אני לא מעוניינת. לאחר כמה הרהורים, אני לא מרגישה שהמקום הזה בשבילי. אני לא יודעת על מה לשים את האצבע, אבל זו תחושה ואני תמיד הולכת עם התחושות שלי.

המקום השני קצת יותר מעניין. אמנם העבודה יותר אדמינסרטיבית,  אבל התחום מאוד מעניין וגם מתקשר למה שלמדתי. שבוע הבא יש לי ריאיון נוסף אצל המנהלת. אני מקווה שאעשה עליה רושם טוב, כי מאוד מתחשק לי לעבוד שם.

אני אצטרך לדבר עם המנהלת שלי ולהודיע לה שאני חושבת על עבודה. אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. המנהלת שלי הפכה כבר לחברה וזה הופך את זה לעוד יותר קשה. מאוד נקשרתי למקום העבודה שלי וכרגע מאוד קשה לי לחשוב ולעכל את העובדה שאני מתכננת לעזוב. אני יודעת שאני לא חייבת לאף אחד שום דבר ואלו החיים שלי. אני צריכה עבודה שיהיה לי בה טוב. שיהיה לי לאן להתקדם. שתשתלב באורח חיי. זו אחת הבעיות שלי- קשה לי לעשות את ההפרדה בין האישי לבין המקצועי. אולי בגלל זה אני כל הזמן בלחץ ולא ישנה טוב.

סוף סוף יום שישי. 

היה לי היום שיעור פילאטיס נהדר. אני מרגישה את הגוף שלי מתחזק לאט לאט ואת השרירים נמתחים ומתגשמים. גם ירדתי בהיקפים. 

הבית נקי ומצוחצח ומדיף ריח טוב, הכביסה מתייבשת לאיטה על החבל, האוכל מוכן, קניתי עוגה בקונדיטוריה. אני אחרי מקלחת מפנקת ועוד מעט אלך לישון את השנ"צ הקבוע של שישי.

בתקווה שתקופת "אחרי החגים" תביא איתה דברים טובים.

בטח גם אתם נתקלתם לאחרונה בשלל סטטוסים של בחורות שטסות לשלל יעדים על רחבי הגלובוס.  זו השנה הרביעית שמתקיים קמפיין שמטרתו היא להעלות את המודעות לסרטן השד, במסגרתו בחורות כותבות סטטוסים לא מובנים וכדי לעצבן את הבנים, והבנים לא מבינים ומתרגזים. 

אני אישית לא נתקלתי בזה השנה, אלא רק בסטטוסי תגובה, ולמרות שלקח לי זמן להבין את ההסבר לבחירת היעדים, ישר זיהיתי את הקונספט ושוב תהיתי מה לכל הרוחות הוא קשור לסרטן השד. אז נכון, השנה הבנות לא מתבקשות לכתוב איפה הן אוהבות "לעשות את זה" או כמה ס"מ הן מעדיפות במספר מסויים של דקות וזה מנחם, כי לפחות בחורות הפסיקו לחפצן את עצמן, אבל עדיין כל הרעיון הזה דבילי.

ראשית, מה השטויות האלו של "בואו נעצבן את הבנים". מה אכפת לי מהבנים בכלל?! לא עברנו את כיתה ד' עם כל משחקי מלחמת המינים האלו?

שנית, לא ברור מה הקשר של הקפיין לסרטן השד, למי הוא אמור לפנות ומי עומד מאחוריו-  למיטב הבנתי לאגודה למלחמה בסרטן אין כל קשר אליו.

הרעיון בבסיסו יפה- בואו נעלה את המודעות. בואו נלך להיבדק או נגיד לאישה יקרה לליבנו להיבדק. חבל שהמטרה קצת התפספסה בדרך.

אין כל קשר בין המשפטים שהבחורות אמורות לכתוב לבין סרטן השד. מה הקשר בין מידת הנעליים שלך, לאיפה את אוהבת להניח את התיק או טיסה לאמסטרדם לבין סרטן השד? לא, כל המטרה היא שהבנים לא יבינו. שוב, מה אכפת לי מה הבנים מבינים או לא? מה הם קשורים לסרטן השד? (לפני שתקפצו, ידוע לי שגברים גם נפגעים מסרטן השד. אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד נדיר ולרוב זה יקרה לגברים מבוגרים).

אז כן, היו כמה סטטוסים (כמו שלי למשל) שדיברו על חודש המודעות לסרטן השד ועל כמה חשוב להיבדק. אפילו הפיצו ברשת את התמונה הזו:

(אפילו שפחות אהבתי את ה"חכמות מוזמנות לשתף")

לא כל פרסום הוא פרסום חיובי. כשמפרסמים מוצר או רעיון בדרך לא נכונה- זה רק גורם לזלזול. אף אחד לא יתייחס לרעיון שלך ברצינות, רק ידברו על הפרסום עצמו ולא על מהותו. ואכן, הבאזז סביב הקמפייין הזה הוא כמה הבנות טיפשות, ובואו נחטיף להן סטירה ונשלח אותן למטבח ואולי גם תתפשטו בדרך.

בנוסף, למי הקמפיין הזה אמור לפנות?

סרטן השד פוגע גם בנשים צעירות, ואפילו בגברים. אבל מי שבקבוצת הסיכון הכי גדולה הן נשים שחלו בעבר או שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן השד ונשים מעל גיל 40. נשים שיש להן את ההיסטוריה המשפחתית- בוודאי שאינן צריכות קמפיין כזה. אני מתארת לעצמי שהן מודעות למחלה. קהל היעד- הוא נשים מעל גיל 40. ונכון שלאמא שלי יש פייסבוק, אבל היא לא תבין ולא תתשתף במשחק הזה. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין, אבל אני מתארת שרוב הנשים מעל גיל ה-40 הן כמו אמא שלי. אולי יש להן פייסבוק, אבל הן לא ישתתפו במשחק הזה, לא יבינו אותו ולא יבינו למה זה אמור לדבר אליהן.

אולי קהל היעד הוא הבנות (או אפילו בנים)  שישלחו את אמא להיבדק. אבל הקמפיין מפספס את מטרתו. כי כמו שכתבתי למעלה- כמעט ולא מדברים על סרטן השד ועל החשיבות בבדיקה ובגילוי מוקדם. כולם מתעסקים בקמפיין עצמו ולא במטרה שלו.

אז בחודש אוקטובר הבא, אל תשחקו במשחקים הטיפשיים האלו. תכתבו תכלס- כמו שאני כתבתי אתמול:

"חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. 1 מ-8 נשים תחלה בסרטן השד ושיעור התמותה מסרטן זה הוא גבוה. נשים יקרות, יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של המחלה בריפוי והחלמה, לכו להיבדק!"

מידע על סרטן השד.