כל נושא החתונה היה מעיין מסע שלקח לנו תשעה חודשים – דומה להיריון. מאוד נהניתי מהתקופה הזו. היו גם בה גם דברים חיוביים וכייפיים – כמו המדידות, אבל היו גם דברים פחות נחמדים – אנשים שמודיעים ברגע האחרון (באותו היום אפילו) שהם לא יגיעו.

ביום החתונה כל הלחץ נעלם, והייתי מאוד רגועה, הרגשתי כמו נסיכה. מאוד דאגתי שאני אבכה מההתרגשות – אבל כמעט ולא בכיתי- רק במפגש ובכניסה לחופה. בכל זאת השתדלתי לחייך תוך כדי שיהיו תמונות יפות!

קצת קשה לסכם את היום הארוך והמרגש הזה. אני יכולה לומר שהכל התנהל בדיוק כפי שרציתי, ויצאתי סופר מרוצה מכל הספקים. מאוד הרגשתי שלמה עם הבחירות שעשינו. השיער והאיפור היו מחמיאים ויפים, והחזיקו מעמד לאורך כל הערב. השמלה הייתה כל כך יפה ומיוחדת, כל האורחים לא הפסיקו להחמיא. האוכל היה ממש טעים, הצלמים והדי-ג'יי היו אדירים והייתה מסיבה כל כך כייפית! אחותי שרה את שיר הכניסה לחופה (בדיוק כמו שחלמתי) והחברים הטובים הפתיעו אותנו עם קליפ.

והכי כיף - שאנשים ניגשו להורים שלנו, אמרו כמה הם נהנו והתרגשו ואיזו יופי של חתונה זו הייתה.

היום הזה עבר לי כל כך מהר, הרגשתי שאני מרחפת ובזמן המסיבה הייתי ב-היי מטורף. 

כשחזרנו למלון שאלתי את בעלי "מה? זה כבר נגמר? אני רוצה שוב!". לקח גם לי קצת זמן לעכל שזה קרה.

הסתכלתי על המגנטים על המקרר וחשבתי – זו אני בתמונה? אני הייתי כלה?

אבל בסופו של דבר, זה רק טקס.  מה שחשוב זה הזוגיות שלנו ואני מאחלת לנו המשך זוגיות יפה, פורייה, תומכת ואוהבת.

טסנו כמה ימים לאחר החתונה לירח דבש– התחתנו ברביעי וטסנו בראשון בלילה. 

התכנון המקורי היה על ירח דבש ברומא. כשהתחלנו לחפש דילים- הבנו שהמלונות בדילים האלו מאוד לא טובים. וכשחיפשנו על טיסה ומלון בנפרד – המחיר היה בשמיים. לכן חשבנו על אופציה אחרת – פראג.

פראג היא עיר קטנה ויפהפייה, שמאוד קל להתמצא בה וללכת ברגל.  ואכן חרשנו אותה ברגל.

המלון שלנו היה טוב ובמיקום מאוד מרכזי. אני חושבת שעדיף לשלם קצת יותר, ולהיות במלון במקום מרכזי. זה אפשר לנו להסתובב בבוקר, לחזור אחה"צ- להתקלח, לישון ואז לקום ולצאת בערב.

חוץ מזה, לקחנו שני ימים של טיול מאורגן דרך חברת התיירות. יום אחד נסענו לדרזדן ויום אחר נסענו לקרלובי – וארי (אני מקווה שאני כותבת את זה נכון).

המחייה בפראג מאוד זולה – גם האוכל (שהיה טעים), ובעיקר – הבירה. הבירה יותר זולה ממים, מקפה ומקולה. פער המחירים בין ישראל לפראג כל כך גבוה! לשם השוואה, קנינו בסופר בקבוק מים מינרליים ובקבוק קולה- וזה עלה 8 ש"ח. שתינו חצי ליטר בירה ב-10 ש"ח. סטייק טוב עולה 60 ש"ח. סבון הפנים שלי, שבארץ עולה 90 ש"ח- מצאתי בדרזדן ב-20 ש"ח ובפראג ב-30 ש"ח! כמובן שאין צורך לציין שקניתי סטוקים

ואם כבר מדברים על קניות – אין ספק שהתפנקנו. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל אחרי 8 שנים, ופעם ראשונה שלנו בחו"ל ביחד. החלטנו שאנחנו נהנים כמו שצריך, בלי לחשוב על הכסף. אכלנו המון במסעדות, קנינו הרבה מאוד דברים והכי חשוב – ראינו הרבה מאוד מקומים יפים, מעניינים ומיוחדים.

העליתי את כל התמונות מהחתונה לפייסבוק, ועכשיו צריך להתחיל לחזור לשגרה... 

זהו זה,

מחר תשעה חודשים (כמו היריון) של הכנות מגיעים לשיא - יום נישואיי.

בזמן האחרון הייתי נתונה בלחץ רב. גם עזבתי את העבודה וגם ההכנות האחרונות - עשו את שלהם.

זה התבטא בכל מיני תחלואים שונים ומשונים, הרגשתי שאני עצבנית וחסרת סבלנות ואני בקושי מצליחה לישון כמו שצריך.

החברות הקרובות ארגנו לי מסיבת רווקות בהפתעה אצלי בבית. כך שגם אני זכיתי למיני אלמנטים פאליים והפעלות משעשעות. 

עד הרגע האחרון התעסקנו באישורי הגעה וסידורי ישיבה - וזה היה מחרפן! גם אחרי שהגענו לאולם למסור סידורי ישיבה סופיים - עשינו שינויים. זה ממש מבאס שגם ברגע האחרון אנשים מודיעים לא מגיעים. יש לי פחדים שאף אחד לא יגיע או שיגיעו ממש מעט אנשים, אבל אני מנסה לנטרל את זה.

בנוסף, הזמנו קופסאות בצורת חתן וכלה באיי.ביי כדי למלא בסוכריות. הזמנו לפני הרבה מאוד זמן והן הגיעו לפני כמה ימים. זה גם משהו שדיי חרפן אותי... (אני בריידזילה?!). ביום ראשון ישבתי להרכיב ולמלא אותן וזה לקח לי שמונה שעות וגב דואב.

אתמול הייתי במקווה.

מאוד חששתי מהחוויה הזו, זה גם משהו שאני לא מאמינה בו, אבל הופתעתי לטובה.

קודם כל - המקווה היה מהמם! אסתטי ומעוצב כמו ספא. חדר ההתארגנות מאובזר עד לפרטים הקטנים! והבלנית הייתה ממש מקסימה, נתנה לי להרגיש בנוח וגם חיבקה אותי אחרי הטבילה ובירכה אותי. גם חווית הטבילה הייתה בסדר - צללתי למופת. ואני חשבתי שאני לא יודעת לצלול...

אני כבר מתחילה להתרגש ומחכה למחר בקוצר רוח.

אני מאחלת לנו שתהייה חתונה שמחה, מרגשת, כיפית ושכולם יהנו, 

וכמובן - הרבה שנים של חברות ואהבה.

לפני שבוע בדיוק, בשעה ארבע וקצת, העברתי אצבע בפעם האחרונה ויצאתי אל הריק. לא עוד ריצות באוטובוס ובמטרונית על עקבים דקיקים, דקיקים מדיי. לא עוד עבודה מהבוקר עד הערב. לא עוד התעסקות במיילים, טלפונים, כספים, ספרים, לקוחות, קורסים, כיתות, מכונות אלקטרוניות/חשמליות שמתקלקלות. לא עוד חוויות מוזרות ו/או הזויות שמעצבים מהן סטטוסים בפייסבוק, לא עוד אנשים שהולכים לאיבוד בבניין שבטוחים שהמרפאה ממש כאן, במשרד שלי. אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לאחד מהם "כן, תוריד את המכנסיים ותחכה לרופא".

לא עוד תלמידות שבוכות שהן לעולם יצליחו, לא עוד הורים לחוצים, אבות פלרטטניים למרות שהייתי יכולה להיות הבת שלהם, אמהות דוחפות, תלמידים שהם בגדר "המעריצים של הדר", תלמידות שמחבקות אותי כשהן נכנסות אליי למשרד. פתקי תודה. וכן, זה נדיר – אבל יש לא מעט כאלו שהודו לי על החיוך ועל השירות ועל העזרה.

כל כך הרבה אנשים צעירים בתחילת חייהם, שעם חלקם חלקתי שיחות חולין, סיפורים אישיים, שיחות עידוד ומוטיביציה. אנשים שרק התחילו את דרכם, והם לא יודעים כמה היא תהייה קשה ולא מתגמלת. אנשים שמתחילים לשפר את הבגרויות ועושים פסיכומטרי, בתקווה שהם יום אחד יהיו משהו. אני כבר לא אהיה חלק מזה.

לא עוד ארוחות צהריים בשעה 14, נשנושים בשעה 18, שחרורי קיטור, צחוקים, אינספור סיפורים ושיחות עם חבריי לצוות הסניף. השארתי מאחוריי קלסרים צבעוניים עומדים על מדפים כמו חיילים, מגירות מסודרות לפי נושאים וחברים וזכרונות.

לא פשוט לעזוב עבודה, בטח כזו שהייתה כל כך משמעותית עבורי, גם מקצועית וגם אישית. חונכתי חינוך רוסי וחינוך קיבוצי על כמה עבודה זה חשוב ושצריך להיות חרוץ ובעיקר לא להתלונן. ולא עוזבים כשאין לך משהו אחר. ועזבתי אל עולם האבטלה (בושה!),  למרות שיש לי שכר דירה לשלם ושתי חתולות להאכיל. אני לא יודעת מי אמר או כתב את זה, אבל הכי גרוע זה לפחד מהפחד. ויש שיגידו שזו ההחלטה הכי מטומטמת שלקחתי. עשיתי תואר שלם שעוסק בעולם העבודה, ובאחד הקורסים המרצה שלי הקביל את העבודה לזוגיות. וכמו שבזוגיות לפעמים אהבה זה לא מספיק, צריך לקום וללכת. עשיתי הרבה החלטות אמיצות בחיים. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הכי אמיצה שיש, אבל היא מתקרבת לזה.

כולם שואלים אותי מה עכשיו ומה אני רוצה לעשות, והתשובה בעיקר מתגבשת לאיטה בראש שלי. אולי אני אצליח ואולי אני אכשל, אבל עדיף כישלון מפואר מחלומות למגירה. ואת זה דודו טסה אמר. איכשהו, דווקא אחרי שהתפטרתי, התחלתי להאמין בעצמי ולמה אני מסוגלת. אי אפשר לומר עליי שאני לא הולכת עם הזרם, אבל גם כשאני הולכת עם הזרם, אני עושה את הדברים בדרך שלי. לפני שנתיים כשחתמתי על חוזה, השקפתי ממגדלי עזריאלי על הכיעור היפה של תל- אביב ותהיתי לאן תוביל אותי הדרך. הייתה לי הרגשה שלא ידעתי להסביר במילים שייפתחו לי דלתות לדברים טובים. וצדקתי. שנתיים אחרי, אני עם אותה הרגשה, שאני אמצא הדרך שלי.

והנה, אחרי זמן רב של קיפאון, סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו אמיתי.