לביבות במחבת:

לביבות מוכנות:

פצצות קלוריות:

וגולת הכותרת- חנוכייה!

כי אין לי משהו יותר טוב לכתוב או לעשות...

יצא קצת כמו דגל ישראל הא?

שגרה. שגרה של שינה עד השעות המאוחרות של הצהריים, הירדמות בבוקר לאחר לילות ארוכים. שגרה של גשם, קור וסוודרים, ורעש עקבים פוגע במדרכה. שגרה של תה והתכרבלות בפוך עם ספר מתח, ארוחות ליליות של פסטה, וסלט, וחביתה מול שידורים חוזרים של סקס והעיר.

מעבירה את הזמן, עוד חודשיים צבא.

ריבים, כעסים, תשוקה, חיבוקים ומעל הכל אהבה אחת גדולה.

עדכון קטן, כי הייתי חייבת.

יום שלישי היה היום בו לקחתי איתי את הילה ונסענו לקרוע את ת"א.

לקחנו את הרכבת של תשע בבוקר, היה דיי מצחיק, היו שם חבורת בנים בני 15 בערך, שלבשו את המדים (נו פוטרים)  של הכדורגל, אז שאלתי את הילה למה הם לבושים בפיג'מות. הם גם ריכלו עלינו, ואמרו שאנחנו כוסיות אבל פריקיות. אלוהים, חשבתי שעברתי את השלב הזה.

היו שם גם חיילים שכל הזמן הסתכלו עלינו והתלחששו, ואחד מהם צילם אותנו, דפוק.

הגענו לת"א, ירדנו בעזריאלי, ומשם חרשנו את שינקין לאורך ולרוחב, וגם את נחלת בינימין.

ופגשנו בדיאן. היה כזה כיף לפגוש אותה! ישבנו בגינה בשינקין, ובארומה, והצטלמנו, וליטפנו גורי כלבים מתוקים, וקנינו סיכות לשיער ביחד, והיה ממש כיף. דיאני מותק, מאוד נהניתי איתך, אני כבר מחכה לפגוש בך שוב! (יש לנו תמונה חמודה ביחד, אם היא תסכים אני אשים אותה).

אחרי שמיצינו את ת"א, נסענו אני והילה לתחנה המרכזית, ומשם לקחנו מונית שירות לנתניה. חברה טובה של הילה גרה שם, ובאנו לבקר. מוזר, שתינו חברות שלה כבר שנים, ומעולם לא יצא לי לדבר איתה. בכל מקרה, הבחורה מצאה חן בעיניי, היא חמודה והיה כיף לפטפט. אה, במונית שירות ישב לידנו איזה בחור והוא שפך בפנינו את כל קורות חייו.

בסביבות שבע, רצינו לחזור הבייתה. לקחנו מונית שירות לתחנת רכבת בבית יהושע (זה היה יותר קרוב), והנהג המפגר הזה, עשה סיבוב בכל נתניה. ראינו את איקאה מכל הכיוונים. איזה נהג מטומטם!

כמובן שפספסנו את הרכבת.

עלינו לרכבת לבנימינה. מבנימינה לקחנו רכבת לחוף כרמל, ואז חיכינו חצי שעה לרכבת הבייתה. היינו כבר מסטולות והילה דיברה שטויות (יותר ממני).

בסוף, חזרנו הבייתה בעשר, מתות מעייפות.

אבל לא הייתי מוותרת על היום הזה תמורת שום הון שבעולם.

וכבר שרפתי הרבה מתוכה, רק אני מסוגלת לקנות מגפיים ב- 850 ש"ח.

טוב נו, זה כסף שלי, עבדתי מאוד קשה בשבילו.

האמת היא שמגיע לי יותר משכורת, עבדתי סה"כ 102.35 שעות, ובתלוש רשום לי 95 שעות.

זאת חוצפה, ואני הולכת להילחם עד האגורה האחרונה. קרעתי את התחת מספיק, ואני דורשת תשלום על זה.

יום שלישי אני בת"א!

את התמונות צילמה אחותי הקטנה, משום מה יצא קצת מטושטש.

אחד נהיה גיבור גדול והשני נגמר,
ועוד כמה אחרים נסעו רחוק בשביל לחזור,
האהבה הזאת שפעם השארתי מאחור.

אני לא רגילה להיות ערה בשעות כאלו, אני בלי עבודה. נראה לי שפיטרו אותי, לא נותנים לי משמרות... טוב, בקרוב משכורת, ואז אני אסע לת"א (כנראה שבוע הבא, לתשומת ליבם של הרוצים לפגוש בי). כבר מצאתי שלוש זוגות מגפיים שאני חושקת בהם, וגם את החשבון סלולרי אני צריכה לשלם הפעם, ו... נראה כבר. יש לי חודשיים וחצי עד הגיוס, אעביר אותם כנראה בבטלה מוחלטת.

יום רביעי שעבר באמת נסעתי לת"א, עם אמא. עבדתי רק חצי משמרת, ואז בהחלטה ספונטנית שתינו נסענו לת"א, והיה כיף. חולצה חדשה ועוד מוצרי איפור נוספו לי. תמיד כיף לקנות שטויות. לפעמים אני רוצה כבר להיות עצמאית לגמרי. עם משכורת משלי, ולא משכורת מינימום. שתהייה לי דירה נחמדה, לא גדולה מדיי, ושיהיה בה מטבח מעץ בהיר, והמקרר יהיה במאכלים טעימים שאלמד לבשל. ותהייה לי מקלחת משלי, וחדר שינה גדול, עם ארון מפוצץ בכל הבגדים שתמיד רציתי ללבוש. ויהיו לי מדפים מזכוכית, עם אוסף הלקים שלי. ושידה עתיקה, עם כל מוצרי האיפור שלי. זה כיף לדמיין את החיים בעתיד. לדמיין כמו שהייתי רוצה.

יום שבת (שעבר) נפגשתי עם הילה ומורני. היינו אצל מורני וראינו רקדן נולד, ואז ישבנו לזלול בארומה. היה כיף. מורני קנתה לי חולצה מהממת מתנה.  אח"כ הבחור שלי בא אליי.

יום ראשון עבדתי אחה"צ, יום שני לא עבדתי, הייתי במרפאה (הורידו לי את מינון הכדורים), ואז כאמור מורני והילה ליוו אותי לעשיית הקעקוע. לא כאב כמו שחשבתי שיהיה, התוצאה יפהפייה. אני כבר מתה לצלם.

יום שלישי פינקתי את עצמי בטיפול פנים אצל הקוסמטיקאית. אני נוטה להזניח, זה לא בסדר.

ביום שלישי עוד מפגש עם החבר. ישבנו בבית קפה, ניסיתי לאכול סלט,וכמעט הצלחתי לסיים בירה מהכוסות הענקיות האלו (חצי? זה היה חצי?) וגם קיבלנו יין בחינם, כי המנהל טען שאנחנו זוג מאוהב. היה כל כך משעשע וכיף.

 הייתי בספרייה, סיימתי את הספר באותו היום. היום אלך שוב, וגם אקנה לעצמי את הגיליון החדש של קוסמו. אולי כדאי שאעשה מנוי....

הלכתי לתיכון יום שישי לקחת את גיליון הציונים שלי. להלן: אנגלית – 89, היסטוריה – 81, מתמטיקה – 83, ביולוגיה – 78, כימיה – 55, ביוטכנולוגיה – 75, תנ"ך – 88, הבעה עברית (ספרות +לשון+חיבור)- 80. ממוצע כמעט 80. זה נחמד, במילא אצטרך לשפר. חוץ מזה רכשתי ברכישה מוקדמת את הספר החדש של הארי פוטר, וגם לק חדש שאני עדיין מנסה להחליט אם הוא סגול או ורוד כהה.

יום שישי יצאתי עם החבורה הישנה. ענת, מור, עמרי, ערן, אלון, גיא, ועוד בחור שהוא חבר של ענת ועמרי מהטכניון. בערך חודשיים שלא ראיתי אותם. פשוט כל אחד עוסק בענייניו שלו, בחייו שלו, ויש קשרים שנפרמים. עם רועי אני מדברת פעם בכמה ימים, ועם מור בערך פעם בשבוע (היא לומדת כל הזמן לפסיכומטרי), ועם כל השאר – בקושי....

לא יודעת, כנראה שבאמת קשרים מסויימים ניתקים לאחר התיכון. אך אני ממש לא מתגעגעת לתיכון. הרי אנשים שבאמת חשובים לי ואני חשובה להם – אני שומרת איתם על קשר. יותר טוב לי עכשיו.

בכל מקרה יצאנו לסנוקר, אני קפצתי עם מור, ערן ועמרי לאכול בורקס, כי הייתי מורעבת נורא, ובשאר הזמן פיטפטתי עם מור.

אתמול שוב פגישה עם המדהים שלי, כל פגישה איתו רק גורמת לי לאהוב אותו יותר. אתמול היה פשוט מדהים, היה לי כל כך טוב איתו, הרגשתי כל כך טוב להיות בין זרועותיו ולהרגיש את הנשיקות שלו מרפרפות עליי. היו לי דמעות מרוב אושר.

זהו לבנתיים, יצא לי עדכון ארוך ומפורט (יחסית).

צ'או.

כשהייתי בת 12 בערך, איזה גבר מגעיל ומסריח צבט לי בישבן. לא סיפרתי על זה לאף אחד, בגלל הבושה האיומה. אתם מבינים, חשבתי שאני זו שצריכה להתבייש.

מאז ניסיתי להדחיק, אבל מאותו יום הבנתי מה בדיוק ה"מעמד שלי".

ביום שישי שעבר בעבודה, נשפך לאיזו בחורה קפה על הרצפה. התכופפתי כדי לנקות, והמכנסיים שלי טיפה ירדו למטה. הרמתי אותם, ואז איזה גבר שישב שם (הוא לקוח קבוע), אמר לי "למה הרמת? אני מאוד נהניתי לראות את התחת שלך". הייתי בהלם, ולא אמרתי כלום. אח"כ הוא אמר לי "התחת שלך בלבל אותי".

ביום שלישי, הוא שוב חזר, ואמר לי שהוא חלם על התחת שלי כל הלילה.

הייתי בהלם, כל מה שיכולתי להוציא מהפה זה "טובבבב". הוא לא הפסיק לבהות בי גם, אבל על זה אני לא יכולה להגיד כלום.

כשסיימתי את המשמרת, והלכתי לתפוס לעצמי מונית חזרה הבייתה, איזה גבר התחיל להיטפל אליי. הוא שאל אם אני חיפאית, ועניתי שלא, הוא שאל מאיפה אני ואמרתי מהקריות, אני לתומי עניתי כי חשבתי שאולי הוא צריך עזרה בלהגיע לאיזה מקום או משהו כזה, ואז הבנאדם פשוט התחיל לשים עליי ידיים! העפתי לו את היד ואמרתי לו "שמע, זה לא לעניין כל החיבוקים האלו", אבל הוא לא ממש הפסיק, הוא דיבר איתי, ואני אפילו לא הסתכלתי עליו, ורק התרחקתי, עד שבסוף הוא היה צריך ללכת.

דיי! דיי! דיי! תבינו, אני לא רוצה שתגעו בי. אני לא רוצה שתשימו עליי את הידיים המטונפות שלכם. אין לכם שום זכות לגעת בי, ולא גם אין לכם שום זכות להחמיא לי על הישבן. אתם יכולים להיות האבות שלי! מי הרשה לכם בכלל?

זה ממש מעצבן אותי, שכל אחד חושב שהוא יכול לגעת איפה שבא לו, ולהגיד מה שבא לו, ולחשוב שזה בסדר, ושזה מותר. לא, כי זה לא מותר. כי זה הגוף שלי. ואין לאף אחד שום זכות לגעת בו כי הוא רוצה. תתרחקו ממני, מטונפים שכמותכם.

והכי מעצבן אותי, זה שאני נכנסת למבוכה. לשוק. שאני לא אומרת להם "תפסיקו לדבר אליי ככה! זה לא לעניין!" שאני לא מעיפה את הידיים בכוח וצועקת "אל תיגע בי יותר, יא סוטה!"

זה הכי מרגיז אותי.

שהם אלו שלא בסדר, ואני זו שמרגישה רע.

אפילו שאני לא עשיתי שום דבר.

הרי אם זה היה קורה לכל בחורה אחרת, מייד הייתי מתקוממת.

אני רוצה לצעוק את ה"לא" שלי הרבה יותר חזק.