אז זה סיכום השנה הקודם שלי.

בואו נבדוק מה התגשם ומה לא.

1. שהקשר המדהים שלי איתו רק יימשך.

 והוא המשיך יותר מדיי זמן. הדבר הטוב שיצא מהקשר הזה, הקשר הכואב והפסיכי הזה – זה שעכשיו אני יודעת בוודאות מה טוב לי ומה לא. מכל קשר לומדים משהו אחד, והדבר החשוב שלמדתי זה להיות עצמי. אז כן, הייתי עיוורת. בתוך תוכי ידעתי שמה שהולך כאן הוא לא נורמלי ולא צריך להיות ככה. בשום פנים ואופן ובשום מצב בחורה אינה צריכה להרגיש מושפלת, שכבודה העצמי נרמס, שהיא מאבדת את עצמה. כנ"ל לגבי בחור. אבל העדפתי לשקר לשקר לעצמי ולכולם – רק כדי לא לראות את זה. אני שמחה שהקשר הזה נפסק (היו צריכים לדחוף אותי לזה, אבל זה גם משהו), וכשאת באה מאיזשהי תהום – את רק נהיית חזקה יותר. ואני באמת, כי למדתי להביא את עצמי, נטו. ועכשיו, באמת, אבל באמת יש לי חבר מושי מושלם, והוא הדבר הכי מדהים שראיתי אי פעם. וההורים שלי (שהרוסים עליו טואטלית) יעידו על כך.

2. להתגייס ולעבור את השנה הראשונה שלי בצבא בהצלחה וכמה שיותר בקלות.

אז וואלה, כמעט עברתי שנה בצבא, והיא עברה בסבבה. הייתה טירונות, היו קשיים עצומים בהתחלה, אבל בסופו של דבר, אני משרתת במקום שהכי רציתי, במקום שקורה בו את הכל. ואתם יודעים מה? כיף לי בסה"כ. יש לי מפקדים שהם לא רק טובים בתור מפקדים, אלא הם אנשים טובים, נקודה. המפקד הישיר שלי פשוט בנאדם מתוק ומצחיק והזוי משהו, והאנשים שסביבי הם אחלה.

3. להכיר אנשים טובים.

כשמגיעים לצבא מכירים הרבה אנשים לא טובים, וכבר נתקלתי בכאלו. אבל למזלי – רוב האנשים שסביבי הם אחלה.

4. בריאות לי ולמשפחה, כי זה הדבר הכי חשוב.

 והיו פעמים שגיליתי עד כמה זה נכון וכואב. שום כסף שבעולם לא יכול לקנות בריאות טובה.

5. להמשיך לקרוא כמה שיותר ולא לשכוח לפנות זמן איכות לעצמי.

כולם במשרד צוחקים עליי שאני כל יום קוראת ספר אחר, ויש כאלו שאמרו לי שהם מעריכים אותי על זה שאני קוראת ככה. אז כן, אין כמו לשבת במשרד עם כוס קפה שיש שקט, ופשוט לקרוא ולקרוא. (גם בשמירות!)

6. לשמור על קשר עם אנשים ישנים.

זה לא ממש קרה. אני התנתקתי, אבל מלבד זאת, אני לא מרגישה חלק, הם לא מהעולם שלי יותר. אז כן, מדיי פעם יש יציאות, וזה חביב, אבל זה לא זה.

7. לחוות כמה שיותר רגעים קטנים של אושר.

 וזה היה. בהחלט.

ומה לשנה הבאה?

להתחיל לצאת יותר ולהפסיק למצוא את עצמי יושבת בבית בימי שישי; שנמשיך להיות ביחד עוד הרבה זמן, טפו טפו טפו; למצוא לי איזה תחביב; להתחיל לכתוב כמו שצריך ולהפסיק להתעצל; לקרוא עוד הרבה ספרים ולנדנד למורן שתביא לי כבר את "אם יש גן עדן". כוסאמק חצי שנה אני מחכה לו; לעשות דיאטה – לרדת שלושה קילו, ולהתחיל לשמור על תזונה מסודרת ובריאה; לחסוך כסף – הסוף לבזבוז!; עוד שנה אחרונה בצבא- בסיכום הבא אני אהייה על סף שחרור, אז שימשיך להיות לי סבבה, שהמפקד שלי יפסיק לטחון אותי בשעות שמירה מטורפות, לקבל קצת יותר הערכה על דברים שאני עושה, שתמיד יהיה לי כיף להישאר בבסיס (בפעמים שאני נשארת) ; שתהייה לי שנה טובה באופן כללי.

שנה אזרחית טובה לכולם!

כל כך קר פה שהאצבעות שלי כבר אדומות, הגרון שלי שורף והמשרד שלי מוצף.

המזג האוויר השחור -אפור-כחול-גשום הזה התאים לי למצב רוח.

אבל עכשיו טוב לי

אני הולכת למצוא את הסדין החשמלי ולהיכנס למיטה עם "לאישה".

אני לא יודעת עד כמה ההגדרה של המכתב שלא נשלח היא נכונה, כי תמיד יש מצב שאתה קורא פה.

אני רוצה לחשוב שלא.

אני רוצה לחשוב שהרחקתי אותך מהחיים שלי, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

כי אתה תמיד שם.

אתה צף איפשהו באחת המגירות במוח שלי, עד כמה שאני מנסה להדחיק, הצל שלך מרחף.

כי אני תמיד מפחדת. מפחדת לראות אותך ברכבת, בפאב, ברחוב. בכל מקום, כי אתה בעצם גר כל כך קרוב.

תמיד עולים הזכרונות והחלומות שאני מתעוררת מהם בזיעה קרה ובלב פועם.

אני תמיד חושבת איך נתתי לך להפוך אותי לשפחה, לעבד נרצע שלך.

למה עשית לי את זה?

אתה אמרת שאתה אוהב אותי, ואני זוכרת שבאחת השיחות האחרונות אמרת לי "הלוואי ותמצאי מישהו שיאהב אותי כמוך".

מה שהיה בינינו לא היה אהבה. אני אהבתי אותך. אהבתי אותך בעוצמות מטורפות, ואתה ניצלת את זה.

אתה לקחת את התמימות שלי, והפכת אותה ואותי ואותך ואותנו למשהו מעוות.

הפכת אותי לצל חיוור של עצמך. גרמת לי לאבד את עצמי, ונהנית, נהנית לגרום לי להרגיש רע. והמילים היפות והעיניים היפות שלך – לא ישנו את זה.

שוב ושוב ושוב, לקחת ממני עוד כוחות. השאלות שלך, הביקורות שלך, החטטנות שלך, האובסיביות והקנאיות שלך.

אתה יודע מה? שאוהבים – לא מכריחים אף בחורה לרדת לך. פשוט לא. כשאוהבים מבינים שלפעמים אין כוח ואין חשק וחרא ולא בא. כשאוהבים – נותנים מרווח נשימה. ואם בא לי להיפגש עם חברים שלי ולא איתך – זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. ואם אני לא רוצה לעשות איתך משהו מיני – זו זכותי. אתה עטפת את הכל באהבה ובמילים יפות – אבל לא. הייתי שם לשירותי המין וההתעללות הנפשית שלך.

זה מה שהייתי.

אתה לא יודע מה עבר עליי.

אתה לא יודע איזה חצי בנאדם הייתי.

בגללך איבדתי הרבה מאוד משמחת החיים שלי, מהאמון שלי בגברים.

בגללך הייתי צריכה לקחת כדורים פסיכאטריים ולא יכולתי לתפקד.

בגללך רבתי עם ההורים שלי, וניתקתי את הקשר עם החברים שלי.

אני כל כך רוצה לצרוח עליך- כי אני אפילו לא מסוגלת לתאר במילים את הזעם. אני לא מסוגלת לתאר במילים את מה שעשית לי, את הנזקים הפסיכולוגיים שעשית לי.

אני לא חושבת שיש מילים לתאר את זה.

אתה מפלצת.

אתה מפלצת שלא יודעת לאהוב.

אתה מפלצת שחושבת רק על עצמה. אך ורק על עצמה.

אני הייתי ילדה תמימה, ובגללך אני לא.

בנות, לא משנה מה יגידו לכן – בחור שמכריח אותך לעשות דברים, בחור שדורש ממך לבקש רשות כדי לצאת עם חברים, בחור שגורם לכן להיות מושפלות פעם אחר פעם ולאבד את הכבוד העצמי שלכן – הוא לא אוהב אותכן. הוא אוהב את עצמו.

זה מה שאתה עשית לי. זאת הייתה מערכת היחסים שלנו – ניצול והשפלה, שלי ורק שלי בלבד.

בגללך אני כועסת על עצמי, בגללך אני מרחמת על עצמי ומלקה את עצמי פעם אחר פעם- שנתתי לדבר הנוראי הזה לקרות.

אני מאשימה אותך, ורק אותך.

כי אתה ידעת איך לנצל אותי. אתה ידעת ללחוץ על הנקודות החלשות שבי.

אתה יודע מה? אתה פשוט חרא של בנאדם. ואני מאחלת לך להישאר לבד. למות לבד.

אפילו הכלבה שלך אהבה אותי יותר מאשר אתה אהבת אותי.

ואני מאחלת לך שתישאר בודד לנצח.

אני מקווה שאף בחורה לא תיפול ברשת הזאת שאתה טווה, כמו עכביש שטני וארסי במיוחד.

ואני הכי מצטערת שלא נפרדתי ממך כמו שצריך.

שנתתי להכל להתפוגג ככה.

אני הכי מצטערת שלא אמרתי לך סוף כל סוף, את מה שאני חושבת עליך.

שלא זרקתי לך את זה בפנים.

שלא אמרתי לך, כמה דוחה אתה.

כמה ה"אהבה" הזאת שווה לתחת.

אתה לקחת את הרגש הכי טהור והכי יפה וחיללת אותו.

אתה חלאה.

ואני שונאת אותך.

אני את הלקח שלי למדתי.

הלוואי ותישרף באש הגיהנום.

ובעצם – הלוואי שאתה קורא את זה.

שתדע, שתדע, ושתשמע סוף סוף מה יש לי להגיד.

אני לא כותבת, אין על מה. יש לי יותר מדיי מצבי רוח משתנים, רגע צוחקת, רגע אחר מסתגרת בתוך עצמי. אני נאבקת בדמעות ומנסה להתנהג כרגיל. אני רוצה להפסיק לבלוס ולבלוס את האוכל הנוראי הזה, אני משמינה ותופחת משניה לשניה. אני מתגעגעת לימים בהם הייתי שברירית ושדופה, והיום אני מסתכלת בערגה על כל הכוסיות בסקיני ג'ינס שלהן, שבכל מצב נראות מצויין, ומייחלת לימים בהם הייתי כוסית. ובנתיים כבר טרפתי שתי סופגניות (מיני!). אני רוצה לצרוח ולצעוק ולשרוט ולקעקע ולחורר את עצמי.

אז ממה שאני זוכרת, חודש דצמבר התחיל ועוד מעט חולף.

לפני שבועיים סוף סוף חבר שלי בא לישון אצלי בסופ"ש. אני רק זוכרת שהיה כיף, ושההורים שלי לקחו אותנו לטייל בואדי ניסנס בחיפה, לכבוד חג החגים. זו היתה הזדמנות להצטלם, ולקנות חומוס טעים.

שבוע שעבר היו לי יומיים חופש על חשבון המערכת, אני שומרת על סודיות בנושא.

אז יום אחד נסעתי עם אמא לגרנד קניון, ויום אחרי זה הייתי בת"א. ברכבת התחיל איתי חייל חמוד – הוא כתב לי פתק עם שמו ומספר טלפון בצירוף המשפט: קצת קשה להוריד ממך את העיניים, גם אני קצת ביישן... כמובן שלא עשיתי עם זה דבר, אם כי אני שומרת את הפתק.

אני אוהבת בקרים אפורים, בעיקר כשזה בת"א, והכל הומה, ורק אני מעופפת. (המפקד שלי כבר קבע והחליט שאני סטלנית). אני שמחה שהוכחתי לעצמי כי יש לי את היכולת להתאפק, ושדברים חלפו להם ותקועים אי שם בעבר.

סוף שבוע היה חצוי. החבר שלי החליט לבלות את השבת, עם עצמו. זו זכותו, אבל בכל זאת הדמעות עלו וצפו. כי אני יודעת שהוא רוצה להיות קצת עם החברים שלו, קצת עם המשפחה, בפרט שהוא לא עושה יומיות כמוני וסוגר אחת לשלוש. והרגשתי רע, תוהה מתי הפכתי לנערה ממורמרת ותלותית, והרגשתי הכי חרא עם עצמי. כאילו שזה דבר רע, לרצות להיות עם חבר שלך ביום שישי בערב. אני שונאת את ההלקאות העצמיות שלי. אני שונאת לרחם על עצמי ואני הכי שונאת להיות פאתטית. וככה הרגשתי כל הזמן. הסלולרי שלי דמם, בערך משני צדדי המתרס.

סבא וסבתא חזרו מארה"ב, ואילו אני זכיתי בפילינג +שמן גוף, וגולת הכותרת- שלוש תחתונים וחזייה של ויקטוריה סיקרטס.

ביום שבת בערב מורן התקשרה והציעה לי לצאת איתה, עם חברה שלה, עם עוד חברה רחוקה שלי +חברה+ חברים שלו. הכי לא קשור. היה לי קפוא וקר. יצאנו לאיזה פאב בחיפה, והרגשתי הכי לא במקום, ורק ייחלתי להגיע למיטה שלי.

השבוע הייתי בכמעט רגילה.

יום שני הייתי אמורה לשמור בלילה, יחד עם קשת. אז באתי לבסיס,והיה ריק ומשעמם. גם קיבלתי רב"ט – האמת שלא קיבלתי את הדרגות עצמן, האפסנאות הייתה סגורה, בנתיים תפרתי למעיל את הדרגות שהיו לחבר שלי בזמנו, וביום ראשון אלך לקחת דרגות ואשאל את המפקד שלי אם בא לו להעניק לי אותן. בערך ב15:30 עליתי לחדר שלי לישון. ישנתי עד 17:00, אז קשת התקשרה אליי בהיסטריה שאבוא לחדר שלי כי היא לא מרגישה טוב, אז כולי הלכתי לשם, כשאני חצי ישנה. גררתי אותה למרפאה, כשהיא עם הקאות וכאבי בטן, ואני על חצי ב' בתקווה שלא יהיה אף אחד שיעיר לי למה אני לא על מדים נורמליים. טוב, פינו אותנו למרפאה של בסיס אחר,כי לא היה רופא אצלנו בבסיס,  והחוגר שלי נעלם, ככה שלא נתנו לי להיכנס לאותו בסיס. ייבבתי ואמרתי שאני מאחת היחידות הבאמת סודיות בצה"ל, אבל זה לא עזר. התקשרתי לחבר שלי שיחפש לי את החוגר, והוא איכשהו השיג את הטלפון של הנהג שהסיע אותנו, ופקד עליו לחפש באוטו את החוגר שלי, שנמצא שלם ובריא.

טוב, היא קיבלה גימל, חזרנו לבסיס, רצתי למבצעים לברר עם קצין תורן מה קורה עם השמירה שלי. בהתחלה הוא אמר לי לשמור עם בחור (!!!) ואחרי שצחקתי לו בפנים, הוא וויתר על העניין.

אבא של קשת בא לקחת אותה הבייתה, ומאחר וההורים שלי היו בחנוכת בית אצל חברים שגרים לא רחוק ממנה, הצטרפתי גם, אפילו לא הייתי צריכה לעלות על אלף. והחלטתי שאני בחופש יום למחרת. אז באתי לחברים של ההורים הבייתה, כשכולי עייפה ומותשת מאירועי היום, ורעבה עד מאוד.

חזרתי באיזה 23:00 הבייתה, עם כאבי שרירים מטורפים.

יום למחרת נסעתי עם אמא ואחותי לת"א. היינו בנמל וישבנו במקס ברנר, וירדנו על קרפ נוגט. כמובן שקניתי שוקולדים- פרילינים לחבר המתוק שלי, אחרי שחירפנתי אותו.

אחרי זה נסענו לדיזנגוף סנטר – ורכשתי ארבע חולצות בפוקס, מהממות למדיי.

בדרך נפגשתי עם חברי, הוא בא לישון אצלי, ואתמול הוא היה ביום חופש. בילינו אותו בבטלה מוחלטת, כולל נסיעה לנאפיס – חזרנו מפוצצים.

וזהו, היום הוא נסע לבסיס, לסגור שבת.

זה היה שבוע נחמד וכייפי, קשה לחזור אחרי רגילה לצבא... אני מקווה שיהיה לי סופשבוע נורמלי לשם שינוי.

בדרך כלל אני לא מתגעגעת לתקופות. כי תמיד אחרי שתקופה מסויימת עוברת, אני מגלה שהיא לא הייתה משהו בכלל, ובתקופה הנוכחית אני מגלה שיותר טוב לי.

אבל לפעמים אני מתגעגעת, רק קצת.

נגיד לחטיבת הביניים. אני מתגעגעת לתמימות של אז. לרצון הפשוט והטהור שיאהבו אותי, ש"חבר" נראה משהו בלתי מושג, ולכן הוא כייפי יותר. שהאמנתי שחברות נשארות לנצח. אז הייתי עדיין ילדה. כשאני רואה את הילדות בגיל הזה- אני חוטפת שוק. כל הפרחיות, הלבוש החשוף והמוגזם.... אני ממש לא הייתי ככה. שתי חברות של אחותי (בכיתה ח') מאושפזות בבית חולים בגלל אנורקסיה -  אז זה היה רחוק ממני, ואני מתגעגעת לתמימות הזאת של פעם.

או לתיכון. גם אז הייתי תמימה, האמנתי שחברים זה לנצח, עד שלב מסויים. בזמנים מסויימים הייתי כל כך קשורה אליהם וחשבתי שהם הדבר הכי טוב שקרה לי. כל הבילויים, הדברים שהייתי עושה מאחורי הגב של ההורים שלי – גרמו לי להרגיש פושעת ומרדנית. היציאות של יום שישי, הטיולים השנתיים, שלמרות שקיטרתי עליהם כל כך – ברור שלא הייתי מוותרת עליהם. הצחוקים, ההרגשה שמבטלים שיעור, הישיבה בהפסקות במסדרון... אני מתגעגעת לעובדות שלא הערכתי כמו  שלחזור הבייתה ב14:00 זה צ'ופר – אפילו לחזור ב 16:00זה צ'ופר, ואם לא תהייה בסדר – אף אחד לא יחשוב שלרתק אותך לבית ספר זה לגיטימי. וזה שיש חופש – חנוכה, סוכות, פסח – אתה לא חושב פעמיים, אתה בחופש- לעומת עכשיו שחושבים אלף פעם אם לקחת את הימי חופש האלו, או שמישהו תוקע לך שמירה בהדממה. וזה שאתה לא מרגיש טוב – אתה לא צריך להתחנן לשום רופא כדי לקבל גימלים- או למפקד שלך לימי ד'- פשוט לא באים ומי יגיד לי אחרת!

לדברים הקטנים האלו אני מתגעגעת....

לתקופה שלפני הגיוס – היה לי חופש אחד גדול ויכולתי לעשות מה שעולה על דעתי. מתגעגעת לימים שלפני צבא – לאפשרות לעשות מה שבא לך באמת. אפילו לחופשים הגדולים שהיו לי, מושג שכבר לא קיים בלקסיקון שלי.

לצבא אני בטוחה שאתגעגע. למרות שלפעמים אני מיואשת ורוצה כבר לצאת משם – אני יודעת שביום השחרור אבכה ולא ארצה ללכת.

אבל כרגע, אני הכי הכי מתגעגעת לבחור אחד מיוחד. לשפתיים הטעימות שלו, לחיוך שלו, לריח שלו, לחיבוק שלו, לנוכחות שלו, להכל בו...

אני מתגעגעת לחבר שלי. 

טוב אז, שום דבר לא חדש, הכל כרגיל כזה.

עשיתי שיחת נפש עם המפקד שלי, סיפרתי לו המון דברים על עצמי, גם כאלו שמוטב שהצבא לא יידע עליהם.

היה לנו יום חינוך בת"א.

היינו בבית מעריב בבת ים, וראינו איך מדפיסים עיתון. היה דיי נחמד, אם כי קצת ארוך. הבחורה שהנחתה אותנו לא ממש ידעה איך לעניין ואיך לדבר – אבל היה סביר.

אחרי זה היינו בעזריאלי, ואכלנו צהריים.

משם נסענו למוזיאון ההגנה – היה מאוד מעניין שם, ואז סיור בנווה צדק. שכונה מדהימה ויפה שאין כמוה, רק שההדרכה לא הייתה משהו.

זה היה יום מעייף, מעניין וכיפי, היו הרבה תמונות וצחוקים, מהימים שגורמים לשירות בצבא לעבור קצת יותר מהיר ובכיף.

ביום שבת האחרון אני והחבר היינו יחד חצי שנה, לא חגגנו את המאורע – כי הוא היה בכוננות (והיום הוא סוגר שבת). הכנתי לו דיסק עם עטיפה של תמונה שלנו, ושירים שלנו – כל מיני שירים שמזכירים לי אותו. וגם קניתי לו ארנק חדש, כי הגיע הזמן. הוא הביא לי צעיף ופרחים – ורדים ורודים. כל כך התרגשתי, כי אף פעם לא הביאו לי פרחים, זה רק הזכיר לי כמה מקסים הוא. כל יום שעובר, ואני אוהבת אותו יותר. עם כל הקשיים – הוא גר במודיעין ואני בקריות, וזה שסופי שבוע אנחנו תקועים אחד בתחת של השני, ולפעמים הוא רוצה קצת לבד, כי צריך את המרחב נשימה הזה – אז זה סופי שבוע ארוכים ומלאי געגועים, אבל כל זה שווה את זה.

כי כל כך טוב לי איתו, אני מרגישה איתו הכי בנוח שבעולם, ואין לי בעייה לרדת על צלחת חומוס לידו, או לטרוף שוקולד, ולהיות עצמי ולתת מעצמי ולחשוף מעצמי ולהיות הכל בשבילו. המשפחה שלי מתה עליו, ההורים שלי הרוסים אליו ומתייחסים אליו כאילו הוא הבן שלהם. וגם כשקשה לי ורע לי ואני עצבנית ומדוכאת ושונאת את כל העולם – הוא שם בשבילי ומרגיע אותי, והחיבוקים שלו הם הכי טובים שרק אפשר, והנשיקות, והמגע והריח והטעם שלו – אני פשוט מכורה אליהם. אני רק מאושרת, רק מאושרת מלהיות לצד האדם המדהים הזה, ואני כל כך מקווה שזה יימשך כמה שיותר. לנצח.אבל מי יודע.

אז הייתי לבד בסופ"ש הקודם, וכרגיל – ריחמתי על עצמי. רק במוצאי שבת מורן התקשרה אליי, וגילינו שאנחנו עלובות – אני התמקדתי בלבכות ולישון, והיא ראתה את בחזרה לעתיד 1,2,3 (!!!), במקום לבלות זו עם זו.

אז הלכנו לארומה, ורכשתי שרשרת חדשה, ולקחתי ספרים והיה כיף.

היום הלכתי לקחת את תעודת הבגרות שלי. עשו לנו טקס – והייתה לי תחושת דז'ה וו איומה. חשבתי שאני חוזרת לתיכון, שוב פעם מרגישה לא קשורה כל כך לאנשים. היו אנשים שדפקו הופעה – אני באמת לא מבינה מה הקטע, אתם הולכים לבית ספר, לקחת תעודה ולחזור הבית, אני שמתי על עצמי ג'ינס וסווצ'ר של יחידתי המובחרת (כמו פולנייה טובה – אחרת איך יידעו שאני שם?). חלק מהאנשים עשו שינוי תדמית – עמרי למשל עשה פירסינג בגבה. בכל מקרה, המנהלת ורכזי השכבה דיברו, כולם התחבקו והתנשקנו – לי אין כוח לצביעות ונישקתי רק את מי שרציתי!

טוב, ואז לקחתי את תעודתי, פיסת נייר כעורה למדיי. אם מישהו מעוניין לדעת (הציוניים בצד הם הציונים בבחינות השונות המרכיבות את הציון הסופי):

תנ"ך- 2 יחידות – 88, טוב מאוד.

הבעה עברית – 2 יחידות- 80, טוב. (83, 76)

ספרות – 2 יחידות – 76, טוב.

אנגלית – 4יחידות – 89, טוב מאוד. (91, 81, 93)

מתמטיקה – 3יחידות – 83, טוב. (100, 93, 56)

ביולוגיה – 5 יחידות – 78, טוב. (73, 76, 66,  80, 78, 93)

ידיעת העם והמדינה – 2 יחידות – 81, טוב. (80, 82)

כימיה טכנולוגית א- יחידה – 55, מספיק.

תהליכים ביוטכנולוגיים א- יחידה – 75, טוב.

מקצועות פנימיים:

של"ח – יחידה – 100, מצויין.

יהדות – יחידה – 85, טוב מאוד.

חינוך תעבורתי – יחידה- 85, טוב מאוד.

מחוייבות אישית – 2 יחידות- 100, מצויין.

חינוך גופני- 2 יחידות – 70, כמעט טוב.

ואפילו יש לי תעודה טכנולוגית. אני דיי מרוצה, גם ככה אצטרך לשפר, לפחות קיבלתי תעודת בגרות, מעניין מתי אגיע לבגרות.

אחרי הטקס אני ומורן עשינו קניות לשבת, נסענו לצומת ספרים וקניתי חמישה ספרים במאה שקלים, ואז ישבנו בארומה. יום פרודוקטיבי למדיי, אני עייפה כעת, עשיתי מקלחת ואתמקד בלראות טלוויזיה.