אני מתעוררת עוד לפני השעון המעורר, ב7:30. אני מתהפכת במיטה, מנסה לנמנם ולנצל את השעה שנותרה לי לישון. הלכנו לישון מאוחר, אחרי ערב לא פשוט. ב8:29 אני מחליטה לכבות את השעון וקמה מהמיטה. יש לי שיעור פילאטיס היום.

אני מתארגנת, שותה קפה, מלטפת את החתולות ומגניבה נשיקה לבן זוג שעדיין ישן.

בחוץ מזג אוויר קריר, אפור ושקט. אני אוהבת את השכונה שלי, בעיקר בימים כאלו. אני מגיעה לתחנת אוטובוס. יושבים בה שלושה אנשים מבוגרים: גבר ושתי נשים. הנשים מדברות על כאבים בעצמות וברגליים, ועל מישהי שהפסיקה לעבוד. האוטובוס מגיע ולהפתעתי הוא לא ריק. נכון שהתחבורה הציבורית בחיפה היא על הפנים, אבל לפחות יש לנו אוטובוס בשבת. אני שומעת מוזיקה, מסתכלת על הנוף. הרחובות דיי ריקים, יש כמה בתי קפה פתוחים ובהם יושבים אנשים. אני תוהה מי האנשים האלו, שקמים מוקדם בשבת בבוקר והולכים לבית קפה.

אני יורדת בתחנה שלי, הגעתי לפני הזמן. אני מתיישבת על ספסל, עדיין עם האוזניות, לא בא לי להיכנס לסטודיו. על פניי חולפים אנשים בריצה או הליכה מהירה. ממול אישה מנקה את החלון. יש לי קטע כזה, שאני מנסה להסתכל לתוך בתים מבעד לחלונות פתוחים. אני אוהבת לראות איך אנשים מסדרים את הבית, מי גר בבית, מי האנשים האלו. אני מנסה לדמיין את החיים שלהם.

הגיע הזמן להיכנס לסטודיו. השיעור מפוצץ. זו מדריכה שאני לא מכירה- מדריכה שלימדה לפני שנים ועכשיו חוזרת. השיעור נהדר. תרגילי בטן כמו שאני אוהבת. אני מרגישה את השרירים שלי כואבים, נמתחים, עובדים, את הגוף מתחזק. אני תפוסה עוד מהשיעור של אתמול, אבל אני לא מוותרת לעצמי. עושה את התרגיל ברמת הקושי הכי גבוהה. כשהשיעור נגמר אני בתחושת "היי". אני מרגישה רזה, גמישה וגבוהה יותר. 

הבן זוג מחכה לי, הוא אוסף אותי הבייתה.

בבית יש כביסה להוריד לפני שיתחיל לרדת גשם וצריך לנקות את השירותים של החתולות. אני מעבירה מטאטא על כל הבית. נעים להכיר, אני חולת ניקיון. שוטפת את הרצפה ומנקה את הבית גם בשלישי וגם בשישי- אבל בשישי זה ניקיון יותר יסודי. פעמיים ביום אני גם מטאטאת ומוצאת איפה לנגב אבק.

מהרצפה שלי, כמו שאומרות הפולניות, אפשר לאכול.

אני רעבה. מתחשק לי גם לשבת בבית קפה. מתחשק לי פנקייק, אבל אין לי כוח להכין, וחוץ מזה, צריך להשאיר מקום לארוחת צהריים אצל ההורים. מתחשק לי גם קרואסון חמאה/שוקולד גדול, אבל אין. אני מחליטה להכין סנדוויץ' חביתה. אני מוסיפה תמצית וניל לחביתה שלי וחותכת פרוסות חלה עקומות. אבא שלי תמיד צחק עליי שאני רוצחת את החלה. 

נכנסת להתקלח. כמעט ולא מזיעים בפילאטיס. אבל אני אוהבת להתקלח אחרי השיעור. אני מסתכלת על הקעקוע של השכמה הימנית. בניגוד לקעקוע שעל הרגל, שאותו אני רואה כל הזמן, כדי לראות את הקעקוע צריך להסתכל במיוחד. חלפו כבר שבע שנים מאז שעשיתי אותו, ואני עדיין מאוהבת. אני מסתכלת קצת על עצמי. כולם אומרים שרזיתי. אני חושבת שכן, אבל אין לי משקל בבית ואין לי כוח לחזור לחדר לקחת סרט מדידה ולמדוד את ההיקפים. אני נשארת קצת יותר זמן מהדרוש מתחת למים החמים. בא לי להישאר שם עוד, לא לצאת בכלל. אוטוטו כבר צהריים.

הגיע הזמן לכתוב את הפוסט על שתי החתולות שלנו, זואי ואשלי.

כמעט חודשיים חלפו מאז שאימצנו אותן, והיה קצת קשה להסתגל בתחילה.  הניסיון היחיד שלנו היה עם חתולי חצר ולמדנו ביחד איתן מה זה בעצם אומר לגדל חתול. זה לא תמיד פשוט, אבל התמורה שווה את זה.

אשלי היא טריקולורית בת שנה. היא חתולה מעט חשדנית ולא מתחברת לאנשים שהיא לא מכירה בקלות. היא חכמה וסקרנית וכבר יודעת לפתוח דלתות ואת האובן טוסטר. היא אוהבת לשבת מול החלון ולהריח את החוץ ובעיקר לשמוע ציפורים. כשהיא רואה יתוש בבית- היא מנסה לצוד אותו ולא משנה שהיתוש על התקרה במרחק של כמה מטרים טובים ממנה. כמה פעמים תפסנו אותה מסתכלת על הטלווזיה ואז מנסה להסתכל מאחורי הטלוויזה, כאילו היא מנסה להבין איפה נמצאים האנשים שהיא רואה. היא אפילו רואה את העכבר במחשב שזז ומנסה לתפוס אותו. היא גם "מדברת" איתנו הרבה ביללות.

זואי היא שחורה ובת שבעה חודשים. היא הרבה יותר חברותית ומתקרבת כמעט לכל אחד. היא אוהבת להתפנק ולהתלטף והיא גם נותנת נשיקות! כל בוקר היא רצה אליי ומתחילה לטפס עליי ו"מבקשת" שאקח אותה על הידיים. תמיד כשאני מכינה את הקפה של הבוקר והולכת עם כוס הקפה למחשב, היא רצה אחריי ומחכה שאתיישב. אחרי שאני מתיישבת, היא מתיישבת עליי גם כן. לרוב היא חתולה רגועה, אבל לפעמים יש לה את הקריזות שלה. היא אוהבת לשחק עם אשלי וגם קצת להציק לה.

הנה מקבץ תמונות מייצג:

היום הייתי בריאיון עבודה באחת המחלקות באוניברסיטה.

דבר ראשון, רק כאשר נכנסתי לחדר המראיין קרא את קורות החיים שלי. זה משהו שמעיד על חוסר מקצועיות- אתה מזמין מישהו לריאיון עבודה, לא תטרח לקרוא את קורות החיים שלו לפני?

בנוסף, במהלך כל הראיון קיבלתי ממנו הרגשה שהוא מזלזל בי. בכל ריאיונות העבודה שהייתי בהם (והייתי לא במעט) ביקשנו ממני לספר על עצמי, על התפקידים שעשיתי ומהותם. הוא פשוט השתיק אותי וזרק כל מיני משפטים שהביעו זלזול. אז למה הזמנת אותי לריאיון? יכולת רק להסתפק בקריאת קורות החיים שלי. זה גם נראה כאילו הוא ממש לא יודע לנהל ריאיון, מה לשאול, כל הזמן הוא ענה לטלפונים. והשיא היה, שהוא שאל אותי בת כמה אני. וכשאמרתי לו שאני בת 25- הוא אמר "את ילדה קטנה". והוא חזר על המשפט הזה "את ילדה קטנה" כמה וכמה פעמים במהלך הריאיון. סליחה?!?!?! אני לא ילדה ובטח שלא קטנה! אני בטוחה שאם היה יושב  מולו בחור בן 25 הוא לא היה אומר לו "אתה ילד קטן". ובלי קשר (למקרה שמישהו יטען שהפמינזם שטף לי המוח) לא אומרים כזה דבר. לא לגבר ולא לאישה. זו פשוט חוצפה! אתה לא מכיר אותי! באיזה שלב אמרתי משהו כמו "אולי אני צעירה אבל יש לי הרבה ניסיון". אני לא מבינה מאיפה הוא הביא את המשפט הזה ולמה זה נראה לו לגיטמי להגיד את זה. הגיל שלי גם מצויין על גבי קורות החיים שלי, ככה שאם נראה לך שאני צעירה מדיי- אל תזמן אותי לריאיון עבודה. אבל כנראה שהוא לא ממש טרח לקרוא את קורות החיים שלי לפני.

תוך כדי הבנתי שאני ממש ממש לא רוצה לעבוד בכפיפות לאיש כזה ורק רציתי לקום וללכת. הוא שאל אם אני ממשיכה לתואר שני ועניתי לו שאני כרגע עוד לא יודעת ולא הגעתי להחלטה, הוא אמר שהתשובה לא טובה. כבר לא היה לי אכפת ורציתי רק ללכת ואמרתי לו "אוקיי, זו התשובה שלי".

סתם בזבזתי את הזמן שלי. יכולתי ללכת לשיעור פילאטיס במקום.

למדתי במספיק קורסים במהלך הלימודים שלי איך ריאיון עבודה אמור להתנהל. דבר ראשון- צריך לכבד את האדם שבא אליך לריאיון. מישהו קם בבוקר, התארגן, הגיע על חשבון הזמן האישי שלו או על חשבון יום עבודה. המינימום זה לכבד את מי שמולך, לתת לו תחושה טובה, לתת לו לדבר, לא לקטוע אותו ובוודאי שלא לזרוק משפטים מעליבים. בנוסף- צריך לקרוא את קורות החיים כמו שצריך! לעשות סינון! לא לקרוא אותם לראשונה כשמגיע המרואיין! וכן, לקחת כמה דקות לפני שנכנסים לריאיון כדי לעבור שוב על קורות החיים. להתארגן לריאיון- לחשוב מה רוצים לשאול ולדעת על האדם שעומד מולך ולסגור את הטלפון.

אולי אני "ילדה קטנה" להגדרתו, אבל אני יכולה ללמד אותו איך אמור להתנהל ריאיון עבודה במקום שמתיימר להיות מקצועי ומכבד את עצמו.