היום בבוקר סימפל התקשרה אליי עוד לפני שבע והתחילה לבלבל לי את המוח על זה שהיא לא יודעת אם מתחילים בתשע או לא. היא התקשרה לבית ספר ואז שוב פעם אליי ואמרה שיש לימודים כרגיל.

אני הלכתי לבית ספר, והלכתי למעבדה ושם נפגשתי עם לאפ והיו עוד כמה מהמגמה שלי ועשינו בדיקות למים. ואז גם אמרו שמשחררים את כולם בגלל שכן יש שביתה.

אנחנו נשארנו לעשות את הבדיקות, ואז עלינו למעלה, וכולם הלכו למרכז משמעו"ת, עזבו זה כל מיני הרצאות בנושאים משעממים, זה ראשי תיבות של " מסורת, שואה, מורשת, ערכים ותקומה. אני העדפתי להבריז וללכת ללמוד מתמטיקה.

כן כן, זה מה שאני מעדיפה לעשות. ושהמחנכת שלי תקפוץ לי.

בהתחלה לא היו הרבה ילדים.

אחר כך הייתה הפסקה והלכתי לבקר את סמארט, איינג'ל, שאי ועוד אנשים שהיו שם, ושחזרתי לכיתה ראיתי את האקס ודיברנו והוא בא לשבת לידי ודיברנו כל השיעור.

ובאמצע פתאום ניג'ס והוא התחילו לריב והיא התחילה לרדת עליו. הוא ירד עליה, אבל מאחורי הגב.

אחרי השיעור הלכנו שנינו לחפש את המורה שלי לביולוגיה כדי שתגדיר לי אצות, אבל היא התעצבנה ואמרה שהיא עסוקה והיא כמעט אכלה אותי.

ואז הלכתי הביתה.

וראיתי טלוויזיה ואכלתי ואז הלכתי לישון.

ומתישהו סטאר העירה אותי ואמרה לי לבוא כי צריך לעשות את הריקוד, וזה היה מעצבן כי הייתי עוד עייפה וכאב לי הראש ובכלל היו לי תוכניות אחרות.

אז הלכתי מהר להתקלח וכל הבגדים שלי עצבנו אותי.

ובאתי אליה, ואחר כך אנרג'י והחברה שלה הגיעו, ובאמת המשכנו לעשות את הריקוד, אבל אני מרגישה שאני עושה אותו ממש גרוע.

בשמונה בערך סיימנו ואז אבא שלי לקח אותי הביתה.

ואני רעבה ואין לי מה לאכול.

והראש שלי מתפוצץ מכאבים.

חצות ומשהו, אני, סימפל וסאד יוצאות מהבית לתוך המונית. מקום היעד: הסיטי הול שבחיפה. הסיבה: יום הולדת לכמה ילדים מהשכבה שלנו.

עם ההתרגשות שבלב, יש לי תחושות רגשות אשם. שיקרתי להורים שלי בשביל לצאת. אמרתי להם שאני רק הולכת לסימפל. אבל באמת שלא הייתה לי ברירה.

הגענו למועדון ורק ראינו ממיטב הפקצות והערסים של שכבתנו.

עמדנו בתור, וקפאנו למוות.

כל מה שלבשתי היה ג'ינס וחולצת שלושת רבעי דקה למדיי. לא רציתי לקחת עליי תיק או מעיל, מפחד שיקרה לזה משהו או מגניבה. את המפתח, הפלאפון והמעיל השארתי אצל סימפל בבית, וכל מה שלקחתי עליי זה חמישים שקל בכיס, ארבעים שקל במגף שעל רגל ימין, ותעודת זהות במגף שעל רגל שמאל.

היה פשוט קפוא, וכל הזמן דחפו ונדחפו אנשים, עד שראינו את החבר של סטאר והוא אמר לסימפל שכדאי לנו להיכנס מכניסה שנייה, שכן שם מכניסים רק בנות. נכנסנו, ובפנים פגשנו את טוויקסי ואת וויס. היינו גם סקורפיו במהלך הערב מדי פעם. מלבד זאת, היו עוד הרבה אנשים מהשכבה שלנו, מהשכבות י', ויב'. והיו כאלו מעיר אחרת שקרובה לעיר מגוריי.

התחלנו לרקוד, לאט לאט השתחררתי יותר ויותר.

אחר כך עלינו למעלה – מעל הרחבה, היה שם מין כמו "עזרת נשים" שאפשר לצפות מלמעלה על הכל עם ספות.

עמדנו למעלה, ורקדנו. זאת אומרת, אני רקדתי וויס וטוויקסי. סימפל בקושי רקדה. היא מדי פעם הזיזה את הגוף שלה מצד לצד.

אומנם המוזיקה שהייתה לא המוזיקה האהובה עליי – מוזיקה שחורה, ואחר כך היו טראנסים ודאנסים, אבל בכל זאת נהניתי.

ואז – אז שמו את "גניבה" של היהודים. ואני התחלתי לרקוד על סף ההשתוללות, ממש באקסטזה תוך כדי צריחת המילים. לא ידעתי בכלל מה אני עושה, רק הזזתי את הגוף שלי שוב ושוב. הרגשתי כמו ששותים הרבה אלכוהול ואז פשוט משתחררים לגמרי, רק בלי החלק של האלכוהול.

ומאותו רגע הייתה מוזיקה ישראלית. ורקדתי פשוט בטירוף. היה קצת ראפ והיפ הופ, אבל הרוב היה רוק. ואני רקדתי ממש עם כל הנשמה, וכל פעם שהיה שיר של היהודים ו/או שיר שאני אוהבת פשוט צרחתי את המילים תוך ריקוד באקסטזה.

לא ידעתי שאני כל כך אוהבת לרקוד.

אחרי שהרוק נגמר, קצת נרגעתי, ושמו שוב מוזיקה שחורה וטראנסים ודאנסים, אבל המשכתי לרקוד.

כמה בנים מגעילים נטפלו לטוויקסי והיא העיפה אותם. מפלס החרמנות היה ממש גבוה.

אני צפיתי על הכל מלמעלה, וזה כל כך יפה לראות את כולם באקסטזה, נמרחים אחד על השני.

באיזה שלב כבר לא יכולתי יותר וישבתי לנוח.

וואו כמה סיגריות היו שם. כל כך הרבה מעשנים.טוב נו, גם אני עישנתי...... כל השיער שלי והבגדים והפה שלי פשוט הסריחו מסיגריות. הכי היה מוזר לי לראות את סקורפיו מעשנת. אני כל כך לא רגילה לזה.

בארבע וחצי בערך, רצינו ללכת.

ירדנו למטה.

בצד היה אפשר לראות את כל האנשים השיכורים, השפוכים לגמרי.

בלונדי שגם הייתה שם, הייתה שיכורה לגמרי.

הייתה עוד מישהי – דראנק – שאני מכירה אותה רק בשם ובפנים, שפשוט הייתה שפוכה לגמרי. היא בקושי יכלה לזוז, סקורפיו הייתה צריכה להחזיק אותה כי היא כל הזמן נפלה.

רצינו לנסוע ביחד במונית – אני, סימפל, סאד, וויס, טוויקסי, בלונדי, החבר של סטאר, סקורפיו ודראנק.

דראנק בהתחלה לא רצתה ללכת הביתה, והיא פשוט נעלמה. וכמובן שזה לקח זמן עד שמצאו אותה וגררו אותה החוצה.

עד שנכנסו למונית לקח זמן, כי דראנק בקושי יכלה לזוז, והיא הקיאה. היא אמרה שהיא שתתה שתי וודקות עם רדבול. לא נורמלית.....הנהג מונית אמר לנו בדרך "למה אתם שותים אם אתם לא יודעים לשתות". והוא צודק. נכון, גם אני אוהבת אלכוהול. ואני אוהבת לשתות. והפעם לא שתיתי ואני גאה בעצמי.

בלונדי סתם התנהגה מוזר ודיברה שטויות בקצב.

ואני הסתכלתי עליהן וחשבתי – מה ככה אני נראית כשאני שיכורה?

בדרך במונית, דראנק הקיאה שוב פעם.

בלונדי ממש התנהגה בצורה מצחיקה.

פתאום היא מסתכלת עליי ושואלת אותי "מה מה זה איך הגעת לפה?"

"אני איתך מאז שעלינו למונית"

"אהה... היינו ביחד בטיול השנתי! היינו יחד בחדר!"

"נכון"

"מה אנחנו בטיול שנתי עכשיו?"

"לא, אנחנו בדרך הביתה"

" מה באת לבקר אותי? את מה זה חמודה. הכי חמודה מכולם"

"תודה גם את חמודה"

בקיצור, עצרנו קודם ליד הבית של דראנק, וסקורפיו העלתה אותה עד לדלת.

החבר של סטאר לקח גם את בלונדי עד הדלת.

סאד וסקורפיו הלכו הביתה, כי סאד כבר הייתה חייבת להיות בבית, כי היא הייתה צריכה לקום מוקדם בשל נסיעה לחרמון. היא הייתה ממש עצבנית בגלל זה, וגם בגלל שבטעות דראנק פגעה בה עם סיגריה בוערת.

אני קודם עברתי אצל סימפל לקחת את הדברים שלי ואז הלכתי הביתה, ממש לפני הזריחה.

באתי הביתה ונכנסתי במהירות לחדר שלי. הורדתי מעליי את הבגדים, ונכנסתי למיטה בערך בחמש וחצי. כל הזמן רק הרחתי את הריח של הסיגריות והרגשתי את הטעם שלהן בפה שלי.

היום, התעוררתי כבר בתשע, כי הייתי צריכה לבוא אל לאפ בשביל לעשות את התצפית בביוטופ. תשע וחצי קמתי, ולרוע מזלי אבא שלי היה ער. כל כך פחדתי שהוא יריח את הסיגריות. מהר נכנסתי לאמבטיה, צחצחתי שיניים וניקיתי את הכל האיפור שנמרח. התקלחתי וחפפתי את הראש ארבע פעמים כדי להיות בטוחה שהריח ירד.

וב-11 כבר הייתי אצל לאפ. נסענו לחוף אכזיב, איפה שאנחנו עושות את התצפיות. החוף הזה ממש יפה, אבל היה קפוא ואנשים שהיו שם הסתכלנו עלינו כעל מטורפות.

אני לא אלאה אותכם במה שעשינו, כי זה ממש לא מעניין, אבל עשינו כל מיני בדיקות ולקחנו דגימות מים, ואחר כך באתי אליה ועשינו חישובים. מחר אנחנו נעשה בדיקות למים במעבדה.

בערך בשתיים הייתי בבית, ראיתי טלוויזיה, אכלתי המון כי הייתי מורעבת, התקלחתי שוב, דיברתי עם סטאר בטלפון והיא כעסה עליי כי עישנתי, והלכתי לישון קצת, כי ישנתי כולה שלוש וחצי שעות.

סה"כ היה ממש כיף. אני רוצה עוד פעם!

כשחזרתי הביתה מביצפר, ראיתי על צג הסלקום שלי "התקבלה הודעה חדשה".

"מה נשמע?"

לא זיהיתי את המספר. שאלתי את אחותי אם היא מכירה את המספר הזה והיא ענתה שלא.

שלחתי בחזרה "מי זה?" וחשבתי שזו סתם טעות במספר של מישהו, ושלא יחזרו אליי. אבל התשובה הגיעה.

"לוסט".

הלב שלי החסיר פעימה. אחרי כל כך הרבה זמן...

"עברו שנים....מה שלומך?"

"הכל בסדר ואיתך?"

"גם"

"איך ב___(עיר מגוריי)?"

"משעמם כרגיל"

"מה את עושה היום?"

"לא ידוע עדיין"

"איך בבית?"

"בסדר.... תגיד מה קרה שנזכרת בי פתאום?"

"לא יודע.... פתאום חשבתי עלייך ונזכרתי בך"

"שמע אני על תקציב, אז זאת ההודעה האחרונה, היה נעים לדבר איתך. ביי"

"ביי. אני אדבר איתך באיי סי קיו"

"סבבה"

לוסט היה מישהו מהעבר שלי.

לפני שנה ומשהו הכרנו בפורום מסוים ואז עברנו לשיחות באיי סי קיו. זה היה עוד שאני והאקס היינו ביחד. שהוא שמע שנפרדנו הוא כל הזמן ביקש להיפגש איתי. ואני, שבורה מהאקס וחסרת כל איפוס, הסכמתי להיפגש איתו. הוא אפילו בא אליי הביתה והתנשקתי איתו, הכל במטרה לנסות ולשכוח את האקס. כמובן שזה לא עזר ועדיין המשכתי להיות מאוהבת באקס.

רק אחרי שכל הפגישה נגמרה, סטאר כעסה עליי על מה שעשיתי ואמרה לי שאני לא שפויה, הבנתי מה בעצם עשיתי ואיזה סיכון אדיר נטלתי על עצמי. והחלטתי שאני לא נפגשת עם אף אחד מהרשת.

הוא מצידו, התחיל להתאהב בי. לא עבר יום שבו הוא לא אמר לי באיי סי קיו, ואחר כך בהודעות לפלאפון, שהוא אוהב אותי ורוצה שנהיה ביחד.

זאת הייתה קצת בעיה. הוא גר במרחק עצום ממני. שעתיים וחצי נסיעה ברכבת בערך. אני לא הייתי מוכנה לנהל קשר ממרחק, אני לא אהבתי אותו, המראה החיצוני שלו לא משך אותי בכלל (נכון, זה שטחי אבל מה לעשות אלו החיים והמציאות הכואבת) ורק בכלל יצאתי מקשר יחסית ארוך ומאוד פגועה.

לא ידעתי מה להגיד לו. המצב הזה בלבל אותי לחלוטין. היו פעמים שאמרתי לו שאני אוהבת אותו ונעשינו חברים, אולי כי סה"כ זאת הייתה אשליית אינטרנט. הרי באינטרנט הכל פתוח וחופשי, ומאחורי מסך המחשב יש בן אדם אחר לגמרי. כמובן שזה לא החזיק מעמד יותר מדי. ידעתי שאני לא יכולה להיות בכזה קשר, שזה לא מתאים לי ולא מוצא חן בעיניי.

מאוד לא רציתי לפגוע בו, אבל זה מה שעשיתי. לא בכוונה. באותו זמן אמרתי כל מה שהרגשתי לנכון לומר.

לאט לאט הקשר שלנו ניתק והתרופף. הוא כבר לא היה מחובר לאינטרנט, ואין לי מושג איפה הוא בכלל כרגע ומה קורה איתו. הוא סיפר לי שהוא עבר לפנימייה, אבל אני לא ממש יודעת.

מדי תקופה, הוא היה מבליח לי לרשימת איי סי קיו והיינו מדברים.

בכלל, דיי שכחתי מקיומו.

עד היום.

אם לומר את האמת, הוא לא ממש מעניין אותי וחבל לי שבזבזתי עליו כסף בהודעות.

מה יהיה הלאה?

האם הוא ינסה לחזור איתי לקשר?

מה שבטוח, אני מאוד לא בעניין.

כן כן, זה מה שאני עושה במקום להתארגן לבית ספר.

אז מעלילות אתמול:

היו שעתיים ביולוגיה. וגיליתי שהמורה אוהבת אותי. היו לנו שיעורים, ולא ממש עשיתי אותם. והיא עברה ובדקה כל אחד. לא עשיתי לא מתוך עצלות, אלא בגלל שלא ממש הצלחתי. היא וויתרה לי......

בהפסקה אני ולאפ הלכנו ללבורנטית לקחת מד חום בשביל הביוטופ. גם רצינו לתאם איתה שביום ראשון נעשה בדיקות לדגימות מים. ואז היא אמרה שביום ראשון היא לא תוכל, שבוע הבא פורים, ולכן נוכל בכלל לבוא לעשות את הבדיקות רק בעוד שבועיים. כמובן, מה שדוחה לנו את התצפית, וזה ממש מאוחר. אמרנו למורה, כי זאת בעיה גם של כולם ולא רק שלנו, ובסופו של דבר היא כן תוכל לעשות לנו את הבדיקות ביום ראשון. אני כל כך פחדתי שהמדחום יישבר. עטפתי אותו בחולצה שהייתה לי בתיק, ובבית הכנסתי לארון – לתוך הקופסה שבה אני שומרת את האיפור שלי. רק שם זה בטוח.

אחר כך כבר לא היה שיעור ספורט, וכולם ראו סרט על השמנה. אני וסטאר הלכנו לדבר עם הרכזת שלנו, ועם הרכזת של לשון. אמרנו להן, שלא נוכל לעשות את המבחן משווה כי לא למדנו חודשים. ואז הרכזת של לשון אמרה, שבית ספר לוקח אחריות רק על השבועיים שבהם לא למדנו, וזה שכל הכיתה הפריעה זאת בעיה שלנו, והיא לא אחראית על בעיות משמעת. אמרנו לה שדיווחנו למחנכת והיא לא עשתה כלום. אבל זה לא עניין אותה. סטאר התחילה להתווכח איתה, ואז גם נכנס מיסטר והתחיל להתווכח, אבל אין עם מי לדבר. פשוט אין. היא אמרה שהיא לא מוכנה לשמוע וזה בעיה שלנו. סליחה, מה אנחנו יכולים לעשות נגד תלמידים מפריעים? יש לנו בכלל כוח נגדם? הם יקשיבו לנו?

אחר כך אני סטאר ומיסטר הלכנו לחפש את המחנכת. אבל לא מצאנו אותה. לכן סתם ישבנו במסדרון ודיברנו.

אחר כך היה שיעור מתמטיקה והתפוצץ לי הראש מכאבים. השיעור השני לא היה, כי המורה שלנו היה צריך ללכת.

באתי הביתה, אכלתי התקלחתי והלכתי לישון.

בחמש ומשהו סטאר התקשרה אליי והעירה אותי ואמרה שאנחנו צריכות להיפגש בשביל לעשות את הריקוד.

חזרתי לישון.

ואז אבא שלי התקשר כי הוא היה צריך עזרה עם הקניות.

ואז כבר לא יכולתי לישון, אלא התארגנתי ובאתי לסטאר.

היינו אמורות להתחיל בשש, אבל אנרג'י והחברה שלה מי"ב שעוזרת לנו בריקוד וגם עזרה לנו לפני שנה, באו רק בשבע.

חוץ מזה אנרג'י הראתה לנו את העגיל החדש שהיא עשתה.

גם אני רוצה.

אבל אמא לא מרשה לי. היא טוענת שמה שיש לי זה מוגזם ושאני אהיה מבוגרת זה יהיה מגעיל. יש לי כולה אחד באוזן שמאל ושלושה באוזן ימין.

בכל אופן, החברה של אנרג'י מזה חמודה, ובאמת התחלנו להרכיב את הריקוד.

הנושא שלנו זה לובה שהופכת לכוסית.

טוב אני אסביר: לקחנו את הטראנס הזה של לובה, אני סטאר ואנרג'י יענו קופאיות רוסיות זקנות – כמו לובה, אני וסטאר רוקדות כל אחת עם מטאטא ולאנרג'י יש "משלוחה", ויהיו לנו פאות כאלו וחולצות כאלו ויהיה לנו תגים.... ואז המוזיקת טראנס נעצרת ויש את השיר הזה של הסטרפטיזים: you can leave your hat on. ואז אנחנו – "הלובות" – יענו הופכות לחשפניות, מורידות את הפיאות ואת החולצות המגעילות (להירגע, מתחת יהיו לנו חולצות). זה רעיון ענק, ויש לי הרגשה שזה הולך לצאת מה זה יפה.

יש לנו את ההתחלה, ושבוע הבא נעבוד על זה עוד קצת.

עפתי לשיעור תנ"ך.

זה לא צחוק, באמת הגיעו אליי מגוגל דרך "תמונות בנים במקלחת". מה הלאה? סקס עם חיות? סאדו מאזו?

אתמול היה יום שגרתי למדיי. אחרי שעתיים משעממות של אנגלית, שבמהלכן כמעט נרדמתי ולא הפסקתי לנדנד ללמלם שאני רוצה שניצל, ואחרי שקיבלתי בונוס כי הייתי בין הארבע תלמידים שטרחו להכין שיעורי בית, היה לנו שעת חלון. הלכתי לאולם ספורט, עם וויס, כי רציתי לצפות בריקוד שלה ושל סימפל ושל פאני. סימפל לפי מה שהבנתי הייתה באולם והחליפה בגדים. אני דיברתי עם למלם ועם האקס. בנתיים וויס אמרה שיש שיעור והלכנו ל"שיעור". מסתבר שהייתה סתם מורה מחליפה שבכלל פתרה עם ילדה מהכיתה שלי תרגילים במתמטיקה, אז אני וווייס הלכנו שוב לאולם, וצפיתי בריקוד שלהן, ובכלל הסתכלתי על הריקודים של כולן.

אחר כך היו שעתיים ביוטכנולוגיה וזה מתחיל להיות דומה לכימיה. בו.

ואז היה ביולוגיה. קיבלתי 61 במבחן, שיפור של תשע וחצי נקודות. בסוף אני אגיע ל100. המורה אמרה שיש שיפור, אבל אני צריכה להתאמץ עוד קצת.

בדקנו את המבחן, ואז הלכתי הביתה וישנתי שלוש וחצי שעות.

היום היה עוד יום משעמם.

היה לנו אזרחות שעתיים, ואז אמרו לנו שיש שיעור כרגיל – של ספרות. אבל סתם בא מורה מחליף ורוב הכיתה הבריזה, גם אני וסימפל רצינו ללכת, אבל בסוף לא ידענו מה לעשות במקום, אז נכנסו לכיתה ודיברנו עם סאד, ניסינו לחשוב על רעיונות לתחפושת של שתינו.

לשיעור השני כבר לא טרחנו להגיע. אני הלכתי אל סימפל הביתה.

ואז חזרנו למתמטיקה, וכרגיל היה משעמם.

הספקתי לחזור הביתה לאכול ולקרוא את העיתון, ואז לחזור לבית ספר, שלוש שעות תגבור של תנ"ך, משלוש עד שש. היה מייגע, וכאבו לי הידיים, אבל היה משעשע.

ועכשיו אני נורא רעבה.

ובא לי לחמנייה.

ובא לי לאכול באופן כללי.

הודעה לאלו שמגיעים אליי מגוגל:

כאן ממש אבל ממש לא תמצאו רעיונות לתחפושות.

ובכן, עכשיו לפוסט רגיל.

היום בבוקר התעוררתי ברבע לארבע. כן אתם קוראים נכון. הלכתי לשטוף פנים והתחלתי ללמוד לביוטכנולוגיה.

בעשרה לשש סיימתי. התמתחתי, ובשש ורבע יצאתי מהמיטה. הספקתי להתקלח (ואפילו הספקתי לחפוף. השיער שלי נראה מזעזע), להתארגן ולארגן את עצמי ואפילו קראתי עיתון. ויצאתי לדרך. בדרך פגשתי את קיוט והלכנו ביחד.

הגענו לבית, ודיברתי עם וויס. כולם למדו. שנכנסנו לכיתה, ועוד בזמן שהמורה כבר התחילה לחלק את המבחנים, סימפל המשיכה לקרוא במחברת שלה וללמוד. כמובן, היא יותר חסרת אחריות ממני והיא לומדת רק ברגע האחרון. המורה כעסה עלייה ואמרה שהיא חוצפנית.

המבחן היה סביר. כמובן, הוא לא היה קל, אבל אני עשיתי את הכל ועשיתי דיי בסדר. קצת המצאתי דברים, ולא עניתי על סעיף אחד. ויש לי טעות אחת. אבל לא נורא. כבר אין לי ציפיות מכלום.

אחרי זה היו שעתיים היסטוריה. זה היה מתיש ומעניין בערך כמו...כמו שום דבר. בהפסקה הלכנו אני וסימפל לאיינג'ל ודיברנו. מרוב שהיה משעמם בשיעור אני וסימפל התחלנו לעשות אנשים מנייר, ואחר כך לקחתי חתיכות נייר וצבעתי אותן, ואז סימפל לקחה את כל החתיכות וסלסלה אותן ושידכה אותן ובסוף יצא משהו שנראה כמו קישוט לסוכה.

מלבד זאת, בשיעור היסטוריה השני, אמרו שיש מחבל שברח מהקניון שקרוב לאזור מגוריי, ולא נותנים לצאת מהבית הספר. כמובן, שאני לא מאמינה לשטויות כאלו. אנרג'י וסטאר טענו שבאמת יש מחבל. אבל לא היה כתוב על זה שום דבר באינטרנט ולא אמרו בחדשות על שום מחבל שברח, ולכן יש סתם התרעות. וכלאו אותנו בבית ספר.

אחרי היסטוריה היה חלון, ואני סטאר ואנרג'י רצינו ללכת. אבל כאמור, השומר לא נתן לאף אחד לצאת. בית ספר מטומטם. ואם מישהו סיים ללמוד? איזו טיפשות בחיי....

הלכנו מסביב, לאיפה שיש את מגרשי הטניס. (הם לא שייכים לבית ספר אגב. אל תטעו לחשוב שיש לנו בית ספר יותר מדיי "יוקרתי"). אנרג'י חשבה שיש לה את המפתח להיכנס לתוך המגרש, כי היא משחקת טניס, אבל לא היה לה ולא יכולנו לצאת. סטאר אפילו העלתה את הרעיון לצאת דרך קפיצה מהגדר, אבל בשום פנים לא הייתי מוכנה לקפוץ. עם המזל שלי אני בטח הייתי שוברת משהו.

בכל אופן, בסוף התייאשנו. אנרג'י הלכה לחברות שלה ממד"א, ואילו אני וסטאר נכנסו לבית ספר והתחלנו להסתובב. ואז התיישבנו במדרגות, ליד איפה שיורדים במקלטים ביחד עם סמול, וויס וסימפל.

ואחר כך היה שיעור ביוטכנולוגיה במעבדה.

ואז היה אמור להיות לי חלון, אבל בגלל שהתעכבתי קצת בבית ספר לפני שהלכתי הביתה, הספקתי להיות בבית בערך 10 דקות.

מסתבר שבאתי למעבדה מוקדם יחסית. אבל לא נורא. הפעם כבר לא עשיתי מעבדה עם פיאה (הוא אפילו לא טרח להגיע), אלא עשיתי עם מישהו אחר שהמורה אמרה לי לעשות איתו. הוא קצת מוזר, אבל סיימנו מהר ולפחות אפשר לעבוד איתו. וגם הדו"ח שנגיש לא אמור להיות קשה יותר מדיי.

חזרתי הביתה בשלוש, ואכלתי והתקלחתי וראיתי טלוויזיה, ובחמש וחצי כבר הייתי אצל השיננית שלי. זה דיי מעצבן, כי חיכיתי רבע שעה בערך, ושיננית זה לא הדבר הכי סימפטי. אבל אני כבר רגילה, וזה לא ממש כואב.

ועכשיו אני עייפה נורא.

היום בכיתי בשיעור אנגלית. קיבלתי את הציון שלי – 61. זה המבחן היחיד שלמדתי אליו השנה וכזה ציון אני מקבלת? הייתי כל כך מאוכזבת. פשוט ישבתי במקום שלי והרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות דמעות.

האקס בא וניסה לנחם אותי "אני לא יכול לראות אותך ככה". אז הצעתי לו שיילך. הדבר האחרון שאני צריכה זה ניחום מאנשים אדישים כמוהו שלא ממש אכפת להם, והם עושים את זה רק בשביל לעשות טובה.

אחר כך היה שיעור מתמטיקה ולמדנו חומר חדש ומעצבן. והוא נתן ציונים. וקיבלתי 85. מעניין על מה הוא הוריד לי 15 נקודות.

ואז היה תנ"ך.

ואז ספורט. והמורה אמרה שהיא תבחן אותנו על התרגיל בשבוע של ה-14 במרץ. מה שבקושי משאיר לנו זמן להתכונן. כי שבוע לפני זה יש מבחן בתנ"ך, ובאותו יום מתמטיקה. וזה יהיה ממש מעצבן. כמו שאני מכירה אותנו – זה בטח יישאר ליום שבת. היום היחידי שיישאר לי בשביל ללמוד. זה כזה סאקס. ביום שישי יש מבחן בתנ"ך וביום ראשון שלאחר מכן מתמטיקה. אני אצטרך ללמוד לשניהם במקביל.

בכל אופן אני וסטאר הלכנו לעשות כפיפות בטן, יותר נכון היא עשתה 20 ואז התחלנו לדבר. ואחר באו סאד, סמול, לאפ ועוד מישהי אלינו ודיברנו קצת על פורים וזה.

חזרתי הביתה, והייתי צריכה ללמוד למבחן בביוטכנולוגיה שיש לי מחר. כל החומר מתחילת השנה וחלק מהחומר שלפני שנה. אבל אמא שלי התקשרה וביקשה שאני ואחותי נבוא להדר שבחיפה– איפה שהיא עובדת, כדי לקנות לאחותי בגדים, כי היא לא רצתה לנסוע לבד. אמרתי לאמא שלי שיש לי מבחן, ואז היא ניסתה לשכנע את אחותי לבוא כי זה הזמן הפנוי היחיד שיש, ואחותי התחילה להתבכיין, ואז אמא שלי אמרה שלא נחזור מאוחר – ובאתי איתן.

לפני שיצאנו למדתי את החומר שלפני שנה, וסיימתי אותו. בעשרים דקות. טוב נו לפני שנה לא כתבתי הרבה. וזה לא הרבה חומר בנוסף.

נסענו במונית, והאנשים נעלמו משם עוד לפני שהגענו לחיפה בכלל. זה קצת הלחיץ אותי, אבל בסוף הגענו בשלום.

אחותי בעייתית בבגדים, והיא נורא בררנית, והיינו צריכות להסתובב בכל מיני חנויות ומקומות, ובסוף היא באמת יצאה עם שלל. ואני יצאתי בלי כלום. וכאבו לי הרגליים כי ברוב חוכמתי נעלתי נעלי עקב.

בחמש כבר הייתי בבית והמשכתי ללמוד. תוך כמעט שעתיים סיימתי. אבל לא יודעת. נראה לי שזה פשוט לא נקלט. אני פשוט לא טובה בללמוד אחרי הצהריים. הזמן שבו אני הכי קולטת זה מוקדם בבוקר אני חושבת.

אז אני חושבת שפשוט אני אצטרך לקום מחר בסביבות ארבע בבוקר וללמוד. ולא, אני לא עצלנית ולא נורמלית שאני לא לומדת עכשיו, אני פשוט יודעת שאני לא אקלוט שום דבר. סה"כ אני חושבת שאני יודעת את החומר, אני רק צריכה לעבור עליו.

וממילא אחרי פורים יש לנו מבחן יותר ענקי – חומר של שנתיים. ממש כמו מתכונת. לזה אני אלמד יותר ברצינות.

אגב, היום קיבלתי הוכחה לזה שהתגברתי על האקס. היום התאריך הוא ה-22. והוא נפרד ממני ב-22 לנובמבר. ומאז, כל 22 בחודש הייתי סופרת כמה זמן אנחנו לא ביחד. וכמה זמן הוא עם הזאתי שלו.

אבל היום, בכלל שכחתי מזה. במקרה ראיתי שהתאריך 22 לפני כמה זמן ואז נזכרתי. וזה לא כואב לי. ואני אפילו לא זוכרת כמה זמן עבר. שנה וכמה. אני חושבת שאני באמת מתגברת על זה. על האובססיה המוזרה כלפיו.

ייפי לי.

יום חמישי התחיל בשעתיים ביולוגיה, שלשם שינוי עברו מהר. אחר כך היה ספורט. לא ממש למדנו, כי המורה שלנו בחנה את הבנות של י"ב על הריקודים שלהן.... רוב הריקודים היו סבירים. לא היה משהו מיוחד. חוץ ממישהי אחת שבאמת רוקדת יפה.

אחר כך היה מתמטיקה. לפני השיעור, ישבתי על השולחן, מול ישבה ניג'ס ומהצד השני ישב האקס. אז היא שאלה אותי מי עשה לי את הפן בשיער. אז האקס אמר שהוא. ואז היא שאלה שוב, ואמרתי שהאקס עשה לי. ואז היא שואלת את האקס: עשית פן בגבות? (יש לו גבות ממש עבות. זה לא מחובר, אבל הגבות שלו פשוט עבות). אני פשוט הורדתי את הראש והתחלתי לצחוק. האקס לא ממש ידע איך להגיב. אחר כך היא התנצלה ואמרה סתם סתם ושזה כי היה לה משעמם, ואני אמרתי לה שהיא פשוט חסרת טאקט. אבל זה היה כזה משעשע.

שיעור מתמטיקה היה ממש נחמד. חצי כיתה בערך לא הייתה, והיה מצחיק והמורה ישב ודיבר איתנו ושיחרר אותנו לפני הזמן.

אחרי הצהרים לא עשיתי משהו מיוחד, חוץ מלישון.

ובערב הייתי במחשב עד מאוחר.

ביום שישי לא הלכתי לבית ספר. הייתה אמורה להיות לי שעה אחת תנ"ך ואז הרצאה. על סמים. נו זה לא יעזור אני כבר מכורה. אבל באמת, אני יודעת שאני לא אגע בחיים בזבל הזה, אני מעדיפה לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות מאשר לנסות סמים. לא כל דבר צריך לנסות. ושוב הרצאה, שבסופו של עניין המסר הברור הוא "אל תיקחו סמים כי זה דופק לכם את המוח" – מיותר בשבילי. כן, אני מכירה סיפורים קורעי לב על אנשים שהתמכרו וזה הרס להם את החיים, אבל אני לא צריכה לשמוע הרצאות. בעיקר, כי המסר אצלי נקלט. ולא רציתי לבוא לבית ספר, שעה תנ"ך – זה באמת מיותר. כבר לא ממש אכפת לי יותר מדיי.

משום מה קמתי בשמונה בבוקר.

אמא שלי שאלה אם היא רוצה שאחר כך היא ואבא שלי יתקשרו אליי (אחרי שהם יסיימו להתאמן במכון כושר) ואז אני אבוא לקניון. ואז אבא שלי אמר שלא מגיע לי פרס על זה שאני מבריזה, והרצאה זה מסגרת בית ספרית. אלוהים אדירים! אפשר לחשוב! אני בטוחה כבר ששמעתי את ההרצאה הזאת בכיתה ט', והיא הייתה שעמום אחד גדול. אפשר לחשוב! הרי הוא יודע שאני לא מבריזה בדרך כלל. הוא יודע שאני תלמידה טובה. למה לעזאזל זה כל כך מפריע לו? איזו מרובעות בחיי.

ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי.

בעשר קמתי למחשב, וראיתי את אנרג'י באיי סי קיו והיא אמרה לי שגם לא היה תנ"ך, ושעשיתי הברזה מוצלחת. אני יודעת מתי להבריז.

ככה כל היום ביליתי בין מחשב לשינה וצפייה בטלוויזיה.

בערב נפגשנו אני, איינג'ל, שאי, בריין וניים אצל סמארט. ישבנו בסלון והזמנו פיצה, והטלוויזיה הייתה דלוקה. מדי פעם הסתכלתי בסרט שהיה – סיפורו של וויל האנטיג. אבל לא ממש הבנתי מה הולך שם, כי לא ראיתי מההתחלה ולא ראיתי רצוף.

בריין סיפר לנו גם מה אמרו בהרצאה שלא הייתי בה.

איינג'ל ושאי נרדמו להם, ואנחנו התחלנו להעלות זיכרונות מילדותנו העשוקה – הפאוור ריינג'רס. איך אהבתי את הסדרה הזאת! הייתי ממש מכורה אליה. מסתבר, שכולנו אהבנו אותה, ואז הלכנו לגוגל וחיפשנו אתרים על הסדרה, ומצאנו את האתר...והסתכלנו בכל התמונות והעלנו זיכרונות מהפרקים. זה היה ממש משעשע, וזה עוד משודר בארה"ב! אחר כך התחלנו לחפש כל מיני שמות משפחה ולראות אילו תמונות יש. נכון, אנחנו נשמעים ממש מפגרים, אבל היו תוצאות משעשעות.

אחר כך חזרנו לסלון, ואז איינג'ל ושאי התעוררו. ואז גם איינג'ל הייתה צריכה ללכת הביתה.

שאי נראה ממש מסטול מעייפות.

המשכנו לדבר תוך כדי החלפת ערוצים בטלוויזיה – ממש לא היה מה לראות. בסוף נעצרנו על אמ טי וי וראינו קליפים ישנים. אחח שוב נוסטלגייה.

בערך בשלוש הגעתי הביתה והלכתי לישון.

היום רק ישנתי וראיתי טלוויזיה.

וזהו בערך.

אין לי מילים.

כי הן נגמרו לי.

כי אין לי מה לומר.

אני מרגישה את הכאב שלך. את לא מתארת לעצמך כמה. ואני בוכה שאני כותבת את זה. כל זה מחזיר אותי שנה ומשהו אחורה.

ואני מנסה בכל מאודי לנחם אותך.

אבל נדמה שאני לא מצליחה.

אבל את יודעת, שאני תמיד כאן בשבילך.

את יודעת שאני תמיד מוכנה להקשיב לך.

ולעודד אותך.

ואני יודעת שאת חזקה ואת תעברי את כל זה בשלום.

יש לך את הכוח לעבור את הגיהנום הזה.

ואם תתפרקי - אני תמיד פה בשביל לנסות ולחבר את השברים חזרה.

מתוקה שלי, אני אוהבת אותך מאוד מאוד.

ותזכרי דבר אחד : הבחור ששווה את הדמעות לא יגרום לך לבכות.

הבן זונה הזה כל כך לא שווה אותך.

לפעמים אני נדהמת מקלות הדעת, מהטיפשות ומהפזיזות שלי. הרי ברור שאני עושה דברים בלי לחשוב עליהם. אני לא לומדת מטעויות. כל פעם אני טועה שוב ושוב. עושה את אותן שגיאות ולא לומדת מהן.

אחרי שעתיים אזרחות היום, היו שעתיים חלון. הלכתי ביחד עם סמול וסאד לספריה ללמוד. אחר כך גם סטאר באה עם עוד מישהו מהכיתה והם גם למדו. סמול הייתה ממש לחוצה. אם מישהו העז לדבר או לנשום בכלל, היא פשוט צעקה ונראתה כאילו היא עומדת לרצוח מישהו. פתרתי כמה תרגילים ייצוגים, חזרה אחרונה לפני המבחן. הצלחתי את הכל.

אחרי שעה חזרתי לבית ספר, והשאר נשארו בספריה.

הלכתי לכיתה של איינג'ל לשאול איך היה המבחן. שאי קידם אותי בצעקות. הוא אמר שהמבחן שלהם היה מזעזע. הוא סיפר לי שהמבחן היה קשה, המורה שלהם בכלל לא באה והביאו להם מורה אחר שלא הסכים לענות על שאלות, הוא לא ידע כלום, אף אחד לא ידע ולא הצליח כלום, סמארט לא הצליחה שלוש שאלות (או שהיא כן הצליחה רק שלוש) והיא אפילו בכתה. זה מראה עד כמה המצב שלהם חמור. כל הילדים שהיו שם נראו כל כך מדוכאים. ואם סמארט לא מצליחה – כנראה שזה היה ממש קשה. סמארט בחמש יחידות עם ציונים שלא נופלים מ-90. אבל ככל הנראה יעשו להם מבחן חוזר.

אז מצאתי את האקס, והלכנו לכיתה שלו. הוא פתר לי תרגילים שלא הצלחתי, וזה היה מצחיק והייתה לי הרגשה ממש טובה.

כמובן שכל זה התנפץ לי מול הפרצוף.

המבחן היה קל ברמה שלא תיאמן. הצלחתי לפתור הכל, את כל התרגילים פתרתי כבר, הכל היה נראה לי כל כך נכון. זה היה כל כך פשוט וסיימתי מהר.

אבל אחר כך השוויתי את התשובות.

ועשיתי טעות כל כך מטופשת.

במקום לרשום 20, רשמתי 2. וזה הרס לי את כל התרגיל. טעות חישוב מטופשת, טעות כל כך קטנה ומטופשת! בעזרת ה-20 הזה צריך לגלות את התוצאה (לחסר 20 מ-70 וה-50 זאת התוצאה הסופית).  והיה לזה עוד סעיף שבכלל לא שמתי לב. אבל זה משהו ממש קטן, לא נראה לי שזה הרבה נקודות, וגם אם הייתי עושה את הסעיף הזה אז במילא הוא לא היה נכון כי הוא קשור בתוצאה הקודמת.

זה כל כך מתסכל.

פשוט מעצבן.

זה לא שהמבחן היה קשה.

זה לא שלא למדתי.

יכלתי בקלות לבל 100 אם רק הייתי שמה לב עוד קצת, אם לא הייתי פזיזה וממהרת להגיש את המבחן! זאת מהטעויות הקטנות האלו, שלא שמים לב אליהם. שלא חושבים שתטעה בהן.

כל הזמן רק חשבתי כמה נקודות הוא יוריד לי. אבא שלי ניסה לעודד אותי, ואמר שאם המורה רואה שכל הדרך שלי נכונה, הוא מייד יבין שזאת הייתה טעות חישוב ולא יוריד לי הרבה נקודות. וגם סטאר אמרה לי את זה. אבל כל התרגיל זה פאקינג 30 נקודות! כל הזמן אני רק מתעסקת בכמה נקודות הוא יוריד לי.

זה כל כך מרגיז!

ישנתי היום 4 וחצי שעות.

ושרפתי את הלשון שלי.

ואני עוד עצבנית.

נמאס לי ממתמטיקה! יצא לי מכל החורים! כל היום פתרתי תרגילים, וכל תרגיל דומה בדיוק לתרגיל השני. זה כבר נמאס!  אני צריכה לפתור 96 תרגילים, אני לא חושבת שזה ישנה אם פתרתי רק 86.

היום בבוקר הייתה לנו מעבדה. והיא הייתה ממש קצרה והיה ממש נחמד. וגם לא צריך להגיש דו"ח.

אחרי זה היו שעתיים היסטוריה, ואז היה חלון, כי אין לנו כרגע מורה ללשון ולספרות. הלכתי עם סטאר ואנרג'י ללבורנטית שתביא להם ערכות למדידת תנאים בביוטופ, ואז עלינו לכיתה והיו שם עוד תלמידים ולמדנו לבחן בחינוך תעבורתי.

קצת איחרתי לחינוך תעבורתי, כי הייתי עסוקה בלדבר עם איינג'ל.

הבוחן היה מעצבן. היינו צריכים להגדיר מושגים ואחר כך לכתוב חמש עקרונות של נהיגת לילה בטוחה. קצת העתקתי מסטאר דברים. סימפל ממש סתומה. היינו צריכים להגדיר משהו עם אורות, אני כבר לא זוכרת את המושג המדויק, והיא כתבה שזה שצריך להדליק אורות כשאומרים ברדיו. ולמה היא חשבה את זה? כי יש תשדירים בגלגל"צ על נהיגה בטוחה והדלקת אורות..... איזה טיפשה בחיי.

אחרי הבוחן היה לנו שיעור במעבדה בביוט. ישבתי ליד סמול. וקיבלתי 90 בדו"ח מעבדה. אגב, נפנפתי את פיאה. אני מעדיפה לעשות הכל לבדי מאשר להיות עם הפוץ הזה.

ואחרי זה הלכתי הביתה, וכאמור למדתי למתמטיקה.

ואני לא יודעת אם מחר לבוא לבית ספר או לא.

יש לי מחר שעתיים אנגלית, שעתיים חלון, הצגה, ואז ביולוגיה. כנראה שביולוגיה תהייה רק שעה. אז לבוא לשעה? לבוא להצגה? להישאר בבית?

אוף אני לא יודעת מה להחליט.

אתמול בלילה חלמתי שאני עצבנית וגם התעוררתי עצבנית.

והיה נורא נורא קר. ובדרך לבית ספר האצבעות שלי קפאו. ולא באו ילדים לשיעור. זאת אומרת כן, אבל היו ממש מעט. עשינו תרגילים, והמורה אמרה שגם לנו יהיה project  כמו שיש לחמש יחידות. זאת מין עבודה כזו, שצריך לעשות בקבוצות. דיי מטריד אותי, כי אין לי ממש עם מי לעשות. ילדה אחת שלומדת איתי – ניג'ס, (ולומדת איתי גם מתמטיקה והיסטוריה והיא פעם הייתה בביוט'), אמרה שהיא רוצה לעשות איתי ועם למלם. אמרתי לה שנראה, אבל אני לא יודעת. היא דיי טיפשה. לא בא לי לעשות איתה. הייתי מעדיפה לעשות עם אנרג'י כי יש לה שכל, אבל אני לא יודעת אם היא בכלל תרצה.... טוב נדאג לזה אחר כך.

אחרי זה היה שיעור מתמטיקה. ולמדנו חומר חדש : נגזרות. למדתי את זה לפני שנה אבל אני לא זוכרת כלום, ועכשיו אני יודעת את זה יותר טוב. זה חלק מחשבון דיפרנציאלי ואינטרגלי, או בקיצור חדו"א, וזה נשמע כל כך חכם ומתוחכם ואני מרגישה כל כך חכמה! זה חומר של שנה הבאה, ולפי מה שהבנתי, אנחנו לומדים את החומר של שנה הבאה עכשיו, כי שנה הבאה יהיו לנו רק שלוש שעות מתמטיקה, ואנחנו עושים את הבגרות של היחידה השלישית במועד חורף, משמע: אני אוכל להשלים אחר כך לארבע.

בהפסקה דיברתי עם לאפ וסמול וסטאר, ואחר כך הלכתי לכיתה של איינג'ל, וצחקתי על סמארט ועל שאי שהם ילמדו חמש שעות מתמטיקה ואני רק שלוש. זה לא ארך הרבה זמן, כי הם נעצו בי מבטים זדוניים.

בשיעור השני המון ילדים איחרו והמורה לא הכניס אותם. חה חה מגיע להם.

אחר כך היה שיעור תנ"ך. אה ויש לנו תלמידה חדשה בכיתה. אני חושבת שהיא למדה איתי באותה שכבה בזמן שהייתי בחטיבה. יש לה נעלי אולסטאר על עקב, וזה פשוט דוחה!

ואז היה ספורט. המורה התחילה במבחני הבטן, ולאפ עשתה 100 כפיפות בטן רצוף! בחיי, אני וסמול ניסינו להתאמן, אבל עשיתי 40 בקושי. כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני צריכה להתאמן, אבל אין לי זמן. צריך לעשות 80, ואני עושה בדיוק חצי. אוף, אני באמת חייבת לעבוד על זה קצת.

הגעתי הביתה, והלכתי לישון במשך שעתיים. בארבע קמתי, ולא ממש רציתי לקום. התכנון שלי היה ללמוד למתמטיקה – לפתור זהויות טריגונומטריות – פשוט מפתה כל כך. הלכתי למקלחת כדי להעיר את עצמי. אני שונאת את החומר הזה, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לעבור עליו, כי הוא קצת קשה לי וגם שכחתי אותו. הבנתי את זה – בערך. סיימתי לפתור את כל התרגילים מהחומר הזה, עשיתי הפסקת טלוויזיה, ואז התחלתי לפתור שאלות מסטטיסטיקה, וזה החומר האחרון שאני צריכה לעבור עליו. נשארו לי עוד 23 תרגילים, ואותם אני אפתור מחר. זה ייקח לי מקסימום שעתיים. וזהו, אני מסיימת לפתור את כל התרגילים שהמורה נתן להתכונן, ואני מוכנה למבחן. בתקווה שאני לא אשכח כלום.

ועכשיו כואב לי הראש.

בלילה שבין חמישי לשישי הגעתי לתובנות מסוימות בקשר לעצמי. הגעתי למסקנה, שאני חייבת להמשיך הלאה, לשכוח את מה שהיה ביני לבין האקס. הבנתי שאני נאחזת באשליות. "אשליות הן כמו זכוכיות. הן נשברות ופוצעות אותך וגורמות לך לדמם". זה שאני עוד אוהבת אותו, זה רק מחזיר אותי אחורה. מה, אני אשב ואחכה עד שהוא ייפרד מהחברה שלו? מה, אני אשב ואחכה לרגע שבו הוא יחליט לחזור אליי? מה הסיכויים שזה יקרה? כמה זמן אני אצטרך לחכות ולפגוע בעצמי? זהו. לכל אחד מאיתנו יש את החיים שלו, וכמו שהוא המשיך הלאה, ככה גם אני צריכה לעשות. הוא לא שווה את הדיכאונות והרחמים עצמיים שלי. הוא לא הבחור האחרון עלי אדמות. יהיו עוד הרבה אחריו. זהו, אני צריכה להפסיק לחכות לו. להמשיך הלאה. נכון, תמיד יישארו לי רגשות מסוימים כלפיו, כי אני לא יכולה לעשות delete  ולמחוק אותו ואת כל התקופה שלנו ביחד. אני צריכה להפסיק לרחם על עצמי. יש לי נטייה לרחם על עצמי כל הזמן. ואני שונאת את זה. אני צריכה להיות שמחה. אפילו לא שמחה, אלא רק לא להיות עצובה כל הזמן. בעיקר לא בגללו. וכן, יכול להיות שאני פשוט מתגעגעת לכל הקטע של "הביחד", של מערכת יחסים. אני בן אדם בודד מטבעי, וזה גורם לי להרגיש בודדה. אבל יש לי עוד זמן. נכון, אני מתארת לעצמי שהחבר הבא יהיה לי בסביבות הצבא, אבל יש לי עוד הרבה זמן. אני כולה בת 16 וחצי. בקושי. יש לי את כל החיים.

קמתי ביום שישי בבוקר עם המחשבות האלו. וזה גרם לי למצב רוח טוב. ובדרך כלל אין לי מצב רוח טוב על הבוקר. ועל בכלל. הלכתי לביצפר, ובשיעור חינוך המורה אמרה שיש לילדה אחת מהכיתה שלנו "מחלת הנשיקה". אף פעם לא הבנתי למה קוראים לזה ככה, אבל לא משנה. היא אמרה שאנחנו צריכים להתקשר, כל אחד מהכיתה. יה רייט. אני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת איך קוראים לי.

אחר כך, אני וסימפל הלכנו לקנות מתנה לוויס בקניון. מה אני אגיד, זה היה פשוט מעצבן. דבר ראשון, לא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצות. היינו בכל מיני חנויות תכשיטים ושאר שטויות, וכמובן, סימפל צריכה להיכנס לכל חנות ולהסתכל במשך חצי שעה על כל דבר. ובדרך, היא הייתה צריכה לקנות חזייה, ועד שהיא מודדת.... היא לא מבינה שאין לנו זמן, והקניון היה צפוף ומלא באנשים ונותרתי חסרת סבלנות. בסוף, מיואשות נכנסו למשביר לצרכן. התחלנו להסתכל על סטים של איפור והכל היה מכוער. ואז הדיילת אמרה לנו שעדיף לקנות משהו שימושי כמו מי פנים וחלב פנים.... אחרי שהיא הראתה לנו כל מיני אופציות, הלכנו על חבילה של דיאודורנט, סבון, שמפו, קרם פנים ולא זוכרת מה עוד יש שם, והוספנו לזה ניקוי ג'ל לפנים..... יצא לא יקר, 80 ₪ והתחלקנו בכסף אני וסימפל וסטאר. וזהו, זאת מתנה נורמלית ושימושית.

חזרתי הבייתה, עם כאב רגליים וכאב גב. בגלל סימפל וההתעקשות שלה להתעסק בדברים לא חשובים, חזרתי בשתיים וחצי במקום בשתיים עשרה, הפסדתי חצי פרק של פינת אור, וההורים שלי דאגו לי כי הם לא ידעו איפה אני.

והייתי נורא עייפה. אבל לא היה לי זמן לישון.

וויס אמרה לנו לבוא בשמונה, לכן בשבע התחלתי להתארגן. והלכתי קודם לסימפל. לקח לה זמן עד שהיא התאפרה, וכמובן היא נעמדה מול המראה והתחילה להחמיא לעצמה. זה כזה פאתטי אלוהים. מה יותר מגוחך ומעורר רחמים מבן אדם שמחמיא לעצמו בכמויות?!

היינו צריכות לחכות לפאני, שהחליטה שהיא מצטרפת למתנה שלנו. בסופו של דבר, הגענו אל וויס בערך בתשע. יש לה בבניין חדר אירועים, ושם היא עשתה את המסיבה. ישבתי ליד לאפ וסטאר ודיברנו. המוזיקה הייתה בפול ווליום וכמה בנות רקדו. היו שם כמה בנות שאני לא ממש בקשר איתן, אלא רק מכירה את השמות שלהן (חלק מהן היו איתי בחטיבה). היה שם מישהו מהכיתה שלי – קלוור,היה שם טוק, עוד מישהי שהייתה פעם חברה שלי -  טוויקיסי, היו כמה שכנים שלה שאין לי מושג איך הם הגיעו לשם. אחר כך באו סמול וסאד, והן הביאו לה מתנה ממש יפה: הן הכינו לה חוברת  עם תמונות שלה וזה היה ממש יפה, וויס ממש בכתה והתרגשה. ואז בא גם מישהו מהמגמה שלי והוא גם שכן של וויס – צ'ארם. אחר כך שסטאר הלכה להיפגש עם חבר שלה, בא עוד מישהו מהמגמה ומהכיתה שלי – מיסטר.

וויס הביאה וודקה.... ברור ששתיתי. אבל הפעם שתיתי בחוכמה. לא שתיתי כמויות מטורפות ועל בטן ריקה כמו שעשיתי במסיבה של סמייל. שתיתי רק בערך כוס וודקה אחת עם מיץ תפוזים – אבל זה הספיק לי. הספיק לי בשביל לגרום לכל הגוף שלי להתפרק. זה היה ממש חזק.... אבל ממש. ואחרי זה פשוט כל הראש שלי הסתובב והיו לי סחרחורות והרגשתי מעופפת לגמרי ובאיזה שלב בקושי יכולתי לזוז. אבל זה עזר לי להשתחרר, והתחלתי לרקוד עם לאפ וסמול.

מאוחר יותר, בעקבות התערבות כלשהי שממש אין לי כוח לפרט אותה, בא עוד מישהו מהמגמה שלי – קיוט, שהיה לי עליו קראש מזמן, ועוד איזה ילד שאני מכירה אותו רק בשם. זאת אומרת, הכרתי את השם שלו רק אז.

בשתיים עשרה בערך הכל נגמר,כי המוסיקה הפריעה לשכנים שלה,  והצטלמנו. אחר כך וויס פתחה את המתנה שלנו והיא ממש שמחה.

דיברתי המון עם צ'ארם באותו ערב. הוא ממש חמוד. הוא אמר לי שהחברה של האקס ממש מכוערת ושהאקס אהבל אם הוא מעדיף אותה על פניי ושאל אותי איך בדיוק הייתי איתו. הוא אחד כזה שחושב כל הזמן על איך להכניס בנות למיטה.

אחרי שזה נגמר וחלק הלכו, נשארתי ביחד עם סאד, פאני, סימפל, וויס, טוויקסי, צ'ארם, מיסטר, קלוור, קיוט וזה שאני מכירה אותו רק בשם, וישבנו בחוץ. כולם רצו ללכת לסנוקר. התלבטתי אם ללכת או לא, אבל קיוט כל הזמן אמר לי לבוא.... וגם וויס וטוויקסי אמרו לי לבוא. בסוף כולנו נסענו, מלבד פאני וסימפל שהלכו הביתה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם, ואני ממש לא יודעת לשחק. לדודים שלי יש שולחן כזה גדול בבית, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד לשחק. היינו שם שעה בערך, אני לא שיחקתי, על אף שקיוט כל הזמן ניסה ללמד אותי. איזה אחד שהיה בשולחן לידנו, וראה שוויס לא ממש מצליחה לשחק, אז הוא הזמין אותה לשחק איתו. וגם טוויקסי בא לשחק ביחד עם החבר שלו. אני ישבתי ליד קיוט ודיברתי איתו, ואחר כך צ'ארם בא ודיברנו. אותו אחד התחיל עם וויס, והחבר שלו התחיל עם טוויקסי. מה שבסוף יצא זה ששני הבנים האלו רצו שהן יבואו איתם, אבל בסוף הן רק נתנו מספר טלפון.

אחרי שעה נסענו משם....במקרה היה לי כסף למונית.

אני, קיוט וסאד גרים הרי באותו רחוב, אז ירדנו ביחד. והיה שלב שהלכתי עם קיוט מחובקת...בגלל שהיה פשוט קר! קפוא! עם רוחות קפואות!

אחר כך, שנפרדנו מקיוט, סאד שאלה מה קורה איתי ועם קיוט, וגם לפני שנפרדנו ממנו הוא סתם שאל אותי שאלה בקשר לביצפר, וסאד אמרה שהיא חושבת שהוא התכוון להגיד לי שהוא רוצה לצאת איתי או משהו כזה.

טוב, לא נראה לי כל כך....

 היום קמתי באחת וחצי. וקצת כאב לי הראש. ועדיין כואב לי. ולמדתי למתמטיקה – אני גאה בעצמי!

הגעתי להארה.

האקס לא מעניין אותי יותר. אני לא צריכה להתעניין בו. אם הוא לא רצה/רוצה אותי זאת בעיה אך ורק שלו.

הוא לא שווה אותי.

אני צריכה להמשיך הלאה. זהו, נגמר.

אין טעם להמשיך ולרדוף אחרי משהו לא קיים.

היחסים שלו עם החברה שלו – לא אמורים לעניין אותי בכלל ולא אמורים להזיז לי.

וחוץ מזה, היא נורא מכוערת. וגם הוא.

פייק בשלבי התגברות?

בשעה שש בבוקר, מצאתי את עצמי מתעוררת מצלצול השעון המעורר שלי. בקושי זזתי. בלילה גם כן לא ישנתי טוב, אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי לקום מוקדם בשביל לעשות חזרה אחרונה לביולוגיה.

שוב קראתי בעיון את כל המחברת, כולל החומר שהיה במבחן, עוברת על כל התרגילים שעשינו, עוברת על הדפים בספר ועל המבחן האחרון.

בשבע ועשרים סיימתי, כשכל הגוף שלי מאובן וכואב. הלכתי להתקלח כדי להרגיע את עצמי, אבל לא הייתי רגועה בכלל.

אני שונאת מבחנים בביולוגיה. אני לא יודעת למה גם שאני לומדת באמת, וגם שאני מקשיבה בכיתה ומבינה את החומר – אני לא מצליחה בהם. מכיתה י'- ועד עכשיו פשוט לא הצלחתי לעבור את ה-60. לא משנה כמה אני אחרוש, אני פשוט לא מצליחה.

אני כל כך מתגעגעת לימים בכיתה ט', שבהם בלי ללמוד, ורק עם השקעה מינימלית מצידי הייתי מוציאה מאיות. נכון, אין השוואה ברמה, אבל בכל זאת. אני לא מצפה ל-100. גם 80 ואפילו 75 יהיה מספיק טוב עבורי.

כל הבוקר, הייתי בלחץ טוטאלי. שתיתי תה (מה שאומר ללא ספק שאני באמת לא מרגישה טוב, כי על הבוקר אני שותה רק קפה, תה אני שותה רק שאני לא מרגישה טוב ו/או שאני חולה). ניסיתי לאכול, שמעתי מוזיקה, אבל כל הזמן פשוט כאב לי הראש, הרגשתי את הבטן שלי מתפחלצת, והייתה לי מין מועקה כזאת בחזה. לחץ. בדרך כלל, אני לא נלחצת ממבחנים. בנוסף, כל העור מעל השפה התחיל להתקלף לי (עכשיו זה כבר הפסיק), מה שגרם לי להיות מבואסת במקצת.

כל הדרך לבית ספר, ניסיתי להגיד לעצמי שאני יודעת את החומר, שהוא יושב לי בראש, וכל מה שאני צריכה לעשות במבחן זה לשים לב לפרטים הקטנים ולהשתמש בהיגיון. אחר כך רציתי שתהיה רעידת אדמה והביצפר ייהרס, ובאמת בשיעור מתמטיקה הרגשתי תזוזות מוזרות מתחת לכיסא שלי, אבל אני חושבת שזאת שישבה מלפני רק שינתה תנוחה.

הגעתי לבית ספר, וכולם עוד המשיכו לחרוש. תוך כמה דקות המורה באה עם המבחנים. הייתה לי הרגשה מוזרה.

המבחן היה מורכב מארבע שאלות פתוחות גדולות עם סעיפים, שאלות אמריקאיות והיגדים.

עשיתי בהתחלה את השאלות האמריקאיות, אחר כך את השאלות הפתוחות ואז את ההיגדים.

היה קטע שפשוט שכחתי את הכל ולא ידעתי כלום. בהפסקה התחילו להשמיע שירים, וכמה ילדים התחילו לזמזמם. אחר כך השירים נפסקו, ואז אחרי כמה דקות הם חזרו, ואז שוב הם נפסקו. בנוסף, כמה ילדים שיחקו בפחיות ועשו רעש וכל הזמן פגעו עם הפחית הארורה שלהם בחוזקה על הדלת. המורה אמרה להם להירגע ולהפסיק להפריע, אבל נכון, למה שחבורת הברברים תחדול ותתנהג באנושיות? כמובן! צריך להפריע לאנשים תמימים המנסים לעשות מבחן. כל הזמן פשוט חשבתי איך אני רוצחת את הילדים האלו עם גרזן, תוך כדי שפיכת פניצלין והשמעת השירים של בריטני ספירס בלופ. כדי שיסבלו. כל זה כמובן, מנע ממני להתרכז, אבל אחרי שהרכז העיף אותם ואמר להם בצורה מאוד "בוגרת" ש"אנחנו נפריע להם שהם יעשו מבחן", התחלתי להיזכר בדברים. לא עשיתי היגד ועוד סעיף קטן. המבחן היה בסדר, אבל אין לי ציפיות.

אחר כך הלכתי עם לאפ לשיעור ספורט. בשיעור ספורט היינו צריכות להתאמן על כפיפות בטן, ואז לעבור לריקוד. אני פשוט הסתכלתי בריקודים של כולן. חוץ מזה היו בנות מי"ב שרקדו, והיה להן ריקוד ממש יפה.

בכל אופן, אחרי ספורט היה שיעור מתמטיקה, ועשינו חזרות למבחן.

וחזרתי הביתה וישנתי משלוש עד שש וחצי.

העיקר שהמבחן הזה מאחוריי.

ביומיים האחרונים ניסיתי ללמוד לביולוגיה.

יום שלישי – זה היה בלתי אפשרי ללמוד.

הייתי בבית ספר משבע וחצי עד שלוש ומשהו.

שעתיים אנגלית, שעה ספרות (והמורה טרחה לאחר עשרים דקות), שעתיים ביוטכנולוגיה ומשהו כמו ארבע שעות ביולוגיה. זה פשוט נורא מייאש. אנחנו והמנקות נשארים בבית ספר, והייתי רעבה ועייפה, ווייס אמרה לי שאני חיוורת ונתנה לי לאכול. חוץ מזה סמול הזמינה אותי למסיבת הפתעה שהיא עושה לוויס, אבל היום וויס אמרה לי שהיא בעצמה עורכת מסיבה, והיא הזמינה אותי. נברר מחר מה נסגר.

אחרי הצהרים, החלטתי שאני צריכה לישון לפני שאני לומדת, כי לא יעזור לי ללמוד אם אני אהיה עייפה. ישנתי משהו כמו שעה וחצי, ובאמת אחר כך קראתי את החומר, אבל לא ממש לעומק.

ועשיתי לעצמי נזק. עשיתי שעווה בעצמי בשפם, ת'אמת לא ממש הייתי צריכה, אבל בכל זאת עשיתי. ואני לא יודעת למה, כל העור שלי מעל השפה נשרף ונכווה ונהייה אדום. פעם ראשונה שהעור נשרף לי! אני לא יודעת מה לא עשיתי בסדר..... בלילה האדמומיות עברה, ונשאר רק צבע עמום כזה, אבל יש לי בערך שלוש כוויות, שהן דיי בולטות, וכואב לי נורא ושורף. יש הרגשה של עור יבש. אני כל הזמן שמה ווזלין וקרמים כדי לנסות לגרום לזה לעבור.

היום בבוקר שמתי כמה שכבות של מייק אפ וזה קצת עזר, אבל במהלך היום המייק אפ כנראה דהה, והתחילו לראות את זה, וכמה בנות שאלו אותי על זה... פאדיחות. זה נראה איום. אני כזאת נזק....זה כנראה מגיע לי על זה שאני מבצעת בעצמי ניסויים קיצוניים ולא הלכתי לקוסמטיקאית כמו שהייתי צריכה לעשות:/.

בכל אופן, בדרך לבית ספר, שוב פגשתי בסימפל. איזה יופי, גם אתמול פגשתי את סימפל ואת פאני ואת איינג'ל בדרך לבית ספר. ואז באמת הבנתי שאני מאחרת.

והיה לנו שיעור אזרחות, ואז הלכתי לצלם את הדו"ח מעבדה שקיבלנו עליו 86. ואז שיעור לשון משעמם.

והייתה הפסקה. אני וסימפל הלכנו לכיתה של איינג'ל ושל סמארט. ודיברנו. וגם סמייל היה שם. ומגיעה לו סקילה בעגבניות בכיכר העיר. בחיי, יום אחד הוא מתחנף אליי, מספר לי על הצרות שלו, על כמה שהוא בודד, ואז, שאני ברוב טיפשותי מגלה חולשה כלפיו, נחמדה אליו, מעודדת אותו, ואז הוא מתעלם ממני ומתייחס מגעיל. בחיי, הוא כזה צבוע! אני נגעלת מעצמי וממנו, ות'אמת – לא אכפת לי שיישאר בלי חברים. זהו, זה הקש ששבר את גב הגמל, אני רק רוצה לראות אותו בא אליי לבכות. זהו! זה נגמר! הוא לא יכול להתייחס אליי יפה, שהוא צריך אותי, ואחר כך להתייחס מגעיל. שיחליט – או שהוא ידיד שלי או שהוא לא. אני, אם אני חברה של בן אדם, אז אני חברה שלו תמיד. לא משנה מה. ואם אותו בן אדם פוגע בי, אני אגיד לו שהוא פגע בי. חה חה חה! הבן אדם כזה דוחה, בטח שאין לו אף אחד. ברור שאין לו. שיראה את היחס שהוא נותן לאנשים. לא רק לי, אלא גם לשאי וגם לאיינג'ל. הוא חבר של אנשים לפי הצרכים שלו ולפי האינטרסים שלו. העיקר הוא חושב שהוא כמו סטאר. כמו בשיחה אז, שהוא שאל אותי על זה שהתרחקנו אחת מהשנייה ועכשיו הכל הסתדר. "אם היא יכולה אז גם אני יכול". זין! איך הוא מעז להשוות בכלל? חתיכת כלב. סליחה, למה להעליב כלבים? מבחינתי הוא יצור. כמו שבריין מכנה אותו. יצור ותו לא. בפעם הבאה שהוא יבוא אליי לבכות, אני אשלח אותו לעזאזל.

אני וסימפל חזרנו לכיתה, ושמענו אנשים מדברים על רעידת אדמה, ועל בתים נופלים. בתחילה לא הבנתי על מה הם מדברים, ואז התברר שהייתה רעידת אדמה. הייתה רעידת אדמה ולא הרגשתי! וגם סימפל לא! זה היה ממש מוזר. אני רוצה רעידת אדמה! אני רוצה להרגיש אותה!

היה שיעור ספרות, והמורה שלנו – אמרה לנו שהיא עוזבת אותנו! מה נעשה עכשיו בלי מורה?

אחר כך היה מתמטיקה, ולפני השיעור הלכתי לשאול אנשים האם הם הרגישו את הרעידה. והם אמרו שלא. שאי אמר לי שהוא צריך לעבור ניתוח באף. בגלל המכה ההיא שסמייל נתן לו, משהו בסחוסים שלו זז.

לפני שיעור מתמטיקה הייתי בחוץ, ואז שמעתי שאומרים משהו בלתי מובן ברמקול. מסתבר שאמרו לנו לפנות את הבניין, בגלל הרעידת אדמה. חשבתי שהולכים הביתה, אבל מסתבר שלא. סתם הוציאו אותנו החוצה, והכל בשביל שנחזור אחר כך לבניין, כי כמובן, הרעידת אדמה תראה שיצאנו החוצה והיינו ילדים טובים, ואז היא תחליט לא לבוא ולמוטט עלינו את הבניין.

כל השכבה שלנו, כולל שכבת י"ב, ירדה במדרגות, מה שיצר לחץ. ראיתי את לאפ והייתי איתה כל הזמן. כמה אנשים הגיבו בהיסטריה. אבל אני רציתי שתהיה עוד רעידה, כדי שאני אוכל להרגיש אותה.

חצי מהבית הספר היה באזור הקפיטריה, רבע הלך הביתה, ורבע היה מחוץ לבניין, ברחבת הספרייה (שזה נמצא מול הביצפר). אני הייתי עם לאפ ברחבה, והיינו ביחד עם המורה שלה למתמטיקה ועוד כמה ילדים והוא חד לנו חידות.

ואז היינו צריכים לחזור לשיעור, שכמעט נגמר.

וכמובן, כולם התקשרו להורים שלהם. סיים אמרה שאמא שלה אמרה לה שנפלו להם דברים בבית, ועוד ילדה אחת מההקבצה שלי אמרה שאח שלה אמר לה שהמחשב נפל ועוד כמה דברים נפלו. אותה ילדה דאגה בעיקר לדגים שלה. ברגע ששמעתי את זה, פשוט התחלתי לדאוג לגורל המחשב.

התקשרתי מפלאפון של ילדה אחת לאמא שלי, לבדוק אם היא בבית ואם המחשב בסדר. אמא שלי לא הייתה בבית, אלא ברמת אביב והיא אמרה שהיא הרגישה את הרעד ברכבת. גם אני רוצה! 

אחר כך היה שיעור מתמטיקה כרגיל ולאחריו טסתי הביתה, לבדוק שהכל בסדר. הכל היה בסדר, למעט דבר קטן שנפל לי בחדר.

ולמדתי סוף סוף לביולוגיה. קראתי את כל החומר במחברת, עברתי על תרגילים שעשינו, קראתי עמודים בספר ועברתי על המבחן הקודם. אני מקווה שיהיה טוב.

והנה שיחה שהתנהלה לפני כמה דקות, ועשתה לי מצב רוח מעולה:

טוק

פייק?

אני

כן?

טוק

קודם כל

חחחחחחחחחחחחחחחחחח על ההודעה :-)

טוק

ואחרי זה,

שמעת מה עשו היום לסמייל?

אני

:-))

אני

מה???

טוק

בגלל מה שהוא עשה לשאי,

ובנוסף לזה שהוא שפך היום סלט וקטשופ על המעיל של סמארט

טוק

א' (אות בדויה) נעמד מאחוריו

טוק

והפשיל לו את המכנסיים מול כל הכיתה !!!!!

אני

איכס

טוק

חחחחחחחחחחח

אני

ומה ראו?

טוק

כלום ....

אחרי זה סמייל התחיל לרדוף אחריו

אני

את התחתונים ה"סקסיות" שלו?

טוק

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

טוק

ולפני שסמייל יצא מהכיתה

אני

מגיע לו!!!

מגיע לו!!!

טוק

ל' (אות בדוייה) שם לו רגל וסמייל כמעט נפל !!!!

אני

הוא פשוט בא והפשיל לו את המכנסיים?

ככה סתם?

טוק

ואחרי זה כשהוא חזר,

ח' (אות בדויה)  התחיל להריץ עליו בדיחות

טוק

כן ...

חחחחחחחחחחחח

אני

חחחחחחחחחחחחחחח

חבל שלא ראיתי את זה

אני

וכולם ראו?

אני

וצחקו עליו?

טוק

וסמייל התיישב ליד השולחן סמוק כולו

והוא כיסה את עצמו עם המעיל שלו !!!!

אני

הוא בכה?

טוק

וכן,

כולם ראו,

וכן, כולם צחקו עליו !!!
:-)

אני

חה חה חה!!!!!

טוק

אני לא חושב ...

אבל ממה ששמעתי הוא היה קרוב לזה :-)

טוק

זה קרה בשיעור מתמטיקה ...

אני לומד עם ו' (אות בדויה) אז פיספסתי את זה גם

טוק

אבל אנשים סיפרו לי :-)

אני

הוא עשה לו את זה בגלל מה שסמייל עשה לשאי ולסמארט?

או ככה סתם?

טוק

נראה לי בגלל מה שהוא עשה לשאי ולסמארט

טוק

כי יומיים לפני היועצת הרי נכנסה ואמרה לפני כל הכיתה שיכול להיות שסמייל שבר לשאי את האף

אני

אבל הוא לא...

הוא "רק" הרס לו את הסחוסים

טוק

ואחרי זה הם ראו איך שסמייל העיף בטעות את כל הסלט על הדברים של סמארט :-)

אני

מה סמארט עשתה?

טוק

חחחחחח

כן :-)

טוק

סמארט  התעצבנה

טוק

מאוד

אני

יעצתי לשאי לתבוע את סמייל

טוק

וצעקה עליו

טוק

אני יעצתי לו לתבוע את בית הספר