למרות שאין לי חשק לכתוב, אני כל כך חנוקה בפרטי,  אני חייבת לשפוך את הכל לפני שאני אשתגע.

אז כבר אין לי כוחות לכלום. כולם אומרים לי שיהיה בסדר, אבל אני שונאת שאומרים לי את זה, כי מה בדיוק יהיה בסדר לכל הרוחות?!

נדמה לי שכולם משקרים לי, אני נהיית פראנואידית. אני שונאת שמשקרים לי, אני שונאת לדעת שהולך משהו מאחורי הגב שלי וכולם מסתירים אותו, חושבים שאני מטומטמת.

אני לא יודעת כבר למי להאמין, למי לא.

אני משתגעת.

מ

ש

ת

ג

ע

ת

נדמה לי שכל האנשים הם שקרנים וצבועים, אני לא יודעת על מי לסמוך.

אין לי כוח לכלום.

אני לא אוכלת.

אני לא שותה.

אני לא עושה כלום עם עצמי.

רק שוכבת במיטה שלי ובוהה בחדר שלי.

אני לא יודעת אם להאמין לאדיר או לא, מצד אחד אני רוצה להאמין לו כל כך, אבל מצד שני הילה כל הזמן מכניסה לי לראש שהוא שקרן ושאסור לי לסמוך על שום מילה שהוא אומר.

הוא הרס הכל, נמאס לי.

אני אוהבת אותו, אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו בעצם, שנתיים ומשהו חיכיתי לרגע שהוא ייפרד מהחברה שלו ועכשיו כל זה.

והיום היו צילומים לספר מחזור של כל השכבה באמפי פארק בעיר שלנו, ולא הלכתי.

לא יכולתי לצאת מהבית. לא יכולתי להתלבש ולהתאפר ולחייך כמו מפגרת למצלמה, גם ככה אני שונאת להצטלם, אני לא מרגישה חלק מהכיתה שלי בכל מקרה, מצידי שכולם ימותו, אפילו שלום אני לא אומרת להם, לא רוצה להצטלם ולהתנהג כאילו הכל בסדר, לא רוצה להעמיד פנים יותר. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לראות את השקרנים האלו מסתכלים לי בעיניים ומדברים עליי.

אני יודעת שהם מדברים עליי.

ביום שישי אצל מורן ראיתי את רויטל ודרור מדברים והם הסתכלו עליי. אני לא מדמיינת.

אז סתם נשארתי היום בבית והייתי במיטה שלי כל היום, ומור התקשרה ושאלה מה קורה ולמה אני לא שם, ואז פשוט התחלתי לבכות בלי להסביר לה למה, ואני לא יכולה להסביר למה.

אני רק רוצה לישון ולא לקום יותר. רק להיות מתחת לשמיכה שלי ולא לצאת משם.

אני לא רוצה ללמוד למתמטיקה, גם ככה אני לא יודעת כלום.

אני לא רוצה להסתובב ליד אנשים, כי לך תדע מי קרא לי ביומן שלי.

אני יודעת שרויטל שיקרה לי. אני יודעת שאולי חופית לא מספרת לי את הכל.

אני יודעת שמורן שיחקה אותה לא מבינה על מה אני מדברת.

הן עד כדי כך חושבות שאני פוסטמה?

שאני לא קולטת?

לפחות שמישהו יודה. שיודו, אני פחות אכעס.

אני שונאת אי ודאות.

אני שונאת את כל העולם.

נמאס לי כבר.

נמאס לי מהכל.

אולי אני אלך לחתוך את עצמי, במילא כולם יודעים שזה מה שאני עושה.

אתמול דיברתי עם רויטל בקשר לבלוג שלי.

היא מכחישה כל קשר לעניין, אומרת שלא ידעה שיש לי בלוג בכלל.

אמרתי לה שחופית אמרה לי על זה, אבל היא אמרה שחופית לא יודעת על מה היא מדברת.

היא אמרה לי שהיא סיפרה לחופית רק על במה חדשה ורק זה היא העבירה לה, אבל חופית אמרה לי בפירוש את המילה "בלוג".

וגם בשיחה עם פנינית, פנינית אמרה לי שחופית סיפרה לה על זה שרויטל אמרה לה על הבלוג שלי.

היא אמרה בלוג. בפירוש בלוג. לא דף בבמה חדשה.

אני דיי קלטתי שרויטל משקרת.... אבל מה אני יכולה לעשות עכשיו?

אני כבר לא יודעת מה יהיה הלאה.

אני רוצה תשובות.

אני רוצה אמת.

אני לא יודעת מה עם אדיר.

החזרתי אותו לרשימה שלי.

וביום שבת דיברנו דיי הרבה באיי סי קיו.

אני כבר לא יודעת בכלל מה לעשות, מה לחשוב.

אני כאילו נקרעת בתוכי.

גם אין לי חשק לכתוב יותר. כל העניין הזה הוציא לי את החשק לחלוטין.

דחוק לי שאני בפרטי, אני מרגישה חנוקה.

אני רוצה לחזור לפומבי, אבל עד שאני לא אדע בדיוק מי קרא ומה הולך כאן – אני לא יכולה.

אוף.

[פחות או יותר]

התפיסה שלך לגבי עצמך:
אתה אינטליגנטי, ישר, ומתוק. אתה ידידותי כלפי כולם ואינך אוהב עימותים.
מאחר ואתה כל כך מלא חיים וחברתך נעימה אנשים נמשכים לחברתך, באופן
טבעי ונהנים לשוחח אתך.

סוג החבר/ה שאתה מחפש:
אתה רומנטיקן אמיתי. כשאתה מאוהב אתה תעשה כל דבר כדי לשמור על אהבתך.

המוכנות שלך להתחייב למערכת יחסים:
אתה מוכן להתחייב למערכת יחסים ברגע שתפגוש את האדם המתאים. ואתה
מאמין שתדע זאת ברגע שתפגוש אותו.

מידת הרצינות של אהבתך:
אתה אוהב לפלרטט ולפתות. בני המין הנגדי ימצאו בתכונה זו קסם רב ולכן לא
תהיה לך בעיה למצוא מעריצים. אבל השאלה האמיתית היא עד כמה תהיה
רציני לגבי בחירת פרטנר לחיים?

התפיסה שלך בענייני חינוך:
לדעתך חינוך הוא מרכיב חשוב בחיים. אתה רוצה ללמוד היטב ולהצליח בלימודים.

העבודה המתאימה לך:
אתה אדם מעשי ולכן תבחר במשרה בטוחה עם הכנסה קבועה. בידיעה שמה
שאתה אוהב לעשות הוא חשוב, מצא לעצמך עבודה רגילה ותסדר לעצמך את עתידך.

כיצד אתה תופס הצלחה:
הצלחה בקריירה שלך אינה נתפסת בעיניך כדבר החשוב ביותר בחייך. אתה
מרוצה ממה שיש לך ואתה חושב שלבלות זמן עם האנשים האהובים עליך
חשוב בהרבה מלבלות זמן בעבודה!

ממה אתה הכי פוחד:
אתה מודאג לגבי הדימוי שלך בעיני אחרים. כלומר אתה מנסה מאוד להיות "
מקובל" על ידי אחרים. הגיע הזמן לכך שתאמין בעצמך ולא ב"לבוש החיצוני" שלך.

מהו העצמי האמיתי שלך:
אתה מלא אנרגיות וביטחון עצמי. אינך מוערך מספיק מכיוון שרגשותיך מאוד
לא יציבים. אתה יכול מדי פעם לשמור על שלווה מסוימת ורגיעה זמנית אבל
זה לא ימשך זמן רב.

האמ....

אני מרגישה שאני צריכה לכתוב פה קצת על השבוע, אני חייבת לשכוח חלק מהדברים שקרו.

ביום שני יצא שלמדנו רק שעה אחת ספרות, כי חלק מהילדים היו בהצגה ולקח זמן עד שהם חזרו ועד שהמורה התארגנה על עצמה. וקיבלתי 85 במבחן בחיבור! ייפי ייאיי!  אבל בספורט עשיתי רק 50 כפיפות במקום 80:/ ולפני שנה עשיתי 85:/

ביום שלישי לא היה לי אנגלית, הבעל של המורה שלי נפטר, אז הלכתי הבייתה לשעתיים וחזרתי למתמטיקה. מתמטיקה זה כל כך משעמם ואני לא מצליחה כלום:/ אבל דיברנו עם המורה על דיאטות ועל הצבא.

ובמשך שבע שעות אחרי הצהריים עבדתי על הביוטופ שלנו. זה היה פשוט מעצבן – טבלאות וגרפים ולענות על השאלות. זה היה סיוט! וביום רביעי עוד תיקנתי את זה:/

ביום חמישי היה את מה שהיה.

אני לא יכולה לתאר לכם את הבכי, הצרחות,  ואת הכמעט שבירת כל דבר שביר בחדר שלי שעברו עליי.

הייתי כל כך עצובה.

אוטומתית שיניתי את העיצוב, כי לא יכולתי לסבול את הורוד הזה בזמן שאצלי בלב שחור ואפור.

אבל זה מדכא אותי עוד יותר.

ביום שישי אמא שלי ראתה שאני מבואסת והיא לקחה אותי לשופינג.

קניתי ג'ינס חדש בקסטרו, שתי גופיות בפוקס, קליפס לשיער, גומיות לשיער, עגילים חדשים, ושעון! אחרי שנים שלא ענדתי שעון הגיע הזמן...

בערב מורן עשתה מסיבת יום הולדת.

קניתי לה עגילים ממש יפים והיא ממש אהבה אותם.

והיה מאוד נחמד. מלבד הקטע עם הפיגוע.

ואדיר היה שם. לבד. הוא לבד. סוף סוף.

ודיברתי איתו.

אני לא אלאה אתכם בכל השיחה, כי ממש אין לי חשק לכתוב.

אבל המסקנות הן:

הוא קרא בחודש האחרון כי אני חשובה לו והוא רצה לדעת מה איתי, ושהוא העביר רק לפנינית כי הוא כעס על מה שרשמתי.

והוא אמר שאני צודקת, ושהוא מצטער, ושהוא יתקן את הכל, אבל זה לא ממש עוזר לי, כי זה לא ניתן לתיקון.

ולפני מספר דקות שוחחתי עם פנינית.

פנינית לא העבירה לאף אחד כי היא הבינה שזה אישי.

חופית יודעת מרויטל, מכאן נובע שאיכשהו רויטל ידעה על זה.

השאלה איך.

אז כרגע אני כועסת על רויטל ועל אדיר קצת.

אוף.

הכל מתוסבך לי מדיי.

עד הודעה חדשה.

אם בכלל אטרח לכתוב כאן.

וברגע אחד, בשנייה אחת, נדמה שכל העולם חרב עליך.

ראיתי את זה אצל בלוגרים אחרים, אבל לא האמנתי שזה יקרה לי.

אז כן, אדיר קרא כאן.

ולא רק זה.

הוא הפיץ את הבלוג שלי, ואני יודעת שרויטל, דרור (לא בטוח), פנינית, מורן קראו.

אני לא יודעת עוד מי עוד.

היחידה שאמרה לי, זאת הייתה חופית.

חופית הייתה הבנאדם ההגון היחיד.

אני לא יודעת למה הוא עשה לי את זה.

ממש לא.

התיאוריה של הילה היא שכנראה החברה שלו קראה את הפוסט הקודם וזרקה אותו לעזאזל.

והוא התעצבן עליי.

אבל אני לא אשמה.

מעולם לא נתתי לו אישור לקרוא כאן.

הוא קרא למרות שאסרתי עליו, למרות שהבטיח לי שהוא לא קורא.

והספקתי לעצור את הכל בזמן.

אני מקווה.

אבל  קראו אנשים. שיודעים עליי עכשיו את הכל.

והם יעבירו את זה הלאה.

ואף אחד, אף אחד לא אמר לי כלום.

תודה לאל שחופית קיימת.

אני הולכת במסדרונות וחושבת מי לעזאזל יודע עליי הכל.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני זועמת.

אני מאוכזבת.

אני כל כך פגועה.

לא הייתה לו שום סיבה לעשות לי את זה. ממש לא.

הנזק כבר נעשה.

אני צריכה לחשוב מה אני עושה הלאה.

כל מה שיכולתי לעשות זה לצרוח ולבכות ולהכות את הרהיטים.

הוא חתיכת חלאת אדם, שקרן.

הוא צריך פסיכאטר.

אני רוצה להתעמת איתו.

אני רוצה להגיד לו את כל מה שאני חושבת עליו.

רק כך אהייה רגועה.

הדגש על להגיד, ולא לשמוע.

לא מעניינים אותי ההסברים שלו,והוא ישמע אותי על אפו ועל חמתו.

ואני אברר מי עוד קרא.

ואני אשאל אותם איך הם העיזו לחבק אותי, לנשק אותי, להסתכל לי בעיניים, אבל להגיד לי שהחיים הפרטיים שלי פרושים לעייני כל – הם לא היו מסוגלים.

אני רוצה להבין מה קורה איתי.

פייק, אוספת את השברים.

אני חושבת שהגעתי למסקנה מסויימת בימים האחרונים והיא שנמאס לי כבר.

נמאס לי מאדיר כבר.

אני יודעת, כתבתי את המילים הללו כל כך הרבה פעמים על גבי הבלוג הזה. חצי מהפוסטים שיש פה הם עליו, וזה מוגזם כבר.

אבל  עשיתי את הצעד: מחקתי אותו. יש עליו קו פה ברשימות, הוא כבר לא ברשימת האיי סי קיו שלי – ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי למחוק אנשים, בעיקר אותו.

אני לא אצטרך לראות את הניק ניים שלו מרצד לי מול העיניים בשביל שלא תעבור לי המחשבה לדבר איתו.

אם הוא ירצה לפנות אליי, לדבר איתי – שיבושם לו. שיעשה מה שהוא רוצה. אני אקשיב לו. ואם הוא יתנצל – ברור שאני אסלח, כי כזאת אני. סולחת לכל אחד, גם אם לא מגיע לו.

אבל אני לא אהייה מושפלת ואדבר איתו.

אני מגרדת כל טיפת כבוד עצמי שיש לי, ואני לא אפתח בשיחה, לא אתחנן אליו שידבר איתי. אם הוא בוחר לנתק את הקשר בצורה כל כך מוזרה – בעייה שלו ולא שלי.

אני לא זאת שצריכה להתחיל לדבר איתו.

אתם יודעים מה? נמאס לי כבר לספוג.

נמאס לי.

אני לא כועסת שהוא נפרד ממני. אף אחד לא חייב לאהוב אותי, אף אחד לא חייב להישאר איתי בקשר אם הוא לא רוצה. אבל אני שונאת שמשקרים לי. והצורה בה הוא עושה את זה והסיפור המגעיל שהיה מאחורי הכל – זה הכעיס אותי. וגם היחס שלו אליי אח"כ. טוב נו, אני מודה, גם אני התנהגתי אליו בצורה לא יפה, אני לא מלאך ויכול להיות שהגיע לי קצת.

אבל אז השלמנו, אבל גם אז- הוא התייחס אליי בצורה מזלזלת. הוא התייחס אליי רק כשהיה לו נוח. וכמה אני בכיתי? וכמה אני סבלתי? המון. אבל אף פעם לא אמרתי לו כלום, כי חשבתי שאין לי זכות שיתייחסו אליי כמו אל בנאדם.

ואז גיליתי שהוא בגד בחברה שלו. וכשאמרתי לו שאני יודעת – הוא החליט שאני משקרת, מדמיינת, לא מבינה נכון. הוא האשים אותי בכל הצרות והתסכולים שלו, והכריח אותי להתחיל להגיד שזה לא נכון למי שכבר סיפרתי.

הוא יכל להגיד לי "זה לא עניינך, אל תדחפי את האף, זה לא אמור להיות אכפת לך מה אני עושה ומה אני לא" או משהו כזה, וכן, הייתי מתרגזת, אבל תכלס – זה נכון. זה לא ענייני.

אבל לא, הוא החליט שאני משקרת, למרות ששנינו יודעים שזה נכון.

הוא יודע שאני לא משקרת, רק לא שמרתי את השיחה הארורה ההיא באיי סי קיו ברוב טמטומי. (ואני תמיד שומרת שיחות חשובות!). ככה שאין לי הוכחות. אבל לא צריך הוכחות.

כי כשבחורה מספרת לי שהוא נגע בין הרגליים – אני לא רואה שום דרך להבין את זה. ממש לא.

ואיך זה שחופית יודעת, מורן יודעת וחופית אמרה לי שאפילו אולג יודע – וזה ממש לא ממני. זה מהמקור שסיפר לי את זה, אותה בחורה שהוא בגד איתה בחברה שלו.

וזה לא רק הם. יש עוד אנשים שיודעים, והפעם זה לא ממני – אני רק סיפרתי לשלושת החברים הכי טובים שלי וכתבתי את זה כאן. ובכלל, הבלוג הזה זאת הוכחה – כי כתבתי על זה כבר עוד לפני שסיפרתי לו, ובבלוג הזה אין צנזורה. לא הייתי כותבת פוסט סתם.

נכון, אני מדמיינת. אז אם אני מדמיינת איך זה שחופית (עוד מזמן) אומרת לי שגם היא יודעת על זה?! מאלוהים?! רוח הקודש התגלתה לה וסיפרה לה?!

לא נראה לי.

הבנאדם השפיל אותי ברמות, גרם לי להרגיש כאילו רצחתי בנאדם, גרם לי להרגיש מפגרת, והוא הוציא את עצמו כקורבן. כמסכן. ואני ישבתי ובכיתי ולא למדתי לבגרות בהיסטוריה בגלל זה.

תלמד לקחת אחריות על המעשים שלך, חתיכת אדיוט!

אולי יום אחד זה ייפלט לי בזמן שאני אהייה שיכורה. כולם יודעים שכשאני שיכורה אני אומרת את כל הדברים שאני יודעת, ולא שטויות. ששיכורים אומרים אמת לא? אז אופס, זה ייפלט לי. ומי שיודע שזה נכון – יידע שאני לא משקרת.

הייתי אמורה להבין שזה לא מגיע לי.

הייתי אמורה לעזוב אותו, להמשיך הלאה.

אבל לא עשיתי את זה.

אני סמכתי עליו. אני בטחתי בו. אני האמנתי שבאמת אכפת לו, שאני באמת... באמת חשובה לו. הוא אמר לי שאני חשובה לו! הוא אמר לי שאני תמיד יכולה לסמוך עליו!

אני סיפרתי לו על הבלוג הזה. אני סיפרתי לו כל כך הרבה דברים אישיים.

ומה קיבלתי? כלום.

אולי הוא נהנה מזה, אולי זה עושה לו משהו לאגו הגברי שלו, אולי הוא אוהב שיש מישהי שתמיד הוא יוכל לדרוך עליה. אולי זה קטע סדיסטי כזה שיש לו.

אבל אני לא כועסת עליו.

אני כועסת עליי.

שאני פוסטמה.

כמה שיחות היו לי עם הילה ומור על זה? המון.

ומה הן אמרו לי? אותו הדבר.

שהוא דופק לי את השכל.

שהוא לא שם עליי.

שאני תמימה.

שאני מרשה לו להתנהג אליי ככה.

ואני לא הקשבתי להן אף פעם. כי למה שהדר תעשה בשכל ותקשיב לאנשים היחידים שבאמת אכפת להם? לא. הדר תאמין למי שלא ראוי לאמונה.

ולכן הדר תפגע.

וזה מגיע לה.

וכשהוא ניתק איתי את הקשר בצורה כזאת כואבת לפני חודש ומשהו, אני נפגעתי.

כי אני סמכתי עליו שבאמת אכפת לו, שאני באמת חשובה לו.

אני האמנתי שהוא יהיה שם תמיד.

אבל כנראה עשיתי טעות.

ומה שעצוב הוא, שאני בטוחה שלא אכפת לו. אני בטוחה שטוב לו בלעדיי. אני בטוחה שהוא לא חושב עליי, לא אכפת לו ממני, ואם זה ככה – אז זה היחס שהוא צריך לקבל ממני.

פעם אלון אמר לי בקשר לזה, עוד בכיתה י"א – "אל תשחקי באש. את תכווי".

ונכוויתי.

ואני חושבת שזה בגלל  שאני עד כדי חסרת ביטחון ועד כדי כך לא מעריכה את עצמי – אז אני מרשה לו להתייחס אליי ככה.

אני לא מאמינה שמגיע לי משהו יותר טוב.

אני לא כל כך יפה, אין לי גוף משגע.

אני לא מיוחדת, אני לא כובשת, אני לא כריזמתית.

אין בי כלום.

אני סתם בנאדם ממוצע ורגיל ולא נחמד במיוחד וגם לא נורמלי.

אני חצי אנורקסית,

אני מדוכאת,

אני חותכת את הורידים שלי,

התדמית שלי היא של הילדה המפגרת שמזדיינת עם כולם (אני בטוחה שזה מה שכולם חושבים עליי),

אבל לעזאזל!

אני גם בן אדם!

גם לי יש רגשות!

מגיע לי שיתייחסו אליי יפה!

בכבוד!

לא שמישהו יגיד לי "מסוכן לי להתקרב אלייך". לא שמישהו יגיד לי שהוא רק לוקח הפסקה קטנה ובעצם לא חוזר לדבר איתי.

לא שמישהו יעליב אותי ויפגע בי, וישקר לי בנוסף לכל.

אם החברה שלך אמרה לך לא לדבר איתי – אז תגיד שזה מה שהיא אמרה לך!

אל תחרטט!

אבל כבר לא אכפת לי.

אני לא אתעסק עם זה יותר.

שיעשה את השיקולים שלו.

אני לא יכולה ככה יותר.

ואם באמת לא אכפת לו, ואם באמת הוא לא רוצה אותי בחיים שלו – שיבושם לו.

רק שלא יצפה ממני שאני אתחנן לפניו, כי זה לא יקרה.

אני לא משפילה את עצמי יותר.

אני אישה חזקה.

נכון?

מה כבר ביקשתי.....

יש לי לכתוב על שבוע בערך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, וגם אין לי ממש כוח, אבל בכל זאת.

כל השבוע היה לי בית ספר, לא היה שום דבר מעניין. ביום שלישי רצתי בספורט 10 דקות רצוף – משמע לפחות במבחן אחד בספורט יש לי 100. אני ממש גאה בעצמי, הכל בזכות מורני שדירבנה אותי להמשיך. מנחם אותי שלפחות מעכשיו לא אצטרך לרוץ יותר לעולמים, אם כי מתחילים עכשיו מבחני בטן. טוב נו, רצוי שאעשה משהו.

ולא היה לי אנגלית! רוב הילדים הלכו הבייתה, ונשארתי בבית ספר בחוסר מעש. בשעה השנייה לקחתי ממורני ומענבל וקישטתי להן את היומנים, והרגשתי פקצתית להפליא.

המשכתי לקשט למורני את היומן גם בשיעור מתמטיקה.

גם ביום חמישי לא היה לנו אנגלית, ולכן התחלתי בעשר. הפי הפי ג'וי ג'וי.

ביום שישי היה לנו שיעור ספרות מאוד תרבותי. סיימנו ללמוד את השיר "הכניסיני תחת כנפיך" של ביאליק, והמורה השמיעה לנו את שלושת הביצועים שעשו לזה, וזה הפך לשירה בציבור.

והייתי גם קצת חולה, כאבי ראש ובחילות, וזה כבר נעשה מעצבן. אני שונאת להתלונן לאמא שלי, כי כל הזמן יש לה משפט קבוע "כי את רזה מדיי, כי את רזה מדיי."  אני לא מבינה מה זה קשור, ואני לא רזה מדיי. להפך.

סיימתי השבוע 5 ספרים -  כל הכבוד לי. וגם הצלחתי לכתוב דברים חדשים לדפיוצר בבמה, אני מחכה עכשיו לאישור.

ביום שישי בערב חשבתי שאני לא אצא, כי לא מצאנו שום דבר נורמלי לעשות. עמרי לא הפסיק להתבכיין לי, כל השבוע הוא רק מתבכיין. בהתחלה הוא לא הפסיק לנדנד לי שאני אביא לו תמונת פספורט, ניסיתי להסביר לו שאין לי, כי בהתקף עצבים קרעתי את התמונות שקיבלנו מב"יס, אבל זה לא משנה לו הוא מציק לי. ואז הוא הציק על הספר מחזור, ועל העתודה ולפעמים הוא בכיין ברמות מעצבנות.

בסוף ענת אמרה לי שהולכים להצגה של חצות. מצד אחד לא רציתי, מצד שני ידעתי שאם אני נשארת בבית אני מרחמת על עצמי ובוכה – זה כבר נעשה המצב הטבעי שלי, לבכות כל הזמן. בכיתי אפילו מהקליפ החדש של עברי לידר, כמו איזה ילדה מטומטמת.

ענת אמרה שהיא תאסוף אותנו ברבע ל-11, וירדתי למטה, אבל היא לא הייתה שם, וגם עמרי לא. אז התקשרתי, והוא אמר שהוא מתלבש ובא. טוב חיכיתי, והתחילו להסתכל עליי אנשים, כולל מישהו מבוגר שהסתכל עליי במבט זימתי, ואז התקשרתי לעמרי והפצרתי בו שיירד כבר, והחלטתי לחכות ממש ליד הבית שלו, החלטתי ששם יותר בטוח.

לוקח לו המון זמן להתארגן, הוא כזה... כזה סיסי לפעמים. חשבתי שלבנות לוקח שעות להתארגן.

בכל מקרה ענת לקחה אותנו, וגם אספנו את מור, ונסענו לקריון ונפגשנו עם אלון. ראינו שם ילדים קטנים שמתלבשים כמו סטיילסטים (בעע), ואף צפינו בילדה שנראתה כאילו היא הלכה לעבוד. אלוהים, הדור של היום.

וגיליתי שהכתם על הג'ינס שלי לא ירד! אפילו שהוא עבר כביסה! מה שמעצבן שבבית לא ראיתי את הכתם הארור, רואים אותו כנראה באור מסויים. זה הג'ינס שאני הכי אוהבת בעולם. הוא מיומולדת 16, עבר איתי שני טיולים שנתיים, את רוק העצמאות, אוף כל כך הרבה, אני לא רוצה לוותר עליו. הוא יושב עליי כל כך טוב. לא אכפת לי שכל המכנסיים שלי ייהרסו, אבל לא הוא! אני מסרבת לומר נואש. שמתי עליו מסיר כתמים, ושפשפתי את מברשת כזאת את הכתם, ושטפתי, ואני מקווה שזה ירד. אם לא, אני אקנה איזה פאצ' בשביל להסוות את הכתם. אני לא מוותרת על הג'ינס הזה בשום הון שבעולם.

קודם כל ישבנו בארומה, ולא התחשק לי כלום. כאבה לי הבטן, הייתה לי בחילה, וחבל על הקלוריות.

מור ואני קצת קמנו לפניהם, והלכנו לעבר בתי הקולנוע, רועי הציע לפני שבוע שכשהם מתחילים לחפור – פשוט קמים והולכים, אבל זה לא כל כך ריאלי.

הלכנו לראות את "הטייס". שלוש שעות מזוויעות של סרט משעמם ומעצבן. כאב לי התחת, כאבו לי הרגליים, והיה לי קר כי אני כל כך חכמה והשארתי את המעיל אצל ענת באוטו. כל הזמן רציתי לתת להרוואד יוז – ליאונרדו דיקפריו כלומר, סטירה, כי הוא עצבן אותי. וחיכיתי שהוא ימות והסיוט שלי יסתיים. זה היה כמו שיעור מתמטיקה שמסרב להיגמר.

לפני שהלכנו הבייתה, אלון וענת היו חייבים לעשות סיבוב באוטו של אלון (הסתיים לו המלווה). הם היו חייבים לעשות את זה דווקא אז, כשאני, מור ועמרי בוכים שקר לנו בטירוף. פשוט קפאנו מקור! והיה שם איש מוזר שרשם "מספרי טלפון של מכוניות" להגדרתו של עמרי.

כל השבוע הזה הייתי קצת אאוט. לא יודעת מה עובר עליי.

לפעמים בא לי לחתוך לעצמי את הידיים עם סכין ולא עם סרגל, כדי שיישארו צלקות, וכולם יראו ויבינו שמשהו לא בסדר.

אני פשוט... מרגישה כל כך אבודה לפעמים.

ואני אקטר ואבכה כמה שאני ארצה.

ואני יודעת שאתה קורא כאן.

אני שונאת שקרנים, שקרנים צבועים בעיקר.

הלוואי שתישרף באש הגיהנום.

האובסיסיבי זה אתה,  לא אני.

(לחבק אותך – סינרגיה).

לא סתם אמרתי שהשיר הזה מזכיר לי אותך.             

אני רק רוצה לראות את החיוך על הפנים שלך שוב.

אני שונאת את השתיקות שלך,

אני שונאת שאתה מדבר, וזה לא אליי.

אני שונאת שאתה מתעלם ממני,

אני שונאת להתעלם בחזרה,

אני שונאת את זה שאני לא יכולה לספר לך כלום,

אני שונאת את הנתק הזה,

אני שונאת לחשוב שאתה שונא אותי,

אני שונאת לחשוב שטוב לך בלעדיי,

אני שונאת לא לדעת מה באמת אתה מרגיש,

אני שונאת לראות אותך אופליין באיי סי קיו,

אני שונאת לראות את הניק ניים שלך אונליין,

אני שונאת שאני לא יכולה למחוק אותך,

אני שונאת לחשוב עליך,

אני שונאת לנסות למחוק אותך מהמחשבות שלי,

אני שונאת שהחיים שלי סובבים סביבך,

אני שונאת שאתה גורם לי להרגיש מושפלת,

אני שונאת לבכות בגללך,

אני שונאת לחכות שתדבר איתי,

אני שונאת לחשוב שאני הרסתי את הכל,

אני שונאת לחשוב שהיה יכול להיות אחרת,

אני שונאת את המחשבה שזה נגמר,

אני שונאת שכל דבר צועק לי את השם שלך,

אני שונאת את הדחף שלי להתחנן אליך שתדבר איתי,

אני שונאת לחלום עליך,

אני שונאת את האובססיה הזאת,

אני שונאת להיות פאתטית,

אני שונאת שהמוח שלי נדפק בגללך,

אני שונאת לבכות בגללך,

אני שונאת לחתוך בגללך,

אני שונאת את הרצון שלי למות בגללך,

אני שונאת את זה שאתה בחיים לא תדע מה עובר עליי,

אני שונאת לאהוב אותך.

נכון, אני רווקה. רווקה מתוסכלת. והיום הזה אמור להוכיח לי ולתת לי תזכורת שאני לבד, כאילו זה דבר רע. אבל זה לא.

כי סה"כ ולנטיין זה יום מגעיל ודוחה מקוצ'י מוצ'י, המציאו את היום הזה רק בשביל להרוויח כמה שיותר כסף. לקנות דובי פרוותי שרשום עליו I LOVE YOU, שכבר קנו אותו אלף אנשים לפניך, להגיש אותו לחברה שלך, כי זה יום האהבה ולחשוב שאתה סופר רומנטי – זה פאתטי. אמורים לאהוב כל השנה. לא רק ביום הזה.

אפילו הקמתי מועדון נגד היום הזה, והרשיתי למור להיות הסגנית שלי, כי אני הנשיאה כמובן.

אני יודעת שזה לא אמור לשנות לי כל כך, אני יודעת שאני אמורה להדחיק או להתעלם, אבל זה קצת בלתי אפשרי כשהכל צבוע בוורוד ובאדום, כשכל אתר אינטרנט שני מביא כתבות על מתנות לכבוד ולנטיין, על סקס לכבוד ולנטיין, וכל מיני קוצ'י מוצ'י. כשכל חנות שנייה בקניון מלאה במתנות קיטשיות, וזה צובט בלב, כי אין עם מי לחלוק. כי ליום אחד כל העולם מזכיר לך שאתה לבד - ואם אתה לבד, משהו איתך לא בסדר.

והכי נורא, זה לאהוב מישהו עד אובססיה,עד השפלה, ולדעת שהוא לא אוהב אותך בחזרה ולא יאהב אותך אף פעם. לדעת שהוא אוהב מישהי אחרת יותר ממך, ויותר ממה שהוא אהב אותך אי פעם. להיות במחיצתו, והוא רק שותק ושותק, ואת משתגעת.

ואני רוצה מישהו. אני לא רוצה חבר בשביל להגיד "יש לי חבר". אני לא רוצה חבר כמו אנשים מסויימים שלא אזכיר פה את שמם, רק כדי שיהיה לי עם מי להתנשק, עם מי לחגוג סילבסטר ויום אהבה וחגים זוגיים, שיהיה מי שיקנה לי תחתונים וחזיות סקסיים (בשביל זה יש את אמא!), זה לא הקטע של אני צריכה לחיות את החיים שלי כמו בסדרה אמריקאית מטומטמת לפי כל כללי הזוגיות.

אני רק רוצה מישהו שיאהב אותי באמת. זאת בקשה מוגזמת?

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה אופטימי בכל זאת (וגם כי אני שומעת את "מציאות נפרדת" של היהודים, וכבר שכחתי איזה אלבום טוב הוא וזה עושה לי שמח).

כי במחשבה שנייה אני לא יודעת מי האידיוט שהחליט שזה מיועד לזוגות. הטייטל של ה-14 בפברואר זה "יום האהבה" לא "יום אלו שיש להם בני זוג".

אז אני חוגגת את האהבה שלי. כי יש אנשים שאני אוהבת אותם, גם אם אנחנו לא נכנסים ביחד למיטה.

אני אוהבת את משפחתי,

אני אוהבת את החברות שלי,

אני אוהבת את הידידים שלי,

אני אוהבת את כולם!

ולראייה, כמה תמונות של לבבות.

זה לב שמזכיר לי את שיעורי ביולוגיה:

זה לב יפה ומרגש:

זה הלב שלי:

וזה לב שעשיתי בצייר ואני מקדישה אותו לכולם:

I LOVE YOU ALL!

אני מנסה לחשוב על סיכום שבוע, כי בערך ששבוע לא כתבתי כאן כמו שצריך. אז כמו שניתן להבין, השבוע לא היה לי קל במיוחד. רגשות שליליים ותחושות שליליות עלו בי וצפו, התחלתי לקלוט כל מיני דברים בנוגע לעצמי, וזה פשוט מדכא. הייתה לי תחושת מועקה, תחושה כל כך מעצבנת. ולמי שתהה, אז כן, נשארו לי סימנים על הידיים.

I bleed just to know I'm alive.

ביום שני היה לי מבחן בספרות. והוא היה כל כך, כל כך מעצבן. אין לי ציפיות. אח"כ הברזתי מספורט, לא היה לי כוחות לזה.

ביום שלישי לא נכנסתי לשיעור הראשון של אנגלית, דיברתי עם מור בהפסקה שלפני השיעור, ולא יכולתי להפסיק את השיחה, כי זה היה חשוב. קיבלתי 71 באנגלית, וזה כל כך מדכא. אפילו שמסתבר שהמורה טעתה והעלתה לי את הציון ל-79, אבל בכל זאת. המבחנים האלו כל כך קלים, ויכולתי לקבל בהם ציון הרבה יותר גבוה, אם רק הייתי שמה לב. אני מניחה ש-90 בעבודת כיתה מפצה על זה.

ביום חמישי היה לי יום ארוך ומעצבן. הייתה לנו מעבדה, ואני אוהבת לעשות את המעבדות עצמן, אני רק לא אוהבת לענות על השאלות המעצבנות ההן! אבל היה דיי מצחיק. עשינו חלק שני במחשב, ומורן באה כולה שמחה ומאושרת, להדליק את המחשב שלה, אבל מה, החכמה בטעות כיבתה את המחשב של שני בנים מהמגמה שלי: תומר ואלכס. והם עשו את הדו"ח שלהם. מורן פרצה בצעקת "תומר סליחה! ואלכס!". בחיי, זה היה כזה מצחיק.

ביום שישי באו מד"א ועשו התרמות דם. מאוד מאוד רציתי לתרום דם, אבל אני מתחת ל-50 ק"ג, ככה שאסור לי לתרום. חשבתי לעבוד עליהם, אבל אז אמא שלי החליטה שהיא לא נותנת לי אישור, כי היא חושבת שאני אתעלף. לא מתעלפים כל כך מהר!

אבל בכל מקרה, ירדתי למטה, לעודד ברוחי את אלו שכן תורמים. נשארתי שם עד תום ההפסקה, ואז הלכתי לקריון לפגוש את ההורים שלי. ואכלנו ארוחת בוקר, וגם קניתי לי שלוש זוגות תחתונים.

בערב היינו אמורים ללכת לסרט. החלטתי ללכת כי לא חשבתי על לעשות משהו יותר טוב. כשהתחלתי לחשוב על למצוא משהו ללבוש, עמרי התקשר אליי, ואמר שלא בא לו ללכת, שכמעט אף אחד לא הולך ושאנחנו פאתטיים באופן כללי. אמרתי לו שהוא צודק, ושגם לי לא ממש היה כוח ללכת לשום מקום. לא היה כוחות שוב, שוב, להעמיד פנים ולעשות הצגה של הכל בסדר. אני חושבת שהגעתי למסקנה, שפשוט רוב החברים שלי, שאני אמורה לצאת איתם ולבלות איתם, כבר עושים לי כאב ראש. ידעתי איך הערב הזה ייראה, ולא היה לי כוח.

במקום זה, דיברתי עם הילה ומורני באיי סי קיו, וחשבנו על לעשות משהו, והחלטנו שנלך לבית קפה באזורנו.

כל הארון שלי היה הפוך על המיטה, ולא מצאתי שום דבר שנראה עליי נורמלי ללבוש, כי כאני במצב רוח רע – הכל נראה לי רע, כולל הבגדים שלי, שבימים כתיקונם אני אוהבת אותם.

בערך ב- 11 ומשהו, הילה אספה אותי (טוב נו, יש לה מלווה), וגם מורני הייתה באוטו, ונסענו למצוא בית קפה. ומסתבר, שלא מכניסים מתחת לגיל 18. אפלייה. מפלים קטינים לרעה.

אז החלטנו שניסע לנאפיס. אף פעם לא הייתי בנאפיס קודם! ואני חייבת לציין שממש ממש נחמד שם. ראינו שם ילדים מהשכבה שלנו, כולל את חבורת "תומר סליחה ואלכס". ואכלתי פתות, שזה כמו חתיכות מלוואח עם גבינה או מה שרוצים, וזה אשכרה ממלא. והילה שיגעה את המלצר קשות.

אז חזרנו לבית של הילה, ואני ומורני נשארנו לישון אצלה. אתם קולטים מזה שלוש בנות על מיטה אחת? (סוטים, זה לא מה שאתם חושבים). נרדמנו לפנות בוקר, ומשום מה קמנו יחסית מוקדם, וגם ככה לא ממש ישנתי טוב, ולכן הייתי עייפה. ושמענו שירד שלג על הכרמל! אני ממש התלהבתי ורציתי לנסוע לכרמל. ירדנו דיי מאוחר לאכול ארוחת בוקר, ולא הרבה אחרי זה מורני הלכה הבייתה, ואחר כך גם אני.

הגעתי הבייתה, הלכתי להתקלח ולישון. ישנתי עד שמור העירה אותי, כלומר התקשרה אליי.

היא שאלה מה קרה, ופשוט אמרתי לה שנמאס לי מהכל. שנמאס לי מהבית ספר, שנמאס לי מאדיר, שנמאס לי מהחברים שלנו, כי כל הזמן החיים שלהם סובבים סביב נושא אחד, והם נותנים לי את ההרגשה שאני נחותה מהם, שכל מה שהם רוצים זה להדגיש כמה שהם גאוני הדור, כמה שהם חכמים ואף אחד לא יכול עליהם. אז סבבה, הבנו את זה, אף אחד בחיים לא יגיע לרמה שלכם, כולם יודעים את זה. למה לדוש בזה כל הזמן?

היא אמרה לי שרועי בא אליה, ורצתה שגם אני אבוא, אז באתי.

היה ממש נחמד איתם. מסתבר, שגם רועי לא ממש מת על כולם, ולא מת על הנושאי שיחה שלהם. והצלחנו לחלוב מרועי כל מיני דברים סודיים וראינו את הסרט "מונסטר", וזה סרט ממש חזק, ועצוב. ואחרי הסרט אחות של רועי לקחה אותי הבייתה, וישר הלכתי לישון.

אני מקווה שרוב הדברים הרעים מאחוריי, אני מקווה שאצליח לפתור או לשנות חלק מהדברים שמפריעים לי. אני מקווה שהשבוע הזה יהיה קצת יותר נורמלי.

כבר הרבה זמן שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, להוציא את המילים שחונקות לי את הגרון. אבל כל פעם שאני רק מתחילה לכתוב, אני נתקעת באמצע, כי אני לא מסוגלת.

אם פעם כתיבה זו הייתה התראפיה שלי, נדמה שכבר כלום.

כל הבלוג הזה, כולו רק דיווחים לקוניים של מה עשיתי פה, מה עשיתי שם, מה אמרתי להוא, ומה ההיא אמרה לי.

לפעמים נדמה לי שאני לא מסוגלת לכתוב יותר, ואולי הכתיבה זה לא באמת מה שאני צריכה לעשות בחיים שלי. אם פעם שמתי לעצמי מטרה – לכתוב, אז אני לא חושבת שזו המטרה.

משהו תקוע, תקוע לי איפשהו בגרון. לא מקיאה, לא בולעת. ואני לא יודעת מה זה. אני לא יכולה להצביע על הנקודה.

משהו לא בסדר.

אולי משהו לא בסדר בחיים שלי. כי לכאורה הכל נראה כל כך טוב ובסדר ורגיל, אבל בעצם כלום. בעצם אני חיה את החיים בצורה לקונית וטכנית, אני פשוט לא עושה איתם כלום.

אלו אמורות להיות השנים הכי יפות בחיים שלי, וכאילו הכל תקוע.

נראה לי כאילו, כאילו אני לא חיה אותם כמו שצריך. הכל אצלי דרמטי, הכל מחוץ לפרופורציה, אולי כי כל פעם אני מחכה שאיכשהו הדמעות יפרצו, כאילו ללא סיבה, ואני אצליח להשתחרר.

וחלק זה בגללו. כן, הוא, הארור הזה, שרק גורם לי לשנוא את עצמי. משהו איתי בטוח לא בסדר, כי לרוב הבחורות הנורמליות דברים כאלו לא קורים.

והוא מתעלם ממני, או שיותר גרוע, הוא מסתכל עליי, וזה עינוי. הוא מענה אותי. מענה אותי בשתיקה שלו, ביחס שלו. אני נגמרת ודועכת לאט לאט.

ומה, עוד מעט זה נגמר. בזמן האחרון אני קולטת שאני עומדת לסיים כיתה י"ב, ואז סופית המון דברים ייגמרו. יש בי חלק שמחכה כבר ל-20 ביוני, או יותר נכון ה-4 ביולי – הבגרות האחרונה שלי, אבל חלק ממני רוצה שזה יימשך.

כי כל עוד אני בבית ספר, כל עוד אני במסגרת כלשהי, אפשר לפשל. אפשר להבריז משיעורים, אפשר להיכשל במבחן אחד או שניים, אפשר לוותר על זה ועל זה ועל זה, העיקר שאיכשהו תהייה לי בגרות מלאה עם ציונים סבירים והכל יהיה בסדר. אבל אח"כ, אח"כ אף אחד לא ידאג לי. אני כל הזמן מפשלת, ומה אם אני אפשל בחיים האמיתיים? מה אם אני שוב אבחר לא נכון? אני מפחדת. אני מפחדת ממה שיהיה הלאה, כי זה שינוי. החברים שלי יתגייסו מוקדם, וזהו, הכל יתפרק. גם ככה הכל דיי מפורק, אבל זה רק יחריף.זה לא שבאמת יש לי חברים אמיתיים. אין לי.

אבל לפחות מסגרת כזו, של חברים כמעט אמיתיים יש לי.

והחברים שלי הם אחלה אנשים, באמת, ואכפת לי מהם מאוד, אבל זה לא זה. כי אני מרגישה לידם פחות. וזה לא שהם נותנים לי להרגיש ככה – אבל ככה אני מרגישה. ועם הזמן זה מחריף, כי זה לא בית ספר וזה איי איי איי אז יש להם 100 במתמטיקה ולי לא, כי ככה זה יהיה לאורך זמן – אני תמיד ארגיש פחות מהם. תמיד אני ארגיש לא שייכת.

ועובדה, עובדה שאני לא מסוגלת לספר להם על הדיכאונות שלי, על המשברים שלי, על זה שאני שוכבת עם אנשים ככה סתם כי אולי ככה מישהו יאהב אותי, על החתכים בידיים,  על זה שאני נגעלת מהגוף שלי,על זה שאני חייה בזיוף. על זה שאני באמת פייק ריאליטי. עוטה מסכות. תקומי בבוקר, תתארגני כדי שתראי כמו בן אדם, תלמדי, תחזרי, תשני, תצאי ימי שישי, תחייכי, תצחקי, תזרקי לאוויר משפטים שימלאו את החלל, שאף אחד לא ירגיש שזה חלק מהצגה, שאף אחד לא ירגיש שמשהו לא בסדר. ובעצם אני עומדת להתפרק. אני חיה במין הצגה כזאת, ואני רק מחכה, מחכה למשבר הבא, מחכה לפעם הבאה שאני אתפוצץ, אתפרק, ואז אנסה לחבר את עצמי שוב.

ואני בת 17 וקצת, ואני עדיין ילדה קטנה. 17 -  נראה כל כך בוגר. אבל כל כך לא. מבפנים אני ילדה מפוחדת שלא מוצאת את עצמה בשום מקום. ילדה שמשקרת לעצמה בפנים.

אז לא.

לא רציתי לשכב עם אף אחד.

לא רציתי לרדת, או להתמזמז, או לעשות שום דבר עם אף אחד.

לא עם אדיר, ולא עם אלו שאחריו.

עם אולג? בכלל לא רציתי לשכב איתו. בפעם הראשונה ששכבנו, זאת אומרת לפני, עברה לי בראש המחשבה "לא משנה מה יקרה, אל תשכבי איתו." והנה, שכבתי איתו, והמשכתי בזה, ואם הוא לא היה טורח לריב איתי, כנראה שהיינו ממשיכים עם זה עוד.

אני לא מוכנה לסקס. זה הכל בולשיט אחד גדול. אבל אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני פשוט לא יודעת למה. זייפתי את הכל ב"אני גדולה, בוגרת, יודעת מה אני עושה. זה כולה סקס, אפשר לחשוב." אח"כ זייפתי לעצמי "הפסקתי, כי זה לא היה מתאים לי."

אבל הכל זיוף, הכל בולשיט אחד גדול. הכל שקר.

תמיד ייעצתי לאותן בנות ששאלו בפורומים השונים באינטרנט, אם לשכב או לא, ותמיד עניתי שעושים רק מה שנוח לך, רק מה שאת בטוחה בו ומרגישה איתו שלמה.

שלא שוכבים ככה סתם, שוכבים רק אם באמת באמת רוצים.

ומה? אני לא עומדת בדברים שלי. את כל עקרונות הברזל שלי, אני שוברת.

ואני יודעת שאני אמשיך לעשות מה שירצו ממני, ואני לא יודעת למה.

אומרים לי שאני הרבה יותר מזה – אבל אם אני הרבה יותר, למה אני מרגישה כמו אפס מאופס? למה זה מה שכולם רוצים? ומה זה הבולשיט הזה "אם לא תתני להם את מה שהם רוצים, אלא תחכי, אז הם לא יעזבו אותך". אבל זה מה שהם רוצים מלכתחילה לא? הם בסופו של דבר כן יקבלו את זה – ואז יעזבו.

ואני יכולה לכתוב פה שקר ולהגיד – לא, עם הבחור הבא זה לא יהיה ככה. אבל אני יודעת שזה כן יהיה ככה. הרי זה מה שהוא רוצה, ולכן זה מה שהוא יקבל.

כל מה שאני רוצה זה חיבוק ממישהו שבאמת באמת אוהב אותי, אבל זה לא מה שאני אקבל. אני לא אקבל אהבה והערכה מאף אחד – אז לפחות משהו במקום. לפחות את האשלייה.

אני מפרסמת את הפוסט הזה בכאב רב, כי אני בטוחה שלא ממש יבינו, ואני אפילו חוששת שמישהו יחשוב – אוי, עוד איזה מתוסבכת מתבגרת עם הרגשות המחורבנים שלה, שיט, איזה בלוג דיכאוני, אני אלך לחפש לי בלוג שמח וקופצני. אז לא, כי לשם שינוי אני כותבת לעצמי, ומי שלא יבין – בעייה שלו.

אני חותמת את הפוסט הזה, ואין לי שום שורת מחץ, שום פאנץ' ליין, שום מסקנה, אין פה כלום. יש רגעים שנגמרות המילים, נותרות דמעות צורבות.

שאני לא יכולה לכתוב כלום.

לא כאן.

ולא בשום מקום.

אתמול היה מזג אוויר כל כך סוער, שהברזתי מבית ספר, וויתרתי על השעה האחת והיחידה שהייתי אמורה ללמוד. רק חבל שסתם קמתי מוקדם.

בערב חופית התקשרה אליי ושאלה אם אני הולכת לערן. (הייתה לו יום הולדת, אז הוא עשה מסיבה). אמרתי שהוא לא אמר לי כלום, וחופית אמרה שהוא קוקו ושאני כן צריכה ללכת. בסוף מסתבר שהוא כן רצה שאני אבוא, אבל הוא שכח, או לא ראה אותי, או לא יודעת מה. סיכמתי עם חופית שאני אבוא אליה.

מרוב שאני חכמה לבשתי חולצה דקה וקפאתי מקור.

באתי אל חופית, והיא כמובן הייתה עסוקה בלעמוד מול המראה, ולהתבכיין על השש קילו שהיא העלתה ושהיא השמינה, ושהיא שמנה, והיא עושה דיאטת כסאח עכשיו וכל מיני דברים כאלו. היא השמינה, אבל היא לא שמנה, וזה מעצבן שכל פעם היא מקטרת על זה. מה? מה היא רוצה שאנשים יגידו לה? זה כזה שקוף שהיא אומרת כל פעם שהיא שמנה והשמינה רק כדי שיגידו לה שהיא נראית טוב. זו פשוט זעקה לתשומת לב.

ניסיתי לעודד אותה, ואמרתי לה שעכשיו התחת שלה נראה פרופורציונאלי לגוף שלה, אבל זה לא עודד אותה.

חיכינו למורן, ואז כשהיא באה, הלכנו אל ערן. והיה קר. היה לי ממש קר אצלו ולא הפסקתי לרעוד כמו איזה לא יודעת מה.

הגענו יחסית ראשונות, אבל אז התחיל להתמלא והיה נחמד, דיברתי עם מור ועם חופית בזמן שחופית לא הייתה עסוקה בלקטר וליבב.

ואז החלטנו שאנחנו רוצים לראות את "גריז". אני אוהבת את השירים, למרות שמעולם לא ראיתי את הסרט. כלומר, עד אתמול. זה סרט כזה נחמד וכייפי!

מורן לא הפסיקה לשיר עם השירים, היא ממש נכנסה לקטע.

אחרי הסרט באתי לשבת על הספה שמור ורועי ישבו עליה, והיה צפוף, ואני ורועי כל הזמן ניסה להעיף אותי מהספה, כי היה לו לא נוח וצפוף, ואני אמרתי לו שמי שלא נוח לו שיילך. בסוף הוא הלך לשבת על ספה אחרת ובסופו של דבר – היה לו יותר צפוף. מועהאה.

סך הכל היה דיי נחמד, חזרתי בסביבות שלוש וחצי הבייתה, וחטפתי כאבי בטן וגב איומים.

והיום למדתי לספרות כמו ילדה טובה, והמשכתי לקרוא את "המנדולינה של קפטן קורלי". זה ספר ארוך ומשום מה אני נורא איטית עם הקריאה הזאת.

שיר אהוב: Iris – Goo Goo Dolls

מוטו: "כולם מתים בסוף. לא כולם חיים בדרך".

תיקח אותה לאי בודד: מאות מעילים כדי שיהיה לה חם.

בעוד 10 שנים: תגיע ל-1.60

ואני צריכה עוד קטגוריה אחת.

חשבתי על חלום – להיות סופרת.

אבל נראה כבר.

אני לא יודעת למה, אבל קמתי מהשינה היום כשאני עצבנית בטירוף. אני מרגישה כמו פקעת עצבים שעומדת להתפוצץ בכל שנייה.

ביום שני כשחזרתי מהבית ספר עם רויטל נתקלנו ברחוב שלנו באיש לא סימפטתי, להלן הפדודפיל הטיפש שלא מבין רמזים.

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: "מה השעה?"

רויטל: "אני לא יודעת, אבל אני מניחה שבערך שתיים וחצי."

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: "יש פה סופרמרקט בסביבה?"

אני ורויטל: "כן, פה בהמשך" *מצביעות על המקום המבוקש*

אנחנו שמות לב שהפדופיל טיפש שלא מבין רמזים נדבק אלינו.

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים (לרויטל) "בת כמה את?"

רויטל : "too young for you"

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים מנסה להבין את האנגלית, מתייאש ושואל "מה?"

רויטל: " צעירה מדיי בשבילך"

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: " למה, בת כמה את? 16? 17?"

רויטל, מיואשת מהמצב: "15 וחצי"

*אני ורויטל מאיצות, אך הפדופיל מסרב לוותר*

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: "את נראית יותר... נראית בת 18."

רויטל: "כן הרבה אומרים לי את זה".

הפדופיל שאל עוד משהו, לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל רויטל אמרה שיש לה חבר.

ואז הפדופיל פנה אליי. "ומה איתך קטנטונת? לך יש חבר?" חוצפן!!! הוא קרא לי קטנטונת! מי הוא חושב שהוא! יימח שמו!   

אני:" כן". "והוא מאוד קנאי." נו, מרוב שאני רוצה שיהיה לי חבר, אני מתחילה לדמיין אחד כזה.

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: "אז אי אפשר להכיר?"

אני: "לא, אי אפשר, הוא לא מרשה לי."

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: " הוא לא חייב לדעת."

אני: "אני לא אשקר לו." איזה חברה נאמנה אני, אני לא משקרת, גם לא לחברים דימיוניים!

רויטל: "לא היה לך איזה סופרמרקט ללכת אליו?"

פדופיל טיפש שלא מבין רמזים: " דווקא כשאני פוגש חמודות כמוכן..."

אני ורויטל התחלנו ללכת יותר מהר, ובסוף הוא התייאש והפסיק להידבק אלינו.

זה היה ממש מפחיד, הלב שלי דפק במהירות.... איזה אידיוט!

היום קמתי בשש בבוקר, כי היה לי מבחן בחיבור בשעת אפס. מבחן של שלוש שעות. זה היה מבחן מעצבן. חיבור מקצוע כזה דפוק, מוציאים את כל היצירתיות מהכתיבה שלנו. טפוי עליהם.

אבל לפחות הפסדתי ספורט, זה גם משהו.

אחר כך ניסיתי להישאר ערה במשך 4 השעות הנוספות של אנגלית ומתמטיקה.

בתקווה להירגע מעצביי.