אז הנה אני, קצת נעלמתי.

בתקופה האחרונה אין לי זמן לשום דבר ומשגע אותי שיש אנשים שלא מבינים את זה.

התחלתי באופן רשמי את התפקיד החדש ולטייטל המקצוע שלי נוסף שם התואר המחייב "מנהלת". השבוע הייתי במטה החברה בת"א. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על הנוף האורבני המכוער- קסום של העיר הזו. מלמעלה הכבישים, המכוניות והאנשים נראים כל כך זעירים, כמו צעוצועים. נזכרתי אך הגעתי לשם לפני בערך חמישה חודשים לחתום על חוזה, בימי החופש האחרונים שלי ותהיתי איך זה יהיה מעכשיו.אז הנה אני,עובדת כמעט 50 שעות בשבוע. כל יום תשע שעות. אני אוהבת את העבודה והזמן עובר לי, כי יש הרבה מה לעשות. יש לי אפילו בחורה חדשה שאני אחראית עליה ובקרוב מאוד ימי שישי יהיו לי פנויים. אין לי זמן לכלום. אני מגיעה בשמונה בערב הבייתה וקורסת מעייפות. האיפור שלי תמיד מתוקתק, אני לובשת חצאיות, גרביונים ועקבים לעבודה. לפעמים אני חושבת למה הייתי צריכה את זה. את העומס, את האחריות הזו. יש שני תחומים שבסוף החודש אני צריכה לעמוד ביעדים, ואני כל כך רוצה להצליח בעיקר כדי להוכיח את עצמי. מצד שני אני אוהבת הטייטל הזה, אוהבת את הבחורה שהפכתי להיות. אני מתגעגעת לעיתים לבטלה וכמהה לקרוא ספר טוב (ומחכים לי שלושה!), בשבוע האחרון אני קונה כמעט כל יום משהו חדש (ככה זה שעובדים בקניון) והגב והרגליים שלי כואבים, התזונה שלי על הפנים ועור הפנים שלי זקוק לטיפול. אבל טוב לי ויש לי מטרה ובקרוב ימי שישי יהיו ימים של בטלה.

ועוד מעט גם חוזרים לסמסטר ב'. יש לי עבודה סמינריונית להגיש בעוד שבועיים ואני פשוט לא מוצאת את הזמן לשבת עליה. אני חוזרת כל כך מאוחר ובסופי שבוע אני ממוטטת. כנראה שלא תהייה לי ברירה אלא להעיר את עצמי בשבת בבוקר מוקדם ולהתחיל לכתוב את שלד העבודה ואולי אולי יום שישי הבא הבחורה החדשה תיכנס לעניינים ויהיה לי זמן לשבת על העבודה הזו. ואם כבר לימודים, הציונים שלי על הפנים, תודה ששאלתם. אני מנסה לשכנע את עצמי שאף אחד לא מסתכל על זה ושאני לא באמת רוצה תואר שני אלא זה סתם דיבורים באוויר. אין לי מושג איך אני שואבת כוחות לסמסטר ב', כי באמת שאין לי כוח. אני חושבת על זה שיש לי עוד עבודה סמינריונית להגיש.

וגם היה לי טסט ראשון השבוע ונכשלתי. בכיתי שעה ואז הלכתי לעודד את עצמי בקניות ובערב בהמבורגר מהמסעדה האהובה עליי. אמרו שאני לוקחת קשה, אבל גודל הציפיות כגודל האכזבות.

ויש עוד דברים שמטרידים אותי קצת,. אבל אני לא יכולה לכתוב.

אני מתרכזת במה שטוב, במה שיפה וחושבת רק על הדברים החיוביים ובעיקר עם הפנים קדימה. השתנה בי משהו קצת, אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת אבל אני אוהבת את זה.

התחיל פברואר.

הסמסטר נגמר לפני שבוע ושבוע הבא יש לי שני מבחנים. סמינריון אחד הוגש, אני צריכה לשבת על השני. וסמסטר הבא יש את השלישי. אני חייבת להודות שאין לי כוח. אני צריכה לשאוב אנרגיות.

בסוף השבוע הקודם אני והחבר חגגנו שנתיים. הלכנו למסעדה האהובה עלינו, כל אחד מאיתנו אכל סטייק 350 גרם בחמאה וקונפי שום ושתינו ביחד בקבוק יין. לא כל יום חוגגים שנתיים. ואם כבר מדברים על זה, אחד הזוגות שמרכיבים את ה"חבורה" שלנו נפרדנו. הייתי מאוד עצובה ודיי מופתעת ששמעתי על זה. אבל כנראה שלעולם אי אפשר לדעת מה קורה אצל זוג אחר. הבחורה הייתה ממש חמודה, לצערי אני לא אראה אותה שוב. ה"חבורה" התהוותה בגלל החברויות של הבנים, אם כי הבחורה שנפרדה ואחת הבנות התחברו והיו לחברות ממש טובות, אז מעניין מה יהיה.

אני חושבת על זה, האנשים שמוגדרים כ"חברים" שלי ואני מבלה איתם את רוב הזמן, אני לא ממש מרגישה קרובה אליהם. בזמן האחרון מתחשק לי להיות שבלול, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לראות אף אחד.

קיבלתי קידום בעבודה. אני הולכת לקבל תפקיד מאתגר, שידרוש ממני לעבוד הרבה שעות. אבל אני מרוצה. אני שמחה שקיבלתי את ההזדמנות, אני שמחה שתהייה לי עבודה טובה שאוכל להמשיך בה גם עם סיום הלימודים ואני שמחה כי המעבר שלי ושל החבר מתקרב. אני מרגישה שאין לי סבלנות יותר לחכות.

ו,זהו, זה מה שקורה איתי בינתיים.

אני הולכת להתכרבל מתחת לפוך עם סיכומים ומאמרים על מבנה חברתי של מדינת ישראל.