אבל אני מעדיפה את הכמעט, על פני הכלום הריקני שהיה חונק אותי.

הכמעט הזה, זה הכמעט שמחזיק אותי.

אבל הוא לא תמיד, הוא רק כשאנחנו לבד, וגם זה לא מחייב.

וכל החיים שלי סובבים סביב הכמעט הזה, וכשהכמעט הזה מגיע אני מרגישה הכי טוב שרק אפשר, עד לירידה התלולה, שבה אני אבין שזה רק כמעט.

ואני רק אחכה לכמעט הזה.

כי זה רק במרחק נגיעה.

זה גורם לי להשתגע.

גורם לי לשקר לכל מי שרק אפשר.

אני אפילו שוקעת בהזיות שוב בגללו.

אני נעשית שבוייה שלו.

לא יכולה להפסיק.

כי טוב לי ככה.

או שאולו זו רק הצגה, כי לא סתם קוראים לי פייק.

אבל אני אעדיף את הכמעט הזה, על פני הכלום.

כי מסוג האנשים שלעולם לא יקבלו את הכל, אז הם יסתפקו במועט.

93 ציון סופי:)

האמת, אני לא כל כך מתרגשת....

ביום חמישי, נסעתי לדודה שלי. סבתא שלי ואמא שלי ודודה שלי נסעו לת"א, ככה שהתפקיד שלי היה לעשות בייביסיטר על בני דודיי החמודים, וגם על אחותי שבאה לישון.

היה ממש נחמד, אומנם רוב הזמן קראתי ספר, אבל בזמן שלא, דיברנו, ראינו טלוויזיה, ניסיתי לפשר בריבים שלהם, לקחתי את הבנדוד הקטן שלי מהגן ואפילו זכיתי להשכיב אותו לישון ולהאכיל אותו בגמדים.

חזרתי בערב, הרוגה מעייפות.

ביום שישי בבוקר, אני ואחותי האמצעית שוב נסענו אל דודה שלי (כן, אותה אחת) אבל הפעם ברכבת. היא גרה במושב, והמושב שלה ועוד שני מושבים שבסביבה עשו כמו מין עדלאידע לפורים. בתחילה הלכנו בינות המושבים (אגב, ממש יפה שם), והייתה אישה מעצבנת שכל הזמן חפרה לנו עם הרמקול שלה, ואז נכנסו לבית ספר היסודי שם, הבית ספר של בת דודה שלי, יש להם בית ספר ממש יפה עם גן חיות קטן! היו שם כל מיני דוכנים והפעלות, והסתובבנו שם. אם כי מיצינו את העניין דיי מהר.

חזרתי ברכבת לפני האחרונה, אחותי האמצעית גם היא נשארה לישון. היינו אמורים לקחת אותן היום הבייתה, אבל משהו באוטו לא בסדר, אז הן יחזרו מחר ברכבת, ואילו אני הרווחתי עוד יום של שקט.

בערב הלכנו אל חופית. לפני שלושה שבועות בערך היא עברה דירה, אז היא הזמינה אותנו לחנוכת בית. היינו בהרכב קצת חסר, כי מור ועמרי הלכו להופעה של היהודים *צביטה קשה בלב*, וענת בכלל בים המלח....

קודם כל עברתי אצל רועי, ואז פגשנו באדיר, גיא ואלון. ואז המשכנו לחופית.

אח"כ גם באו רויטל, דרור, מורן, ערן, תום וחיית המחמד. הבית שלהם יפה, החדר של חופית ממש חמוד.

רוב הזמן סתם הסתובבנו בין המטבח בשביל לאכול, והסלון בשביל לדבר ולמצוא סרט נורמלי לצפות בו.

ומורן ציירה לי כוכבים ליד העין, עם נצנצים ויצא ממש נחמד.

באיזה שלב אני ואדיר הלכנו לקנות בריזר בטעם אבטיח. יאמי.

בערך באחת גיא, אדיר ורועי הלכו.

אלון רצה ללכת גם, אבל לא היה נעים.

באיזה שלב הם התחילו לשחק טוויסטר, ויצאו להם תנוחות ממש מצחיקות ומוזרות, וצילמנו את זה.

בשתיים וחצי אני ואלון הלכנו הבייתה.

היום קמתי מוקדם, וסתם עבדתי על הביוטופ רוב היום. זה משעמם ומעצבן. לא למדתי למבחן הרצחני שיש לי בביולוגיה ביום רביעי. אני מרגישה רע. אבל לפחות סיימתי עם הביוטופ הארור הזה, וגם כבר הדפסתי את העבודה באנגלית.

הייתה לי קצת נפילת מתח במצברוח, אבל זה מתחיל לעבור.

תשובות לשאלון השבועי:

האם למדת, את לומדת או מתכננת ללמוד באוניברסיטה? אם כן - מה את לומדת / מה תלמדי?
אני מתכננת ללמוד באוניברסיטה, אבל קודם כל תנו לי לסיים את י"ב בשקט. מצחיק, היום אבא שלי שאל אותי אם יש לי כיוון, אבל ממש אין לי מושג מה אני רוצה ללמוד. יש עוד זמן.

מה עדיף לדעתך, אוניברסיטה או מכללה?
כל אחד ומה שמתאים לו.

מהו תחום הלימוד, שהכי מעניין אותך ואותו היית רוצה ללמוד יותר מכל?
אני ממש לא יודעת.

מה לדעתך הפיתרון האידיאלי? לקצץ בחוגי הלימוד, לקצץ במשכורות הסגל או להגדיל את שכר הלימוד?
אין דבר כזה פיתרון אידאלי, משום שתמיד מישהו יוצא מפסיד.

האם את רוצה ללמוד מקצוע שגם תוכלי לעבוד בו, או ללמוד משהו שמסקרן אותך - ללא קשר לעבודה בו?
משהו שאני אוכל לעבוד בו. אין לי כסף מיותר לבזבז.

הועלתה הצעה, לפיה שכר הלימוד יחושב לפי הרווחיות של כל מקצוע, בעבודה בו (סטודנטים למשפטים ישלמו יותר מסטודנטים לפילוסופיה). מה דעתך על ההצעה?
הצעה דפוקה.

מי שאין לו כסף - לא יוכל ללמוד משהו "יוקרתי"? מזאת האפלייה הזאת?!

אז בניגוד לכל הציפיות והאיומים, בית הספר שלנו כן עשה לנו – שכבת י"ב מסיבת פורים אתמול, במועדון ה"לונה" בחיפה.

ידעתי על זה רק 24 שעות לפני, כי לא ממש הייתי בבית הספר ביומיים האחרונים *עיניים מושפלות, חיוך מתנצל*.

החלטתי לא להתחפש השנה, זה בסדר, גם לפני שנה לא התחפשתי, ואני חייבתץ להודות שמאז ומעולם היו לי תחפושות מעאפנות. יש את אלו שמשקיעים בתחפושות שלהם, ויש את אלו שלא. אני מאלו שלא.

אז סתם לבשתי ג'ינס, גופייה ורודה וחדשה ועשיתי איפור אפל וקשוח, והלכתי עם עמרי אל ההסעות. הוא החליט להתחפש לפרסומת של רדבול (לא, זה לא היה מתוחכם כמו שזה נשמע), הוא פשוט לבש כנפיים וקנה רדבול בזמן שאני ניסיתי לפתות חתול קטן לבוא אליי.

זה היה מביך ללכת איתו ועם הכנפיים....

הגענו אל המקום בשעה המיועדת, ולא היו הרבה ילדים, אבל לאט לאט כולם התחילו להגיע, ופגשנו את כולם.

היו הרבה אנשים שהתחפשו, והיו הרבה תחפושות יפות ומושקעות. קצת הצטערתי על זה שלא התחפשתי, בכל זאת, שנה אחרונה... אבל חפיף.

מור אמרה שהיא התחפשה לילדה שמחה, אז העתקתי ממנה ואמרתי שגם אני.

לפני שכולם עלו על האוטובוסים, הסתובבתי לי בכיף, עד שאני מור וגבי הבנו שנותרנו לבדנו, וכל החברים שלו על כבר על האוטובוס ונסעו להם!

בסופו של דבר, עלינו על האוטובוס האחרון.

אך אל דאגה, הגענו ללונה, ופגשנו את כולם! בהתחלה עוד היינו בכניסה, עד שנכנסו פנימה, איפה שכולם רקדו.

ראיתי את מורני ,ענבל ומיטל, והן גררו אותי אליהן שארקוד איתן, ואז לא יודעת.... פשוט התחלתי להשתחרר ולרקוד. מדקה לדקה, משיר לשיר, פשוט נכנסתי לזה יותר ויותר. כל הערב, הייתי בהרגשת "היי", ללא שום כימיקלים. לא היה לי אכפת מהאיפור שנמרח, מהכאבים בגוף (כן, ועכשיו כל השרירים תפוסים לי), מריח הסיגריות הנדבק אליי, מזה שמישהו מסתכל עליי או מזה שאני לא יודעת לרקוד.

פשוט רקדתי, ונהניתי כל כך. רקדתי, כאילו רק אני נמצאת שם.

בהתחלה הייתה מוזיקת פאקצות, כמו שאני קוראת לזה, אבל זה לא שינה לי, כי עדיין זה היה כיף.

באיזה שלב הלכתי ביחד עם מורני, מיטל וענבל להצטלם בחוץ. אני מחכה לראות את התמונות, בטח יצאו מצחיקות.

ואז חזרנו, והייתי עם כולם, ורקדתי עם כולם, וממש הפתעתי את עצמי.

אח"כ שמו גם מוזיקה ישראלית ורוק ישראלי, וזה היה עוד יותר נחמד.

ששמו את "מכה אפורה", אני, מור ועמרי התחלנו ממש להשתגע, ואז שהשמיעו את "עוד ארון אחד" – אני, מור, גיא ועמרי בכלל השתגענו, ולא הפסקתי לצרוח ולהשתולל.

אה, היו גם חבורה של בנים ובנות שהתחפשו למרוקאים אותנתיים, זה היה ממש יפה עם תלבושות, אז שמו מוזיקה אמממ ערבית (?), והם התחילו לרקוד בחבורה, ועמרי עשה את ה"קולולולו" הזה, וזה היה מצחיק!

רקדנו ללא הפסקה, עד שעשו תחרות תחפושות, אז אני, מור ורועי יצאנו החוצה להירגע, ופגשנו את גבי, ואני ומור חלקנו בכוס מים ונחנו, ולא שמענו שום דבר.

שנגמרה התחרות, חזרנו (ביחד עם גבי), ישר ל"אין מקום אחר" של משינה, ומצאנו אנשים, ואחרי זה שמו קצת רוק, לינקין פארק ובון ג'ובי, ועוד מוזיקה ישראלית.

בסופו של הערב שמו טראנסים וכאלו, אבל עדיין רקדתי, הרגשתי שאני חייבת לזוז.

חזרתי בערך בשלוש, וישנתי 13 שעות מתוקות.

אני לא חושבת שיש מילים שיוכלו להעביר לכם את החוויה במלואה, אני ממש ממש נהניתי.

יום חמישי.

היה לי מבחן באנגלית, ממש לא הייתי לחוצה, הקטע כתיבה הלך לי ממש טוב, האנסין היה מעצבן לחלוטין.

אח"כ בשיעור מתמטיקה באו שתי בנות מהשכבה שלי, ואמרו שיש אישור להוציא את כל השכבה לאולם ספורט. ההנהלה החליטה לבטל לנו כל פעילות לפורים, בגלל שיש תלמידים שזרקו נפצים. התכנון המקורי, לפי דף האינטרנט שהופץ ברחבי השכבה (כן, ניסוח עילג), היה לעשות שביתה. בקיצור, חיכינו ליד האולם עד שהכניסו אותנו פנימה, וגם כן שלוש בנות דיברו, אבל עד שהשיגו להן מיקרופון לא שמעו שום דבר. בקיצור נמרץ, הם רוצים שמי שזרק את הנפצים יודה שזה הוא. אני לא מבינה את השטויות האלו. מי שעשה את זה לא יודה בחיים, ואף אחד לא ילך וילשין. הענישה הקולקטיבית הזאת ממש לא בסדר, אבל ככה זה הבית ספר שלי. דפוק לחלוטין.

אח"כ הייתה לנו שעה מתמטיקה, וקיבלתי 77 במבחן. שהלך לי רע. והייתי בטוחה שאני נכשלת. כנראה שאני צריכה להפסיק ללמוד למבחנים במתמטיקה, כי רק כשאני לא לומדת אני מצליחה.

והילה החזירה אותי הבייתה, נגמר לה המלווה, אז עשינו טיול קטן.

ומור עברה טסט, אבל נורא נחמד שהיא לא טורחת לספר לי, אבל אולי גבי וענת יותר חשובים ממני.

יום שישי למדתי שעה, ואז הלכתי עם אמא לקריון. קניתי לק חדש, ועוד שתי גופיות, וגם הצלחתי להניח את ידי על חזייה שקסית למדיי. אני מחפשת למי להראות.

בערב הלכתי לגבי. זה היה מבולבל לחלוטין, כי לא ידעתי מה בדיוק אני אמורה לעשות באותו יום. ענת אספה אותי, את עמרי ואת רועי, ועשינו המון המון סיבובים.

כשהגענו הילה הייתה שם, ואח"כ היא הייתה צריכה לקחת את אחותה לחברה שלה, אז היא לקחה גם אותי לעוד סיבוב. וראינו שתי ניידות משטרה, והיא עוד עצרה ליד אדום לבן. מופרעת.

ואז חזרנו, מור הגיעה גם כן, ומצאנו את כולם אוכלים. אה ושתיתי וודקה, אבל קצת קצת.

אחרי זה הילה הלכה לאנשהו, והיא לקחה את עמרי לרויטל.

אנחנו נשארנו בסלון, וסתם דיברנו, באיזה שלב אביטל הגיעה גם כן, אבל היא הלכה לישון ישר.

גבי השמיע לנו את הדיסק אמ פי 3 שהוא צרב לאוטו, ורועי לא זיהה המון שירים, כולל שירים מאוד מפורסמים שמהצליל הראשון מזהים אותם. אז צחקנו עליו, והצקנו לו, ואמרנו לו שהוא צריך לעבור תכנות מחדש.

באיזה שלב, פתחנו טלוויזיה, ועל איזה סרט נחתנו? יפה, סרט כחול. זה היה יותר סרט אירוטי, כי הייתה גם עלילה (עלילה מפגרת לחלוטין), ואנחנו ישבנו וצפינו. ענת התנגדה בתוקף לצפות, והיא אפילו חטפה את השלט והעבירה ולא נתנה לנו לראות בחזרה, זה היה כזה מצחיק, סתם צחקנו על הסרט. זה היה כל כך, אבל כל כך הזוי.

אחרי שהסרט נגמר החלטנו שצריך ללכת הבייתה.

היום בבוקר ההורים לקחו אותי לסבתא רבא שלי, וגם סבא וסבתא שלי היו. אחר כך נסענו לאלון הגליל, קודם היינו באיזו בקתה שנתנו לטעום ולקנות יין, דבש ושמן זית.

אחרי זה היינו בחנות עתיקות, ואז הלכנו לחנות של גבינות עזים, גבינות ממש ממש טעימות, ונתנו לנו לטעום וגם קנינו. אה, והיו בחצר גדיים קטנים (לא חופשיים) וליטפתי אחד מהם!

זהו להפעם.

יום שלישי היה יום שעדיף היה לוותר עליו. פשוט מעצבן לחלוטין.

בספורט כולן עובדות על התרגיל. וכמובן, להדר אין עם מי לעשות. כי אלו הם חייה העלובים של הדר. המורה אמרה לי שאני אצטרף לקבוצה, או שאני אבקש ממישהי שתעשה איתי את הריקוד והיא תקבל ציון משלה עם הקבוצה המקורית משלה ואני אקבל ציון משלי.

אבל זה לא הולך ככה. כי אם מישהי הייתה כל כך רוצה לעשות איתי, היא כבר הייתה עושה את זה ממזמן לא? גם כן..... אז חופית התחילה להטיף לי מוסר, ואני שונאת את זה, אז יצאתי מהאולם והלכתי להתבכיין. אז היא ומורן באו וניסו לעזור לי, אבל דברים כאלו לא עובדים. אני כבר לא יודעת מה אני אעשה, באמת שלא... המורה אמרה שאם כולן יגידו לי "לא" היא תמצא אופציות אחרות.... אבל זה ברור שהן יגידו לא. אז או שאני אשבור לעצמי את הרגליים, או שלא תהייה לי בגרות. לא אכפת לי כבר האמת.

אחרי זה היה אמור להיות לי מבחן באנגלית. אבל המורה שלי לא באה, ורק באותו בוקר תלו שלט שהמבחן נדחה למחר. טוב שנזכרו באמת. אנה אמרה שהיא הולכת הבייתה, ואני הלכתי גם. וחזרתי למתמטיקה. חבל שחזרתי בכלל. לא הקשבתי למורה, למדנו חומר חדש ואני לא מבינה כלום בכל מקרה. אז גם לא עשיתי שיעורי בית (ובאמת שניסיתי). לפחות הצלחתי לכתוב לעצמי דברים, זה גם משהו.

אני בקושי ישנה, אני לא יודעת למה. אני מצליחה איכשהו להירדם לאיזה שעה – שעה וחצי אחה"צ, אבל חוץ מזה, בלילות אני יושבת מול המחשב, ועד שאני הולכת למיטה, אני לא נרדמת, ועד שאני נרדמת אני שוב מתעוררת, וחוזר חלילה.

וכואבת לי הבטן כל הזמן, והראש מסתובב, ואכלתי 4 שורות שוקולד פשוט מיותרות ביומיים האלו, שורות שבוודאי ייראו היטב על ישבני.

קיבלנו 69 על העבודת ביוטופ:/ עכשיו אני צריכה להקדיש את חיי לתיקון העבודה המעצבנת הזאת. אבל לפחות קיבלתי 82 בספרות, אחרי שהייתי בטוחה שאני מקבלת 60 במקרה הטוב. טיהי.

אני לא אתן לכם לחנוק אותי בטיוטאות, מאחורי קירות לבנים וסגורים.

אתם קוראים?

טוב ויפה.

שיהייה לכם בכיף.

אני לא עושה שום דבר רע, זה אתם הצבועים שלא מסוגלים לומר את האמת.

רק אל תטרחו לשאול אותי לשלומי בבוקר.

[שמרו סיסמאות לכל מקרה]

לא כתבתי, לא היה מה לכתוב. נדמה שהכל כרגיל, החיים חוזרים למסלולם, וגם אני מפסיקה לרדת מהפסים.

סריקה של הציורים על היד העקומה שלי שמורן עשתה לי בשיעור ביולוגיה (9.3.05):

ביום שישי הלכנו לסרט.

ענת אספה אותי, את עמרי ואת מור, ונסענו ללב המפרץ. המקום הזה פשוט מת, אבל להפתעתנו היו שם אנשים מבוגרים! היה שם תור דיי ארוך, והיינו צריכים לחכות שאלון יבוא גם כן, וכשסוף סוף הוא בא הוא סיפר שהמשטרה עצרה אותו לביקורת רשיונות. ושזה היה לא נחמד.

קנינו כרטיסים, נכנסנו לסרט. ראינו את "משחקים נסתרים", והסרט היה ממש נחמד, אם כי התסריט מעוות במקצת. אני תוהה איזה סוף ראינו, את המקורי או האלטרנטיבי.

אחרי זה נסענו לנאפיס! מור עברה לאוטו של אלון, כי אלון לא רצה להיות לבד. אנחנו נכנסים לאוטו ומה יש ברדיו? סיפורים על תאונות דרכים קטלניות. עמרי קרא לזה "שעת סיפור", אבל זה הסיפור האחרון שאני רוצה לשמוע.

גם אחותי הייתה בנאפיס באותו יום, אבל פספסנו אותה. חבל.

לקח לנו המון זמן לקבל שולחן, כי נרשמנו בתור "לא מעשנים", אבל בסוף התפשרנו ואמרנו שזה לא משנה.

היה מאוד נחמד. אני ועמרי חלקנו בחביתת ירק, עם סלט ירקות וצ'יפס, וזה היה ממש טעים. בהחלט מוזר לאכול באחת וחצי בלילה.

אתמול בערב הייתי אצל אדיר. לבד. לא מפרטת, כי אין על מה.

קר לי.

השעה כבר מאוחרת, העיניים צורבות, אבל אני לא יכולה לישון. אני עייפה, אבל אני יודעת שברגע שאני אלך למיטה, אני אשמע מוזיקה בדיסקמן המתפגר שלי ולא אשן. עד.... עד אין לי מושג מתי.

אתמול, או שבעצם שלשום, איתי החבר הקודם שלי, התחיל לדבר איתי באיי סי קיו. נפרדנו מזמן, טוב שהוא נזכר באמת. בכל מקרה, הוא פשוט נודניק, משגע לי את המוח האומלל שלי. הוא שאל אותי אם יש לי חבר, ואמר שהוא התגעגע אליי. מרוב נימוס לא אמרתי לו שאני ממש לא. שלחתי לו תמונה, הוא אמר לי שאני כוסית. וואלה.

ועכשיו הוא החליט שהוא רוצה אותי בחזרה, כאילו, מי רוצה אותך בכלל?!  

אמרתי לו שהוא קטן ושזה לא עובד, אז הוא התחיל לחרטט לי שהיו כאלו שהיו כפול ממני בגיל שרצו אותו. יה רייט. אני כל כך מאמינה.

אה, והוא שלח את המספר שלי לחבר שלו (בגילי הפעם), שראה תמונה שלי, והחליט שהוא רוצה אותי. אבל שמתי אותו באגנור, סתם מעפן.

בכלל, אין לי כוח אליו, שיחזור למקום ממנו הוא בא.

אה, יש דבר כזה שקוראים לו בית ספר.

לא נמצאת בו יותר מדיי. ראשון ושני – חופש.

היום באתי בזמן, אחרי שבקושי גירדתי את עצמי מהמיטה, אחרי עוד לילה ללא שינה, לבית ספר, וראיתי שהתבטל חיבור.

אז החלטתי ללכת הבייתה, ולהבריז מספורט תוך כדי, כי לא היה טעם ללכת הבייתה לשעה, ולא היה לי מה לעשות בבית ספר. זה לא בסדר שאני מבריזה מספורט. זה כבר יותר מדיי.

*יאאאא גשם! אני מתלהבת שנייה, חכו*

טוב, לעניינו.

אז חזרתי לאנגלית, והמורה שלנו חזרה. והיא רזתה המון.

ואז מתמטיקה.

בלע.

השיחה עם אלון פוסט למטה.

אני יודעת שהוא צודק.

אבל ככה זה וזהו.

והילה קראה את זה. והחליטה שצריך לספר להורים שלי.

אבל לא.

אני לא רוצה.

כי זה לא יעזור.

זה סתם יצער אותם, ויכאיב להם עוד יותר. ולא יהיה להם מה לעשות, כי אני לא מאמינה בשטויות של פסיכולוגים. ממש לא.

עובדה, עם הפסיכולוגית, לא הרגשתי בנוח לדבר בכלל. אני לא אלך ואגיד לבנאדם זר את כל הצרות והבעיות שלי, כי ככה אני.

אני כותבת פה.

אני יכולה לכתוב לבמה על התחושות השליליות שבי.

אני רק מצטערת שאני מספרת לחברים שלי עליי. אני יודעת שזה עושה להם רע, והם דואגים, וממש לא נעים לי ליפול עליהם. זה לא בסדר, אני צריכה להפסיק.

עדיף לעטות מסכות, מאשר לבוא ולהגיד להם את האמת בפרצוף ואז סתם יהיה להם רע.

ואם היא תגיד להורים שלי, כל המרקם העדין פה ייהרס. כי עכשיו היחסים בינינו ממש טובים. וזה יהרוס. הם יהיו היסטרים, מודאגים, יחשבו מה רע בהם. וזה לא שהם אשמים, ככה אני. זאת אני.

ואני כן משתדלת לאכול כמו שצריך,

ואני כן משתדלת לחשוב חיובי,

ואני משתדלת. באמת.

אני לא בנאדם קופצני ושמח. הלוואי והייתי קלילה.

הלוואי והייתי יכולה לבלוע גלולת אושר, שמחה וכל הבולשיט הזה.

אבל אני לא.

אני לא שמחה, כי אני יודעת שאם אהיה יותר מדיי שמחה, יכאב לי כל כך כשאני אפול.

והאמת שאני מרגישה הרבה יותר טוב, אני רק מפחדת מהפצצה שתיפול עליי, אם ההורים יידעו.

ואני לא יודעת מה קורה כאן עכשיו, כי אני דיי כועסת שמתערבים לי בחיים וכל אחד חושב שהוא יכול לנהל לי אותם בעצמו.

Don't try to fix me. I'm not broken.

השבוע הזה היה שבוע של מצבי רוח מתחלפים. לשנייה הכל היה בסדר, ולשנייה הייתי בדאון.

אני מרגישה כמו אישה בהיריון, עם פרץ הורמונים חזק במיוחד.

בימי ראשון ושני נשארתי בבית, ממש לא היה לי כוח לצאת מהבית.

ביום שלישי כבר הלכתי לבית ספר. דיברתי עם רויטל, חופית ודרור.

חופית אומרת לרויטל שהיא בעצמה אמרה לה על הבלוג שלי, ורויטל אומרת לחופית שזה לא נכון. היא משקרת לנו במצח נחושה. אני רואה בעיניים שלה שהיא משקרת לנו.

ומה שהכי מוזר, שעכשיו חופית לא מוצאת את השיחה הזאת בהיסטורי באיי סי קיו.

האמת, כבר אין לי כוחות להתעסק בזה.

ביום חמישי היה לי מבחן במתמטיקה, והיה ממש מזעזע. כל הזמן טעיתי עם הפלוסים והמינוסים, ונראה לי ששום דבר לא יצא לי נכון.

ביום שישי בערב הלכתי לאדיר. תגידו מה שתגידו, זה לא מעניין אותי.

קודם עמרי בא אליי, ואז ענת אספה אותנו ואת מור.

חוץ מאיתנו היו שם גיא, רועי, אלון, ודרור ורויטל שהלכו מוקדם, ואח"כ ערן, חיית המחמד ותום באו.

בקיצור, סתם ישבנו בסלון ודיברנו וראינו טלוויזיה.

אה כן וכולם הזמינו פיצה, ואני לא רציתי לאכול, כי אני לא אוהבת פיצות בכלל, אז עמרי אמר דבר מאוד חכם וגאוני "אבל הדר, לא אכלת כלום כל היום". ואז כולם התחילו להטיף לי ולעשות לי הרצאות. הרגשתי כמו הילדה הקטנה ששברה את הואזה היקרה של אמא שלה, ועכשיו כל המבוגרים כועסים עליה.

זה ממש לא היה במקום, והרגשתי ממש לא נעים. כמעט אמרתי להם "אני אנורקסית, תתמודדו עם זה". כשבא לי לאכול – אני אוכלת. כשלא בא לי – אני לא.

באיזה שלב אני מור ורועי הלכנו לשבת במרפסת. ישבנו על הרצפה, וצחקנו מדברים מפגרים. באיזה שלב רועי הלך, ואז חזר. אני ומור נשארנו לדבר. וגם אדיר כל הזמן בא והלך ושוב בא ושוב הלך. הוא דיבר איתי ועם מור, והוא הסתכל לנו בעיניים ואמר שהוא לא העביר לאף אחד מלבד פנינית. וכן, אני מסוגלת לסלוח על זה. אני לא מאמינה שהוא ישקר לנו ככה.

בכל מקרה, הוא ומור דיברו עליי, כאילו לא הייתי שם.

ואז אלון בא, והיה לו חיוך מעצבן, כאילו הוא יודע משהו ושמע אותנו.

בערך בשלוש וחצי הלכתי לישון.

וכל היום קראתי והייתי במיטה, הראש שלי מתפוצץ.