בתור פעילה כנגד אלימות מינית בכלל וכלפי נשים בפרט, בתור מישהי שהמאבק בתופעה והניסיון להעלות אותה למודעות הוא חלק ממנה וחלק מהאג'נדה שלה- דווקא בגלל שחוויתי את אותה אלימות מינית על בשרי- העונש שנגזר היום על נשיא המדינה לשעבר משה קצב מאוד משמח אותי.

אבל עם השמחה ותחושת הניצחון- אני לא שוכחת. מקרים כמו של קצב יש עשרות אלפים.

רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה, חדר מדרגות חשוך או צריף נטוש ע"י איזה גבר זר, מסריח ומסומם. רוב מקרי האונס קורים בסביבה המוכרת והבטוחה. 83% מקרי האונס נעשים ע"י מישהו מוכר: בן זוג, ידיד, בוס, מפקד, חבר לעבודה, מכר של ההורים או גרוע מהכל- בן משפחה. מישהו שאת סומכת עליו, שאת בוטחת בו, שאת מרגישה איתו בטוחה.

ברוב המקרים כדי לאנוס לא צריך לאיים באגרוף או בסכין או באיומים מילוליים מפחידים, אלא לנצל ולהפעיל מניפולציה. ועם כמה שזה עצוב- זה לא כזה קשה.

אני לא שוכחת. לא אותי ולא אף אחת אחרת.

לא שוכחת את כל הנשים, הנערות והילדים שנאנסו, שהוטרדו, שהושפלו, שנפגעו ולא משנה כיצד זה קרה.

לא שוכחת את כל האנסים והמטרידנים שמסתובבים חופשי ברחובות, שנראים "נורמטיביים". למעשה, אתם לא יודעים כמה אנסים מסתובבים איתכם, לידכם, ביניכם.

אני לא שוכחת את כל הנשים שנותרות שבורות, כואבות. נשים שמאשימות את עצמן. נשים שמקטינות את רגשותיהן למרות שהן יודעות בפירוש שמשהו כאן לא היה בסדר.

לא שוכחת את כל הנשים שבעיקר שותקות.את כל הנשים שצורחות, אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא רוצה לשמוע, כי הן צריכות להיות "נחמדות" ו"לא לעשות עניינים".

משה קצב חושב שהוא היה בסדר. משה קצב חושב שכך צריך להתנהל עם נשים. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולהגיד: ככה, לא מתנהגים.

הגיע הזמן שכל הגברים שחושבים שזה לגיטימי להשפיל, להעיר הערות סקסטיות שמעבר לעובדה שהן פוגעניות אלא נורא נורא מפחידות (מי יודע האם הוא רק יסתפק בלהעיר או שהוא יראה לי באופן מעשי מה הוא היה הוא עושה לי ומה הוא חושב על התחת שלי), לנצל, להפעיל מניפולציה, לאיים, לשלוח ידיים, לכפות את עצמך בכוח- הגיע הזמן שכל הגברים האלו יבינו שכך לא מתנהגים ומי שנוהג כך- ינודה ויישב מאחורי סורג או בריח. (אני אישית מתנדבת לחתוך להם את הזין). הגיע הזמן שאנחנו כחברה נוקיע אותם.

כי אנשים שמפעילים אלימות מינית על שלל סוגיה, הם פשוט אלימים. אלימות מינית היא אלימות לכל דבר והיא חלק מאיזשהי נורמה אצל אנשים מסויימים שחושבים שאישה היא פחותת ערך ואין לה רגשות. היא חלק מנורמה שאישה היא אובייקט מיני.

אל תשכחו את הנשים האלו.

גלו קצת יותר אמפטיה. תתמכו. ואפילו- רק תקשיבו. ובעיקר- אל תאשימו- כי הן מאשימות את עצמן מספיק.

פעם גם אני שתקתי.

היום, היום אני צורחת.

1202- קו חירום לנפגעות תקיפה מינית

1203- קו חירום לנפגעי תקיפה מינית

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

הכצעקתה- דיווח על הטרדות מיניות במרחב הציבורי

הפוסט שלי בהכצעקתה

הערה: כתבתי מנק' מבט נשית כי אני אישה וכי רוב האלימות המינית מופעלת כלפי נשים, אבל חשוב מאוד לזכור שזה תקף גם לגבי גברים. גם גברים, נערים וילדים חשופים לאלימות מינית ונפגעים ממנה גם הם.

בכיתה ד' אם אינני טועה, ילדי כיתתי החליטו לבחור את "מלכת הכיתה" בדרך הצבעה חשאית ודמוקרטית. ישבתי  ליד השולחן שלי ואני זוכרת את הדיון שהתנהל באיך לבצע את תהליכי ההצבעה. הופתעתי והתרגשתי שפנו אליי שאשתתף בבחירות, התרגלתי להיות שקופה.

ביום חמישי האחרון, הרבה שנים אחרי אני שומעת כבדרך אגב את החבר שלי מדבר עם מישהי, על זה שהם ייפגשו באותו היום בערב. עולה בי תערובת של זעם וקנאה. אני מרגישה מטומטמת. גורם לי להרגיש שוב פעם שקופה. נזכרת בפעם ההיא בכיתה ד' ובכל הפעמים האחרות שאנשים דיברו והדברים עברו לידי אבל לא אליי. נזכרת בכל הפעמים שחשבו שאני מטומטמת, שאני לא יודעת ולא שומעת, אבל בעצם אני מודעת להכל. בכל הפעמים שאף אחד לא שיתף אותי, אבל בסוף אני מגלה ויודעת. והזעם הזה מזין אותי במשך כל היום ולא מרפה. עד שבסוף הוא מתקשר. אחותי ישנה לידי, אני נחנקת מתחת לשמיכה ואומרת שאין בינינו תקשורת. אני מתקשה לבטא במילים, להוציא את מה שבעצם הפריע לי. בסוף זה היה סתם, ואי הבנה גדולה, אבל אני שוב מרגישה שקופה.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא אומרת "שלום" לאנשים, אם לא דיברתי איתם קודם לכן. אנשים שלומדים איתי ואני רואה אותם באוטובוס או באוניברסיטה, אנשים שהיו איתי בצבא, אנשים שלמדו איתי בבית ספר. חלק מהעניין נובע מביישנות, אבל חלק גדול מזה שיש בי את הפחד שהם לא מכירים אותי בכלל. שאנשים שפעם הכרתי בעבר- כבר לא זוכרים אותי. גם בתיכון לא הייתי בטוחה שאנשים מהשכבה ואפילו מהכיתה שלי יודעים בכלל מה השם שלי. לכן אני לא אגש, לא אחייך, לא אשאל "מה נשמע". כי אני בטוחה, בטוחה שהם לא יודעים מי אני, איך קוראים לי ומאיפה נפלתי עליהם.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא מספרת לאף אחד שום דבר. אני לא יכולה לדבר על מה שמפריע לי או מציק לי או כואב לי גם עם האנשים הקרובים אליי ביותר. אני גם לא מרגישה באמת חלק משום חברה. אני לא יודעת אם יש אנשים שאני יכולה לכנות אותם "חברים שלי". עם החברים של אז אני כמעט ולא נפגשת, גיליתי שהם עשו איזה מפגש פסגה אתמול ולא הוזמנתי בכלל. שיהיה. אפילו שיש לי את החברות באוניברסיטה- אני לא באמת מרגישה שאני חלק מהן, שאני באמת חברה שלהן. שאם אני אאחר אני מפחדת שלא ישמרו לי במקום. שאם אני לא אשים לב, אני שוב אשאר לבד בהפסקות.

אפילו במרחב הוירטואלי אני לא זוכה ליותר מדיי תגובות ואהדה.

אני מעלה לפייסבוק לינק על פוסט שכתבתי ל"הכצעתקה" וכמעט אף אחד לא מגיב. אפילו לא החבר שלי. אפילו לא המשפחה שלי. אפילו שאמרתי לאמא שלי שתקרא, שניסיתי להעביר לה כמה חשוב לי שהיא תקרא. שתדע כמה הנושא הזה חשוב לי, כמה הלחימה באלימות מינית נעשתה לחלק ממני, לחלק מהאג'נדה שלי.

אבל כנראה זה לא משהו שאפשר לדבר עליו. לא מספיק חשוב, לא מספיק מעניין, לא מספיק סקסי.

זה לא משהו שאפשר לספר בשיחות סלון.

לפעמים אני מרגישה שאפילו את המשפחה שלי אני לא מעניינת יותר מדיי. שאני רק הדר. רק הדר שקמה בבוקר והולכת לאוניברסיטה וחוזרת ויוצאת וישנה אצל החבר שלה ובאה איתו לצהריים, אבל האישיות, המהות, הדעות, הרגשות- זה לא מה שמעניין אף אחד.

לפני שבוע התפרסמה תגובה שלי במכתבים למערכת של "מעריב". הראיתי לאחיות שלי ואבא שלי גם ראה. לא טרחתי לספר לאף אחד, אפילו לא לחבר. לא חשבתי שזה יעניין מישהו.

לא פלא שהייתי אנורקטית. הרי מה זה משנה, אני גם ככה שקופה, אז למי אכפת אם אני אעלם עוד קצת.

אני מרגישה שקופה וזה כואב.

אני מנסה לומר לעצמי שאני אישה חזקה, עם מטרות, שאני יכולה להסתדר בעצמי ולא צריכה אף אחד. שאני במצב טוב יותר מאי פעם.

אבל זה לא באמת ככה. בתוך תוכי אני זקוקה שיאהבו אותי, שיקשיבו לי, שיתעניינו בי, שפאקינג מישהו יתגאה בי! יפרגן לי קצת!

אני מתעוררת משנת צהריים מאוחרת, מהרהרת את הפוסט הזה, מרגישה שקופה, שקופה, שקופה. ואני בוכה בלי קול, רק הדמעות יורדות, עד שאני שומעת את השעון המעורר:

And then she'd say it's OK I got lost on the way
...But I'm a Supergirl and Supergirls don't cry

אתמול בשעה 17:00 ומשהו בערב, הסתכלתי על הסלולרי שייך לחברת סלקום וגיליתי שאין לו קליטה. הוצאתי את הסוללה ואת הכרטיס סים- לא עזר.

חשבתי לרגע שאולי משהו לא בסדר עם המכשיר או ששוב יש איזו תקלה מוזרה בסלקום והחלטתי להתקשר למוקד שירות. כאשר הקשתי את המספר סלולרי שלי- ההודעה הקולית אמרה שהמספר שגוי. הקשתי שוב ולאט- שוב שגוי. התחלתי לחשוד. בסופו של דבר הגעתי למוקדנית ואמרתי לה שאין לי קליטה ורשום לי הצג "אין שירות". ואז היא ענתה לי- עשו ניוד למספר הזה.

מה?!?!?

הייתי בשוק. אמרתי לה שמעולם לא עשיתי ניוד ובשעה שנעשה הניוד ישבתי עם אמא שלי במטבח ביתנו. הייתי בהלם. שאלתי אותה איך אפשר לעשות כזה דבר ומה אני אמורה לעשות כדי להחזיר את הקו ומי בכלל לקח לי את המספר?! היא אמרה שאין לה אפשרות לבדוק לאן נעשה הניוד, שלחה לי במייל טופס בוררות לסלקום כדי שיחזירו לי את הקו בחזרה והציעה לי לגשת למרכז שירות של סלקום, כי שם זה יילך הרבה יותר מהר.

מייד התקשרתי לאבא שלי וביקשתי ממנו שיבוא איתי למרכז שירות ומזל שכך. המרכז היה מפוצץ באנשים! התור לא זז והיו שם אנשים שחיכו שעתיים ועדיין לא קיבלו שירות. בתחילה ניגשנו לאחראי המשמרת, אבל הוא היה עסוק והיינו צריכים להמתין. במקרה אבא שלי ראה נציגה שטיפלה בו חודש קודם לכן וזכרה אותו. סיפרנו לה את הסיפור והיא אמרה שזה ממש הזוי ולא הגיוני. היא ייעצה לי בכל מקרה לקחת מספר, כי היא לא תוכל לעזור לנו, אבל ראינו שהיא ניגשה לדבר עם האחראי משמרת ועוד נציגה במרכז שירות. המספר שלי היה 145. המספר בתור היה 112. התחלתי לאבד סבלנות. מה גם שהמספר היה תקוע על 112 במשך הרבה מאוד זמן. אנשים שם התחילו להתרגז, לצעוק ולאיים. האמת? הבנתי אותם. זה ממש מתסכל לחכות כל כך הרבה שעות לקבל שירות, והבעייה הייתה שבמשך הרבה מאוד זמן לא ישב נציג בעמדה ופשוט לא העבירו מספרים.

בינתיים, האחראי משמרת סיים לטפל בלקוחות ואבא שלי ניגש אליו ואמר שהוא צריך עזרה. סיפרנו לו את הסיפור- שמישהו פשוט עשה לי ניוד למספר והוא אמר שזה מקרה ממש הזוי וכמעט שאין דברים כאלו. בכל אופן, הוא עשה בירורים והסתבר שניידו אותי לחברת אורנג'. כנראה איזה לקוח של סלקום רצה לעבור לאורנג' והנציג המטומטם של אורנג' הקליד מספר לא נכון ולא ווידא שהשם והת.ז תואמת למספר סלולרי. אז אותו אדם נשאר לקוח של סלקום ואותי ניידו בטעות. האחראי משמרת היה מאוד נחמד, נתן לי לחתום על טפסים, נתן לי את המספר סלולרי שלו והבטיח שזה יטופל.

בינתיים- הקו מנותק.

היום חבר שלי דיבר עם סלקום ושאל מה קורה עם זה ושצריך לתת לי פיצוי על כך. בסופו של דבר הקו שלי חזר לאחר כמעט 24 שעות שהוא היה מנותק. שלחתי לאחראי משמרת סמס של תודה ושהכל הסתדר והוא אמר שהוא יודע וטיפל בזה אישית ואמר שהוא מצטער על עוגמת הנפש. אני מתכוונת לשלוח לו ולנציגה שעזרה לי ולאבא שלי מכתב תודה, כי באמת השירות שלהם היה מעל ומעבר.

הסיפור הזה ממש הרגיז אותי.אני יודעת שזה לא כזה קריטי, אבל מאחר ואני לא נמצאת בבית הרבה, אני כן זקוקה לסלולרי שלי. נכון שאפשר להסתדר בלי, אבל לפעמים זה לא נוח והרגל זה הרגל. אין לי קו ביתי צמוד ויש מספיק פעמים שצריך לעשות שיחות ולא בא לי להיות תלויה ולבקש מאנשים שיחות. מה גם שאני משלמת על זה!

אמרו לי להתעקש על פיצויים מסלקום ושאני יכולה לתבוע את חברת אורנג' על הטעות הזו. אני מבינה שטעויות יכולות לקרות, אבל בדברים כאלו אסור לטעות! צריך לבדוק כל דבר ודבר ועל טעויות צריך לשלם. מה שעוד יותר מטריד- הניתוק לא עובר דרך חברת סלקום. חברת אורנג' היא זו שמנתקת אותי ואפילו לא מוודאת מול סלקום שהפרטים תואמים. האם המשמעות היא שכל אחד יכול לומר כל מספר שבא לו ולנייד אותו? נכון שאפשר להחזיר בחזרה את הניוד, אבל מה אם לא הייתי שמה לב באותו הרגע? הרי ניוד זה דבר שלוקח משהו כמו 3 שעות. אם הייתי שמה לב לזה בשעה מאוחרת, כשאין מענה במוקד שירות והמרכז שירות נסגר? זה היה יכול ליצור בעיות.

אני לא מבינה למה לא נוקטים במשנה זהירות בדברים האלו ומוודאים מול החברה שממנה נעשה הניתוק שהפרטים באמת תואמים. כי זה מאוד מפחיד לחשוב שכל אחד יכול להעביר איזה מספר שבא לו.

בקיצור, סיפור הזוי ומרגיז וטוב שנגמר ככה.

התחיל השבוע הראשון לסמסטר ואני מרגישה עייפה ומותשת מאי פעם. הסמסטר שלי פשוט עמוס, עמוס, עמוס. אני לומדת כל יום! מאז שהתחלתי ללמוד תמיד דאגתי ליום חופש פעם בשבוע ועכשיו אין לי רגע של מנוחה. אני צריכה למצוא את הדרך לשלב בין כל העיסוקים שיש לי, וזה לא שיש לי כל כך הרבה.

החלטתי לקחת את המחשב הנייד ללימודים, הבנתי שזה פשוט מייאש לנסות ולכתוב על דפים. רוב המרצים מעבירים מהר את המצגות ואני לא מספיק להעתיק, זה פשוט עבודה כפולה לכתוב את ההסבר שמעבר למצגת ואז להעביר למחשב. יש גם מרצים שמדברים באופן לא מסודר ויותר נוח במחשב. אבא שלי אמר שהוא יקנה לי לפטופ קטן ללימודים, כי הלפטופ שלי דיי כבד וקשה להיסחב איתו, בעיקר כשאני צריכה לעמוד באוטובוסים ועוד על עקבים. אני ממש מקווה שהוא יקנה לי השבוע הקרוב את המחשב, כי בינתיים אני עושה עבודה כפולה- כותבת על דף ומעבירה למחשב, אפילו שחברה אמרה שהיא תשלח לי את החומר, אני עדיין אוהבת לכתוב בעצמי.

אנחנו ממשיכים ללמוד סטטיסיקה, וכן, אני לומדת סטטיסטיקה פעמיים- גם במסגרת החוג לשירותי אנוש וגם במסגרת החוג לסוציולוגיה. בכל שבוע צריך להגיש תרגיל. לשמחתי בססטיסטיקה לסוציולוגים יש רק 7 תרגילי הגשה, כנראה ייצא לנו להגיש תרגיל פעם בשבועיים. דבר נוסף, בסטטיסטיקה בשירותי אנוש אנחנו לומדים שוב את החומר שלמדנו בסטטיסטיקה לסוציולוגים בסמסטר א', כך שאני מניחה שיהיה לי הרבה יותר קל וזה לא יגזול ממני הרבה זמן. אה, המרצה עשתה בדיקה מחודשת והעלו לי את הציון ל-92. כן, כן, הציון הכי גבוה שלי הוא דווקא בסטטיסטיקה. אני ממש מרוצה.

אני ממשיכה ללמוד את הקורס שיטות מחקר ואני ממשיכה לא להגיע להרצאות. בפעמים שהייתי בשיעור לא כתבתי מעבר למה שהיה במצגת, זה חומר שאני יודעת ומכירה כבר והמבחן הסופי מהווה רק 64% מהציון. אז כן, אני לוקחת את הסיכון, אבל החלטתי לא לענות את עצמי.

אני ממש מרוצה מקורסי הבחירה שלקחתי. יש לי שלושה כאלו הסמסטר:

1. תעמולה פוליטית בעת מלחמה- זה אחד הנושאים הכי מעניינים שיש! זה בעצם קורס שהוא פרו סמיניריון, כלומר מכשיר אותנו לקראת שנה ג' וכתיבת הסמינרים. המרצה קשוח ויש לו דרישות, אבל הוא מעניין, ברור ורהוט. יש לנו עבודה להגיש בסוף הסמסטר. אני לוקחת את הקורס ביחד עם חבר שלי, לשמחתי הוא לקח סמסטר שעבר קורס מאוד דומה כך שיש לנו נושא עם חומר לעבודה, המרצה מאוד התרשם מהנושא שלנו. אז כן, במהלך הסמסטר נצטרך להגיש למרצה מטלות, כלומר את פרקי העבודה, אבל זה ימשטר אותנו לעבוד והוא יוכל לעזור לנו, בסוף הסמסטר תהייה לנו כבר עבודה מוכנה שנראה לי נוכל להפציץ בציון.
2. סוגיות באנתרופולוגיה של יפן המודרנית- זה קורס ממש קשה, אבל אני ממש מתעניינת ואוהבת את התרבות היפנית. כל המאמרים הם באנגלית ויש לנו להגיש 10 דוחות קריאה. האמת שניסיתי לקרוא את המאמר הראשון, אבל פשוט לא הסתדרתי עם האנגלית. נכון שזו הייתה גם שעה דיי מאוחרת בלילה, אבל הרגשתי כל כך מיואשת ומתוסכלת, פשוט התחלתי לבכות. חבר שלי שאל מה קרה ודיי סירבתי להגיד לו, הרגשתי ממש דבילית. זה מין קטע כזה אצלי, שגם לאיש שהכי קרוב אליי, אני לא מסוגלת לספר מה מציק לי. גם אם הוא שואל מה קרה, אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להתחיל לספר, כאילו שיש מחסום, כמו קצר, שמונע ממני לדבר. בסופו של דבר סיפרתי לו ואמרתי שאני ממש מיואשת ושוקלת לפרוש מהקורס. הוא לוקח את הקורס הזה גם והתחיל לשכנע אותי שיהיה בסדר ושאנחנו ביחד נעבור על המאמרים ומאמרים באנגלית יכולים מאוד להיות קשים גם למי שדובר את השפה ברמה גבוהה. את המאמר הראשון שעליו אני צריכה להגיש את הדוח הוא ישב ותרגם לי. אבל זה לא פיתרון, אני מקווה שבאמת נוכל לשבת ביחד ולהתמודד עם זה ביחד, אני מקוה שאעשה זאת בלי לאבד את שפיותי. אני ממש רוצה את הקורס הזה. המרצה שמלמדת את הקורס ממש חמודה אם כי קצת הזויה, היא גם מלמדת קורס חובה שנקרא "תיאוריות אנתרופולוגיות". גם שם יש לנו דוחות קריאה, אבל רובם המוחלט של המאמרים הם בעברית וזה באמת שטויות. אני מנסה לחשוב על החיובי בדוחות האלות, שזה ממשטר אותנו לקרוא את המאמרים ולא להיתקע עם הכל בזמן תקופת מבחנים.
3. שיטות מיון וריאיון- זה קורס שבהתחלה לא היה אליו מקום, אבל לאחר מייל בכייני שיבצו אותי אליו. המרצה עושה רושם של מישהו ממש מצחיק, יש לנו שתי עבודות להגיש וכמובן, מאמרים.

חוץ מזה, יש עוד קורס חובה בשם "התנהגות ארגונית", לצערי הוא בשעות הערב אחרי פאקינג שלוש שעות חלון (אתמול הלכתי עם חברות למסעדה. ירדנו על סטייקים). ושוב, גם כאן יש עבודה בקבוצות ומאמרים.

כך שיש לי שני דוחות קריאה כל שבוע, שני תרגילים להגשה, הרבה עבודות במהלך הסמסטר (יש לי אחת לסיים שנגררת) ועוד סתם מאמרים. אני לא אצליח לקרוא את כל המאמרים, אני מקווה שאצליח להשיג סיכומים.

וזה בלי עוד העבודה( ירדתי לשתי משמרות בשבוע אבל בכל זאת), הפילאטיס (ואני חייבת להתמיד! אני אוכלת הרבה בחוץ ומאוד לא מסודר. האמת שלא נשקלתי איזה חצי שנה, אבל הג'ינסים עולים עליי ואפילו מעט גדולים, אז נראה לי שזה רק בזכות הפילאטיס), החבר (לצערי השבוע בקושי יצא לי לראות אותו. חזרתי ביום שני מאוחר אליו הבייתה והיום קמנו מוקדם וגם חזרתי הבייתה כי משום מה לא תכננתי להישאר יום שלישי. אני ממש מבואסת עכשיו, אני רגילה תמיד לראות איתו ביחד את "היפה והחנון". היו לי בדיקות היום והוא הלך איתי ואני מרגישה שלא היה לי מספיק זמן איתו... ) וגם לישון ולנוח מדיי פעם.

בכלל, ההרגשה הכללית שלי לא משהו. החורף גורם לי ליובש נוראי בפנים. זה פשוט סבל! העור שלי ממש יבש ומתקלף בעיקר באזור העיניים, אני עייפה מאוד ואני נראית ככה. גם השיער שלי לא מסתדר, אני מרגישה שנמאס לי מכל הבגדים שלי ושאין לי שום דבר נורמלי ויפה ללבוש בלי להיראות כמו ילדה או מוזנחת. נמאס לי גם מהמעיל שלי. אני מרגישה איכסה לאחרונה וגם המנעד הרגשי שלי הוא של ילדה בת שש.